מתגייסי היישוב לצבא העות'מאני
מתגייסי היישוב לצבא העות'מאני היו יהודים מבני היישוב העברי בארץ ישראל שבחרו להתעת'מן ולהתגייס לצבא העות'מאני החל מ-1908 ועד סיום מלחמת העולם הראשונה.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד לשנת 1908 אסר החוק העות'מאני גיוס של מי שאינו מוסלמי לצבא הטורקי וכפה תשלום "כופר צבא" (בַּדַל עַסְכָּרִיָה Bedel-I-Askeri) על הפטורים משירות.
לאחר מהפכת הטורקים הצעירים ב-1908 שונה החוק והתיר גיוס בני דתות לא מוסלמיות. בטורקיה עצמה התקבל החוק החדש בעוינות רבה על ידי הקהילות היהודיות והנוצריות וזאת לאור ה"מוניטין" שהיה לצבא הטורקי הן בתחום היחס לחיילים והן לאור קנאות הדתית שהמשיכה לשרור בין מפקדיו. אי לכך פעלו ראשי הקהילות לפטור את חייבי הגיוס במגוון שיטות שכללו תשלום כופר מוגדל, שיחוד רופאים ופקידים ובמקרים קיצוניים אף עזיבת טורקיה.
ההתעת'מנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בניגוד לטורקיה עצמה שם הרוב המוחלט של התושבים היו אזרחים עות'מאנים הרי ברחבי האימפריה הטורקית חיו מגוון של תושבים שלא היו אזרחים ולהם הציעו השלטונות את חלופת ההתעת'מנות (קבלת האזרחות העות'מאנית). עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה נחלקו הדעות ביישוב בין המיעוט שצידד בקבלת האזרחות מתוך תקווה שיזכה בכך לאהדת השלטונות לבין הרוב, בעלי האזרחות הזרה, ששלל קבלת אזרחות עות'מאנית והעדיף להסתמך על חוקי הקפיטולציות כדי לקבל זכויות יתר וחסינות בחסות הקונסולים של המדינות השונות בארץ.
בתקופת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ביטלו השלטונות את הזכויות (הקפיטולציות) שניתנו לאזרחים הזרים והכריחו את תושבי הארץ שלא התעת'מנו עד המלחמה (רובם היה בעלי אזרחות של רוסיה שהייתה אויבת לטורקיה) לבחור בין התעת'מנות (וגיוס לצבא) לבין עזיבת הארץ. מספר רב של תושבי הארץ עזבו את הארץ למצרים אך רבים עדיין "ישבו על הגדר" ולא החליטו. פרשת גירוש יפו ב-17 בדצמבר 1914 הגבירה את הלחץ על אנשי היישוב היהודי להחליט ואכן רבים בחרו להתעת'מן כדי להימנע מגירוש.
ההתגייסות לצבא העות'מאני לפני המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי אותו חוק הטורקי שהתקבל ב-1908, כל אותם שקיבלו את האזרחות העות'מאנית והיו כשירים לשרת בצבא היו מחויבים להתגייס לצבא העות'מאני. רובם של אנשי היישוב בארץ התנגדו לגיוס בניהם ונקטו בשלל פעולות כדי לשחררם מחובה זו. המשפחות האמידות שילמו לשלטונות כופר לשחרור בניהם בעוד שהמשפחות דלות האמצעים שלחו את בניהם אל מחוץ לגבולות האימפריה העות'מאנית או שניסו לשחד גורמי ממשל וצבא כדי להקל על השירות או שעודדו אותם לערוק מהצבא וסייעו להסתרם "עד יעבור זעם".
רבים מרבני היישוב הורו לתלמידי הישיבות להתפלל לביטול הגזרה.
כתוצאה מכל ההאמור לעיל התגייסו, בסופו של דבר, רק עשרות בודדות של צעירים שרובם היה עני מלהשיג שחרור. רק מעטים מהם התגייסו בשאיפה לפתח קריירה צבאית והצטרפו לבתי ספר לקצינים[1]. מגויסים אלו השתתפו במערכות שקדמו למלחמת העולם הראשונה (כמו מלחמות הבלקן).
נטיית היישוב להתגייס לצבא העות'מאני בתקופת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מבוא[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה החליט השלטון העות'מאני להגדיל את סדר הכוחות של הצבא ולכן הוחמרה ההקפדה על חובת הגיוס לצבא. כמו כן, כפי שצוין לעיל, גבר הלחץ על בני היישוב לבחור בהתעת'מנות ובגיוס תחת איום הגירוש.
אל מול עליית הנכונות של בני היישוב להתגייס לצבא הטורקי עמדו הידיעות על היחס ליהודים בצבא זה הן מבחינת האנטישמיות והן מבחינת תנאי השירות.
הימנעות מהשירות הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאור ההתנגדות של רבים ביישוב להתגייסות ואל מול הידיעות על הקורה בצבא הטורקי התגברו הניסיונות להימנע מהשירות הצבאי במגוון שיטות:
- עזיבת הארץ.
- תשלום דמי כופר על ידי משפחות אמידות. בשלבים המאוחרים של המלחמה ביטלו הטורקים אפשרות זו.
- עבודת תמיכה במאמץ המלחמתי הטורקי (סוכרה). ההתגייסות לעבודות נדרשות כמו סלילת דרכים, חטיבת עצים, הובלת משאות, מסילות רכבת ועוד זיכתה את העובד בתעודת פטור משירות צבאי (וַאסִיקָה).
- מינוי לתפקידים דתיים (רבנים, חזנים, שוחטים, מוהלים וכו'). לפי החוק העות'מאני נושאי משרות דת היו פטורים משירות.
- השגת נתינות של מדינות נייטרליות כמו ספרד וארצות הברית.
- עריקות והסתתרות.
- תשלום שוחד לפקידים ורופאים.
- התחזות לחולים כדי להשיג פטור רפואי.
- לימודים (איפשרו דחייה של שנה).
- מורים בבתי ספר מאושרים על ידי השלטונות העות'מאנים.
- תלמידים בבתי ספר לרפואה, רוקחות ורפואת שיניים
ההתגייסות מרצון[עריכת קוד מקור | עריכה]
אל מול הניסיונות, של חלק מהישוב, להשתחרר מעול השירות הצבאי, נמצאו רבים שצידדו בהתגייסות. המניעים של קבוצה זו היו:
- רצון להישאר בארץ ממניעים ציוניים (הם היו רוב האוכלוסייה שהעדיפה להתעת'מן ולא לעזוב את ארץ).
- להפגין נאמנות לשלטון הטורקי כדי להקטין את איבתו ליישוב, לשפר את היחסים עימו ואף לקבל את תמיכתו ביישוב.
- להקנות לבני היישוב ידע צבאי שיסיע בעתיד להגנת היישוב העברי בארץ.
גדודי העבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – טאבור עמליה
מאחר שמלחמת העולם הראשונה הוכרזה על ידי טורקיה כג'יהאד[2] צומצמו אפשרויות השירות של היהודים והנוצרים ורבים מהם שובצו לגדודי עבודה (טאבור עֲמָלִיָה). רובם של הגדודים נשלחו לדרום הארץ לסיוע בסלילת דרכים ובהקמת מסילת הרכבת מנחל שורק לקוסיימה. הפועלים בגדודים סבלו מתנאי עבודה ירודים ביותר וממחסור בבגדים, נעליים ומזון ורבים מהם חלו ואף נפטרו. בגלל התנאים הרעים בגדודים עלה היקף העריקים (פרארים) ולכן פרסם אחמד ג'מאל פאשה ב-26 ביוני 1916 צו המוחל לעריקים שיחזרו לשירות ומאיים בגזר דין מוות למי שלא יחזור[3].
המתגייסים[עריכת קוד מקור | עריכה]
עקב המידע על תנאי השירות הקשים ולאור אי ידיעת השפה הטורקית נטו רוב המתגייסים להתגייס בקבוצות בתקווה לסייע אחד לשני. קבוצות אלו התאפיינו, בדרך כלל, באיכות אנושית טובה ובמוטיבציה גבוהה. בין קבוצות אלו ניתן למנות את:
מתגייסי זכרון יעקב[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקבוצה הראשונה שהתגייסה לצבא הטורקי הייתה של כ-20 צעירים מזכרון יעקב שהיו חברים באגודת הגדעונים בהנהגתו של אלכסנדר אהרנסון. זה היה זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה והמתגייסים הוצבו בנקודות שונות בגליל כחיילים מן השורה. אולם עם פרוץ המלחמה נלקחו מהם הנשק והמדים והם הועברו לגדודי העבודה (טאבור עמליה). דבר זה הביא לירידה במוטיבצית המתגייסים ולכך שרבים מהם עזבו, בצורה זו או אחרת, את השירות[4].
הקמת המליציה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנהגת היישוב יזמה הקמת מליציות מקומיות, כחלק מהצבא העות'מאני, שיעסקו בשמירה ובהגנה על גבולות הארץ. יוזמה זה הובלה על ידי ישראל שוחט ופועלי ציון בתמיכת דוד בן-גוריון ויצחק בן צבי כשמאחוריה עמדה השאיפה לקבל מהטורקים תמיכה בשאיפות הציוניות בארץ ישראל. פעילות זה מחלקה כדלקמן:
- בירושלים ניהלו בן-גוריון ובן צבי משא ומתן עם מפקדה הצבאי של העיר זאכי ביי לגיוס 40 מתנדבים. היחידה החלה להתאמן אולם מתוך חשש לתסיסה בדעת הקהל ההערבי ביטל המושל את היחידה.
- ביפו אישר המושל הצבאי חסן בק גיוס מליציה של כ-20 מתנדבים אולם בסופו של דבר לא ניתן אישור רשמי.
- בגליל הובילו ישראל שוחט וועד ארגון השומר את הגיוס למליציה גלילית. מספר רב של מתנדבים הסכים להתגייס אולם היוזמה הוכשלה על ידי אחמד ג'מאל פאשה שחשש להפקיד נשק בידי יהודים.
מתגייסי בתי הספר התיכוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה מתייחס לגיוסם של תלמידים מ-4 בתי ספר:
- הגימנסיה העברית "הרצליה" בתל אביב.
- הגימנסיה העברית רחביה בירושלים.
- בית המדרש למורים העברי בירושלים.
- הסמינר למורים "עזרה" בירושלים
בניגוד למתגייסים קודמים הייתה התייחסות השלטונות למתגייסים אלו טובה יותר ב-2 אספקטים:
- לאחר ההתעת'מנות ב-1915 התאפשר להם לדחות את תחילת השירות עד סיום לימודיהם ב-1916.
- מאחר שהיו בוגרי בית ספר תיכון נפתח בפניהם המסלול של בתי הספר לקצינים באיסטנבול[5].
תקופת ההכשרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מספר מועט של תלמידים שהתגייסו ראשונים נשלח לבית ספר לקצינים בבעלבכ שבלבנון אולם רוב התלמידים התגייסו לאחר פסח ב-30 באפריל 1916[6]. דרכם לאיסטנבול עברה דרך דמשק שם חיכו 10 ימים להגעת תלמידים נוספים ואז עוד מספר שבועות עד איסטנבול. בהגיעם לעיר חולקו בין 5 גדודים (קורסים) כשכל גדוד, שמנה 3-בּּוּלוּקים (פלוגות), חנה באחת מהעיירות לייד היידר פאשא (בצד האסיאתי של איסטנבול). פלוגות אלו היו מעורבות וכללו רוב של טורקים וערבים ורק 4–5 יהודים. סדר היום כלל אימוני שדה ותרגילי סדר. תנאי השירות של המתגייסים היו קשים מאוד כשמצד אחד חוו לכלוך וזוהמה ומצד שני התמודדו מול יחס עוין, ואלים לא פעם, מפרחי הקצונה המוסלמים.
בעיה נוספת איתה התמודדו המתגייסים הטריים הייתה אי ידיעת השפה הטורקית (תוֹרְכְּצָ'ה בִּילְמֶיֶנְלֶר - "בלתי יודעים טורקית"). כל הפקודות ניתנו בטורקית וחוסר היכולת להבין חלק גדול מהשפה הביא לחיכוחים בין המתגייסים למפקדים. בניסיון לפתור את הבעיה קיבצו את התלמידים לכיתות לימוד טורקית אולם אלו פוזרו לאחר שהמורה האשים את התלמידים היהודים בהסתרת ידיעת השפה. לעזרת המגויסים באו ראשי הקהילה היהודית באיסטנבול וכן מנהיגי חברת "עזרה", יק"א, בני ברית וההסתדרות הציונית העולמית[7]. אלו הפעילו לחץ על שלטונות גרמניה שהפעילו לחץ על צבא טורקיה לחדש את כתות לימוד הטורקית. ואכן תוך זמן קצר כונסו המתגייסים הישראלים לפלוגה חדשה שנקראה "האדונים העבריים" (הִיבְּרַאנִילֶאר אֶפֶנְדִילֶר). הפלוגה פורקה לאחר 6 שבועות (עם תום של האימון הראשוני) ואת שלבי האימון הבאים עשה כל מתגייס במסגר הפלוגה המקורית שלו.
השירות הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדצמבר 1916 סיימו הקאדטים את קורסי ההכשרה והוסמכו למועמדי קצונה במילואים (זאַבִּיט נַאמְזִיטִי) ונשלחו למערכות הקרב בחזיתות השונות בהן היה מעורב הצבא העות'מאני וביניהן:
- חזית סוריה, ארץ ישראל וסיני. חלק מהמוצבים בגזרה זו שובצו לדיוויזיה ה-53 שהוצבה במעאן א-סאלט ובהמשך לחמו בקרבות עזה.
- המערכה במסופוטמיה - ההצבה הייתה בכרכוכ, מוסול, סינג'אר, דיארבקיר, כורדיסטן ועוד.
- המערכה ברומניה, מקדוניה ובולגריה.
- המערכה בקווקז[8].
ביחידותיהם עסקו רוב החיילים בתפקידים לא קרביים כמו אימון, הדרכה וכמתרגמים בין הגרמנים לטורקים (לאור ידיעת שתי השפות). לפי עדויות החיילים היה יחס הפיקוד הטורקי לקצינים הישראלים הוגן ומקצועי. אולם בשלהי 1917 חל שינוי לרעה ביחס זה בעקבות מספר מקרים שהגבירו את החשד של הטורקים בנאמנותם של הקצינים היהודים:
- עריקתם של מספר קצינים בחזית ארץ ישראל לצד האנגלי.
- גילוייה של מחתרת ניל"י.
- פרסום הצהרת בלפור.
- הקמת הגדודים העבריים.
בעקבות חשדות אלו הועברו רבים מהקצינים לתפקידי מנהלה בהם לא נחשפו לחומרים רגישים. במהלך 1918 הואץ תהליך ההתפרקות של הצבא הטורקי והתגברה כמות העריקים ממנו שעשו דרכם לארץ ישראל. בסיומה של המלחמה בנובמבר אותה שנה נשארו רק חיילים בודדים בשירות פעיל וגם הם שוחררו ב-1919.
מורשתם של המתגייסים לצבא העות'מאני[עריכת קוד מקור | עריכה]
רבים מאלו שנטשו את הצבא העות'מאני ב-1918 התגייסו לגדודים העבריים תוך שהם מביאים איתם את ניסיונם הצבאי. גם לאחר המלחמה רבים מהחיילים היו מעורבים בפעילות ביטחונית במסגרת ארגון ההגנה ואחרים.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
- צבא האימפריה העות'מאנית
- האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה
- התקופה העות'מאנית בארץ ישראל - מונחים
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שאול אביגור, יצחק בן צבי, אלעזר גלילי, ישראל גלילי, יהודה סלוצקי, ספר תולדות ההגנה, הוצאת משרד הביטחון, חלק א', פרק 16, עמודים 332–344
- יעקב מרקוביצקי, בכף הקלע של הנאמנויות - בני היישוב בצבא הטורקי 1918-1908, הוצאת יד טבנקין, 1995
- ד"ר יוסף צ'רני, עובד אמיתי - קצין עברי בצבא הטורקי ובשבי הבריטי, איתי בחור - הוצאה לאור, 2014
- יוסף יקותיאלי, מגולה לגאולה, עם הטורקים במלחמת העולם הראשונה, פרויקט בן יהודה
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דוד אשכנזי, גיוס יהודים באסתנבול לצבא העות'מאני בשנים 1909–1910 בראי העיתון "איל טיימפו", מוסד יד בן צבי, רבעון פעמים, עמודים 181–218 (אורכב)
- אלי אשד, מורה עברי בצבא הסולטן באתר "שבת" - המוסף של "מקור ראשון", 17 באוקטובר 2014
- שירותו של משה שרת בצבא העות'מאני באתר "משה שרת ומורשתו"
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ בין אלו ניתן למנות את בן כרמי אייזנברג, אבשלום גיסין, גרשון בלום וצבי שפירא
- ^ הכרזת המלחמה כג'יהאד נעשתה מתוך כוונה לצרף למלחמה זו את המוסלמים בכל העולם
- ^ הצו מומש במספר מקרים ומספר עריקים הוצאו להורג
- ^ 3 מתוך מתגייסי זכרון יעקב קיבלו דרגות קצונה: מאיר אריסון, ירמיהו צוקרמן, אשר בונשטיין
- ^ היו מספר תלמידים שנשלחו לבית ספר לקצינים בבעל בק שבלבנון
- ^ לאחר השלמת כל הגיוסים, הגיע מספר הקדטים הישראלים לכ-100
- ^ בהמשך התגייס גם ארתור רופין הגולה לסייע למגויסים
- ^ רבים מהחיילים שהתעת'מנו החזיקו לפני כן אזרחות רוסית לכן התבקש הצבא הטורקי להוציא חיילים אלו מהחזית הרוסית כדי למנוע נפילתם בשבי
