נאום הר הצופים

**נאום הר הצופים**
	יצחק רבין במהלך הנאום. צילום: אילן ברונר
תאריך	28 ביוני 1967
שפה	עברית
נואם	יצחק רבין, ראש המטה הכללי
מקום	האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים, ישראל
משך	14:43 דקות
סרט	https://www.youtube.com/watch?v=8cwqk2y4A0k (החל מדקה 57:26)

נאום הר הצופים הוא נאום שנשא יצחק רבין, רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, ב-28 ביוני 1967 (עם סיום המלחמה) בטקס קבלת תואר דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. את הנאום חיבר קצין חינוך ראשי, מרדכי בר-און ורבין הקריא את הנאום מכתב ידו של מרדכי בר-און^[1].

בשבוע שלאחר סיום הקרבות העניקה האוניברסיטה תוארי דוקטור לשם כבוד לנשיא המדינה זלמן שזר, לרמטכ"ל רבין ולמכובדים נוספים. הטקס נערך בתיאטרון המעלות שבקמפוס האוניברסיטה בהר הצופים, שלא היה נגיש לציבור בין השנים 1948-1967, ולאחר נסיגת הצבא הירדני במלחמת ששת הימים מההר התאפשרה הגישה אליו מחדש. בהענקת התואר, ביקש סנאט האוניברסיטה העברית להביע

את הוקרתו על חירוף נפשם ומסירותם בחילוצה של מדינת ישראל מסכנות שארבו לה מתקיפיה.... וכן תודה על השבת ירושלים כולה לגבולה של מדינת ישראל והחזרת הר הצופים לאוניברסיטה העברית...

הענקת התואר נחשבה לשיאו של ערב ההוקרה, ונאומו, שביטא את רוח צה"ל, עורר הד נרחב בציבור.

מעמד הר הצופים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי ראייתו של תום שגב, מדובר במעמד בעל משמעות עמוקה. רבין כינה את הטקס "מעמד הר הצופים" בהקבלה ל"מעמד הר סיני", שגב נותן בפרשנותו, למעמד מספר משמעויות:

משמעות גאופוליטית: טקס חלוקת התארים נערך בקמפוס האוניברסיטה העברית על הר הצופים. במלחמת העצמאות כותר הר הצופים על ידי הלגיון הירדני והפך למובלעת ישראלית במזרח ירושלים אשר כניסת אזרחים אליה הוגבלה. במלחמת ששת הימים חברו כוחות צה"ל למתחם, שחדל להיות מובלעת. עריכת הטקס בהר הצופים סימלה, על פי חלק מהפרשנים, את ריבונות מדינת ישראל על ירושלים המאוחדת כבירת המדינה וכבירתו הנצחית של עם ישראל. בנאומו אמר רבין כי הטקס נערך "במקום הקדום ומלא ההוד הנשקף אל בירת הנצח שלנו". מקור נוסף אשר תומך בטענה זו ניתן למצוא בנימוקי מתן התואר על ידי סנאט האוניברסיטה, כאשר נאמר כי אחת מהסיבות היא "תודה על השבת ירושלים כולה לגבולה של מדינת ישראל והחזרת הר הצופים לאוניברסיטה העברית."^[2]
משמעות חברתית: עד מלחמת ששת הימים נערך לפי ראיית שגב, עימות תרבותי חריף בין האקדמיה לבין צה"ל בנוגע לעיצוב ערכי הדור הצעיר. ביטוי לעימות זה הוא רואה במחאתו של רקטור האוניברסיטה העברית, נתן רוטנשטרייך, שראה את הסיסמה "הטובים לטיס" שהתפרסמה בשנות השישים, כלוחמנית. ההכרה ברמטכ"ל כדוקטור לשם כבוד הייתה, על פי שגב, מעין הכרה בצה"ל כאחד ממעצבי הערכים והמוסר הראשיים של החברה הישראלית. בנאומו אמר רבין כי הוא רואה בהענקת התואר "הכרה עמוקה בייחודו של צה"ל, שאינו אלא ביטוי לייחודו של עם ישראל כולו."
רבין התייחס בנאומו לתפקיד צה"ל בעיצוב החינוך והתרבות של החברה הישראלית, בכך שהוא נוטל על עצמו משימות חינוך ייחודיות כמו משימתם של אנשי הנח"ל והמורות החיילות באזורי הפיתוח, אך עיקר נאומו הוא הקדיש להכרה במוסריותו של צה"ל בעת מלחמת ששת הימים, גילויים שלדבריו, "ראשיתם ברוח וסופם ברוח". הוא הביא דוגמאות של גילויי אחווה ורעות שהתגלו במלחמה, כמו "חבלנים שסיכנו את חייהם למלט את חברם הפצוע בשדה מוקשים". הסיבות לגילויים אלה בקרב חיילי צה"ל לא נבעו לדבריו מתוך רגשות מיליטנטיים, אלא מתוך צדקת הדרך והכרת תפקידם "להבטיח קיום האומה במולדתה" וכי הצבא "מהעם בא ואל העם חוזר".
משמעות פוליטית: המעמד היווה נקודת זינוק לפעילות הציבורית של רבין בשנים שלאחר פרישתו מצה"ל. על פי פרשנותו של תום שגב, העובדה שרבין זכה לקבל את התואר ולא שר הביטחון משה דיין שהיה ממפלגת האופוזיציה רפ"י מיסודו של דוד בן-גוריון, הייתה מעין קבלה של האוניברסיטה את שלטון המערך בראשותו של ראש הממשלה לוי אשכול.

הקשר למלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראיון עם לוי יצחק הירושלמי, ב-1977, התייחס רבין להקשר של הנאום עם המאורעות במבצע יבוסי במלחמת העצמאות, בעת שכמפקד חטיבת הראל קיבל אולטימטום בריטי לפנות את שייח' ג'ראח, וכיוון שיעץ לבן-גוריון, ליצחק שדה ולדוד שאלתיאל לסרב לאולטימטום, פקד על פלוגת פלמ"ח בפיקוד זיוי צפרירי לעמוד מול גדוד בריטי שהיה מצויד בטנקים ובתותחים. בעקבות האש הבריטית הכבדה שנפתחה עם תום האולטימטום, נסוג חלק מכוח הפלמ"ח אל הר הצופים וחלק אחר נשבה. בתיווכו של קצין הקישור חיים הרצוג, הסכימו הבריטים שרבין יעלה לפגוש את אנשיו בהר הצופים על גבי סיפון טנק קרומוול בריטי. רבין אמר בראיון:

אני זוכר, שנסעתי לטקס בהר־הצופים באותה דרך שנסעתי בלילה ההוא על הטנק — וכמובן, לא יכולתי לשכוח אותו לילה. בדרכי להר־הצופים בתש"ח, על גב הטנק, הייתי שרוי במצוקה קשה. שאלתי את עצמי: מה היה התוקף המוסרי שלי לומר שפלוגה שלנו תעמוד נגד גדוד בריטי, עם פלוגת טנקים ועם ארטילריה? מה היתה זכותי לבוא ולומר לאנשי אותה פלוגה להילחם ולהמליץ לפני בן־גוריון ויצחק שדה, שלא להכנע לאולטימאטום הבריטי? חשבתי, כי אותה זכות אינה שלי, אלא היא, ביסודו של דבר, תמצית הקיום כאן, והיא שהובילה אותנו מאז ועד לאותו מעמד בהר־הצופים בשנת 1967: לא להכנע, וגם להשתדל לעשות הכל שלא לחזור ולעמוד שוב כך.

— לוי יצחק הירושלמי, מלחמת ירושלים של יצחק רבין, מעריב, 13 במאי 1977