מרידות בגטאות
מרידות התרחשו בעשרות גטאות שהוקמו במהלך השואה על ידי הנאצים ועוזריהם.
מניעים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדרך כלל פרצו המרידות בתגובה לשילוחם של היהודים מהגטאות למחנות השמדה. לעיתים מידע חלקי על גורלם של יהודים שגורשו באקציות קודמות הוא שהיווה גורם מניע ומדרבן למרד. לעיתים הביאה למרד דווקא העובדה שלא התקיים מידע כזה: העובדה שלא הגיע כל מידע ממגורשים קודמים, החשש לגורלם של אותם מגורשים, והחשש לגורלם של יתר יושבי הגטו, אם יבוצע גירוש נוסף. כשנודע ליהודים בגטאות על מה שקורה במחנות ההשמדה, הם הבינו כי נגזר גורלם למוות. כלואי הגטאות נאבקו כנגד הגרמנים אשר רצו להרעיבם ולפגעם; הם נאבקו באמצעים שנקט האויב, כדי להחלישם גופנית ורוחנית: נגד התעללות והשפלה, בידוד וניתוק מן הסביבה, בה חיו דורות של יהודים ויצרו ערכים רוחניים וכלכליים; הם נאבקו בהסתתם המתמדת של המקומיים ביהודים.
תזמון[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרידות יהודים בגטאות החלו באמצע 1942 אם כי התארגנויות מחתרתיות בגטאות אלה קדמו לעיתים בחצי שנה ויותר למרידות עצמן. חלק מהמרידות היו מאורגנות מראש, וחלקן היו ספונטניות, בתגובה לניסיונות של הגרמנים ועוזריהם לגרש יהודים מהגטו גירוש מלא או חלקי. מקרים ספונטניים של התנגדות יהודים בגטאות לרציחות שביצעו הגרמנים ובעלי בריתם קרו כבר בקיץ 1941, עם פלישת גרמניה לברית המועצות, למשל בפוסבול שבליטא (באוגוסט 1941),[1] אך אלה היו מקרים בודדים, שהצלחתם הייתה אפסית והידיעות עליהם היו מעטות.
גטאות בהם התחוללו מרידות ב-1942[עריכת קוד מקור | עריכה]
המרידות הראשונות בגטאות בשואה התחוללו בקיץ 1942, בדרך כלל בתגובה לשמועות על גירושים מסיביים של יהודים מיישובים סמוכים, או בתגובה לניסיונות אקציה של גרמנים.
- במאי 1942 נשלחו כמאה יהודים מגטו ראדין לחפור בורות קבר לתושבי הגטו. פרץ מרד ספונטני ומספר יהודים ברחו.[2]
- התקוממות ספונטנית בגטו דז'יסנה פרצה ביוני 1942, אם כי ללא נשק, התקוממות שדוכאה על ידי הגרמנים.[3]
- מרד פרץ ביוני 1942 בגטו סלונים.
- המרד בגטו קרקוב החל ביוני 1942.
- מרד בגטו דרויה פרץ ב-2 ביולי 1942.[4]
- בגטו ניאסוויז' פרץ מרד ב-21 ביולי 1942 בתגובה לניסיון אקציה גרמני.[5]
- מרד בגטו קלצק פרץ גם הוא 21 ביולי 1942.[6]
- בגטו הורוכוב פרץ מרד ביולי 1942.[7]
- בגטו ויז'ווה נובה הוצתו בתים במהלך ניסיון מרד באוגוסט 1942.[8]
- מרד בגטו קוסטופול פרץ ב-25 באוגוסט 1942.[9]
- מרד בגטו סארני פרץ ב-27 באוגוסט 1942.[10]
- בגטאות טורצ'ין[11] וטריסק[12] התרחשה התנגדות ספונטנית באוגוסט 1942.
- מרד בגטו לחווא פרץ בספטמבר 1942.[13]
- בגטו וישניצה פרץ מרד בספטמבר 1942.[14]
- מרד בגטו טוצ'ין פרץ ב-24 בספטמבר 1942.[15]
- מרד בגטו מיאדז'יול פרץ באוקטובר 1942.[16]
- מרד בגטו אופטובייץ פרץ בנובמבר 1942.[17]
- מרד בגטו לוצק פרץ בדצמבר 1942.[18][19]
בקיץ וסתיו 1942 פרצו מרידות בין היתר גם בגטאות הבאים (רשימה חלקית):
- בברנוביץ' הוקמה מחתרת במרס 1942 ותוכנן מרד ביולי, אך הוא לא יצא לפועל.
- בהרוביישוב פרץ מרד פעמיים, באוגוסט ובאוקטובר 1942, ובשתי הפעמים דוכא המרד.[20]
- בעת חיסול גטו לסקז'ב נמלטו מאות יהודים אך רובם נתפסו ונרצחו לאחר מכן.[21]
- בבריסק דליטא הוקמה מחתרת באוקטובר 1942 אך היא לא הספיקה למרוד לפני אקציית חיסול הגטו.
גטאות בהם התחוללו מרידות בשנת 1943[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בגטו ורשה החל מרד בינואר 1943 ושב והתחדש באפריל 1943.
- בגטו שווינציאן התחולל מרד באפריל 1943.[22]
- בגטו סוסנוביץ היו מספר התארגנויות מחתרתיות וניסיונות למרד. אלה נמשכו מסוף 1941 ועד חיסול הגטו ב-1943.[23]
- בגטו זבורוב התחולל מרד ביוני 1943.
- בגטו יולג שבטרנופול וכן בגטו בנדין פרצו מרידות ביולי 1943.
- בגטו ביאליסטוק מרדה המחתרת באוגוסט 1943, בעת אקציית חיסול הגטו.
- בגטו טרנוב מרדה המחתרת ב-1943.
- בגטו ריגה הייתה מחתרת, בריחה מהגטו והתנגדות בעת חיסול קבוצת שוטרים יהודים, אך לא מרד של הגטו כולו.
- מרידות בשנת 1943 היו גם בגטאות ברודי, ברסלב, גלמבוקיה ודובנו.
בנוסף למרידות אלה היו עשרות מקרים נוספים בעשרות גטאות, של התנגדויות ספונטניות אך חלקיות, ארגון בריחות מהגטו ללא התנגדות מזוינת, או התארגנויות להגנה עצמית שלא יצאו לפועל עקב מחסור בכוח אדם ובנשק, או עקב אקציה פתאומית שלא אפשרה למתכנני המרד להתאסף לשם מימוש ההתנגדות. כך קרה בגטו וילנה ובעשרות גטאות שהוקמו באזורי רוסיה הכבושים בידי הגרמנים, וכן באוקראינה, בליטא ובבלארוס.
המורדים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחלק גדול מהמרידות או מניסיונות המרד באו המורדים מקרב שורותיהן של תנועות נוער יהודיות - ציוניות, סוציאליסטיות ורוויזיוניסטיות ואחרות, וכן מקרב מפלגות יהודיות וארגונים פוליטיים יהודיים. ברוב המקרים נהרגו במרד רוב משתתפיו ובכל המקרים דוכא המרד.
גורמים נקודתיים שהקשו על המרידות[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוקראינה וטרנסניסטריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
באזורים משמעותיים באוקראינה לא היה סיכוי למרידות בגלל האופי של הדיכוי. בחלק מהמקרים, הרומנים הכובשים בטרנסניסטריה שבאוקראינה לא רצחו יהודים אלא ריכזו אותם בגטאות ושם היהודים חלו ומתו ברבבותיהם. האויב לא היה חיילים אלא הקור, הרעב והמחלות, ובעיקר הריחוק - לעיתים מאות קילומטרים - מכל מקום יישוב. בתנאים כאלה לא הייתה אפשרות ולא טעם בארגון התנגדות, שכן לא היה גורם נגדו אפשר היה למרוד. גם מי שהיה יוצא מהגטו באזורי טרנסניסטריה היה נדרש לחצות מאות קילומטרים, במזג אוויר קשה, בסביבה שוממת, ללא מזון או אמצעי קיום, ובקרב אוכלוסייה שלרוב הייתה עוינת. בתנאים אלה לא התאפשרו מרידות בגטאות טרנסניסטריה.[24]
מקורות למידע על המרידות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחלק מהמקרים נהרגו כל משתתפי המרד והגטו הושמד כליל בשרפה או בהפגזה, או שנמחה מעל פני האדמה על ידי מדכאי המרד. על כן המידע על עצם קיומו של המרד קיים רק בשל תיעודו במקורות לא יהודיים, כגון מסמכים גרמניים של כוחות הצבא, המשטרה והיחידות המיוחדות הגרמניות שדיכאו את המרידות, וכן רישומי יומן או תיעוד אחר של בני המקום - פולנים, אוקראינים, בלארוסים ועוד - שהיו שותפים לדיכוי המרד או צפו בו מהצד. במקרים מעטים העניקו מחתרות אנטי גרמניות אחרות סיוע למורדים היהודים, למשל הארמייה לודובה במרד גטו ורשה, וחברים בארגונים אלה תיעדו את הסיוע ואת הלחימה היהודית במרידות בגטאות.
השפעתם התרבותית של המרידות בגטאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- האנציקלופדיה של הגטאות, באתר יד ושם
- המורדים הצעירים בגטאות, מתוך 'עושים זיכרון': הפודקאסט של יד ושם (עם תמלול)
- הספרייה של מטח
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ על גטו פוסבול וההתנגדות בו באנציקלופדיה של הגטאות באתר יד ושם
- ^ הערך על גטו ראדון באנציקלופדיה של הגטאות באתר יד ושם
- ^ הערך על גטו דז'יסנה באנציקלופדיה של הגטאות באתר יד ושם
- ^ הערך על גטו דרויה באנציקלופדיה של הגטאות באתר יד ושם
- ^ על המרד בגטו ניאסוויז', באתר יד ושם
- ^ הערך על גטו קלצק באנציקלופדיה של הגטאות באתר יד ושם
- ^ הערך על גטו הורוכוב באנציקלופדיה של הגטאות באתר יד ושם
- ^ הערך על גטו ויז'ווה באנציקלופדיה של הגטאות באתר יד ושם
- ^ הערך על גטו קוסטופול באנציקלופדיה של הגטאות באתר יד ושם
- ^ הערך על גטו סארני באנציקלופדיה של הגטאות באתר יד ושם
- ^ הערך על גטו טורצ'ין באנציקלופדיה של הגטאות באתר יד ושם
- ^ הערך על גטו טריסק באנציקלופדיה של הגטאות באתר יד ושם
- ^ הערך על גטו לחווא באנציקלופדיה של הגטאות באתר יד ושם
- ^ הערך על גטו וישניצה באנציקלופדיה של הגטאות באתר יד ושם
- ^ הערך על גטו טוצ'ין באנציקלופדיה של הגטאות באתר יד ושם
- ^ הערך על גטו מיאדז'יול באנציקלופדיה של הגטאות באתר יד ושם
- ^ הערך על גטו אופטובייץ באנציקלופדיה של הגטאות באתר יד ושם
- ^ הערך על גטו לוצק באנציקלופדיה של הגטאות באתר יד ושם
- ^ מאמרו של שמואל ספקטור, "יהודי ווהלין ותגובתם להשמדה", באתר יד ושם
- ^ הערך על גטו הרוביישוב באנציקלופדיה של הגטאות באתר יד ושם
- ^ ניסיונות ופעולות הצלה בפולין הכבושה, שמואל קרקובסקי - מאמר באתר יד ושם
- ^ הערך על גטו שווינציאן באנציקלופדיה של הגטאות באתר יד ושם
- ^ הערך על גטו סוסנוביץ באנציקלופדיה של הגטאות באתר יד ושם
- ^ להרחבה על הגטאות בשטחי הכיבוש של רומניה באוקראינה - חבל טרנסניסטריה - ראו בתת-האתר השואה ברומניה, בסרביה, בוקובינה וטרנסניסטריה באתר בית הספר להוראת השואה ביד ושם