מרוץ מרכבות

הצגה בת ימינו של המשחקים כפי שהם נראו ברומא

מרוץ מרכבות היה אחד מענפי הספורט הפופולריים ביותר ביוון וברומא העתיקה. ענף ספורט זה, שנחשב מסוכן ואפילו קטלני לרוכבים ולסוסיהם, עורר תמיכה עצומה מצד הקהל. חלק מהמאפיינים של הענף, שהיו חריגים בתקופתם, דומים מאוד לאלו של ענפי הספורט המודרני. ברומא, לדוגמה, ייצגו קבוצות את תומכיהם הכלכליים, ולעיתים התחרו על רוכבים טובים. קבוצות אלו הפכו למוקד של הערצה, עד שבין התומכים בקבוצות יריבות התגלעו סכסוכים אלימים. יריבויות אלו הפכו בסופו של דבר לפוליטיות ועם התפשטות המרוצים גדלה השפעתם על החברה. חשיבות הענף דעכה בעקבות קריסת האימפריה הרומית, לאחר ששרד רק זמן קצר באימפריה הביזנטית. כיום נקרא הספורט "מרוץ רתמות".

מרוצי המרכבות הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין יודעים מתי בדיוק התקיימו מרוצי המרכבות הראשונים. רבים משערים שהם הופיעו מיד עם המרכבות הראשונות. מיצירות אמנות על כדים, ניתן להסיק שהמרוצים החלו לכל המאוחר ביוון המיקנית. הטקסט העתיק ביותר בנושא הוא האיליאדה של הומרוס שבה מסופר על מרוץ מרכבות בן דימאדס, אמאלוס, אנטילוכוס, מנלאוס ומריאונס. המרוץ היה סיבוב אחד מסביב לגזע עץ, והיה זה דימאדס שניצח בו וזכה בפרס - שפחה וקדרה.

לפי האגדות, האולימפיאדה היוונית כולה מבוססת על מרוצי המרכבות. אגדה אחת לדוגמה מספרת על המלך אוינומאוס שנתן למחזריה של בתו אתגר - עליהם לנצח אותו במרוץ מרכבות. בסופו של דבר היה זה פלופס שניצח את המלך בעזרת סוסיו של פוסידון, והמשחקים האולימפיים הוקמו לכבודו.

מרוצי המרכבות ביוון העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשחקים האולימפיים העתיקים, כמו שאר המשחקים הפאן-הלניים, כללו שני סוגים של מרוצי מרכבות - מרוצי מרכבות עם שני סוסים, ומרוצים עם ארבעה סוסים. בניגוד לאגדות, התווספו המרוצים לאולימפיאדה רק ב-680 לפנה"ס, כמעט 100 שנים לאחר האולימפיאדה הראשונה. במרוצים עצמם, לאחר כניסת הקהל להיפודרום, שם נערכה התחרות, החל השופט קורא בשמות בעלי המרכבות והרוכבים. ההיפודרומים באולימפיה היו באורך של 550 מטרים וברוחב של 270 מטרים, כלומר עד 60 מרכבות יכלו להתחרות בעת ובעונה אחת, למרות שקרוב לוודאי שבפועל התחרו הרבה פחות. מרוצי המרכבות ביוון כללו 12 סיבובים מסביב לרחבה, והם דרשו מהרוכבים לבצע פניות חדות בפינות. במהלך המרוץ השתמשו היוונים במספר עזרים טכנולוגים כדי לעזור לקהל ולרוכבים. מערך שערים מיוחד, שפתיחתו סימלה את תחילת המרוץ, הוצב כדי לתת לרוכבים במעגלים החיצוניים של המסלול יתרון התחלתי. פסלי ברונזה בצורת נשר ודולפין שמוקמו על עמודים הוגבהו כדי לסמל את תחילת המרוץ והונמכו במקביל להתקדמותו כדי לסמל את מספר הסיבובים שנותרו.

בניגוד לענפים אולימפיים אחרים, מרוץ המרכבות לא נעשה בעירום, קרוב לוודאי בשל האבק שנוצר מדהרת הסוסים ובשל הסיכון לתאונות קטלניות. הרוכבים לבשו "קכיסטיס" - חלוק שהודק בשלוש חגורות כדי למנוע כניסת אוויר. כדי לנוע מהר היה על רוכבי המרכבות להיות קלים וגבוהים, ולכן רובם היו בני נוער. המרכבות ששימשו לתחרויות היו בדרך כלל מרכבות קרב משופרות, למרות שבאותה תקופה מרכבות כבר לא שימשו את היוונים בקרב. המרכבות היו בבסיסן עגלות קטנות מעץ, בעלות שני גלגלים וללא גב. רגלי הרוכבים הוחזקו במקומן, אולם כיוון שהעגלות נחו על ציר הגלגלים, הנסיעה לא הייתה חלקה כלל. החלקים המעניינים ביותר במרוץ, לפחות מנקודת מבטו של הצופה, היו הפניות בסוף המסלול, שכן במקום זה התנגשו רוב המרכבות זו בזו או התהפכו יחד עם רוכביהם.

מרוצי המרכבות מעולם לא זכו במשחקים האולימפיים ליוקרתן של תחרויות הריצה, אולם הם נראו כחשובים יותר מתחרויות רכיבת הסוסים, שנעלמו מהמשחקים עוד בשלביהם המוקדמים. ביוון המיקנית היו רוכבי המרכבה גם בעליה, ולכן הם אלו שזכו בפרס. בימי המשחקים הפאן-הלניים לעומת זאת, נראה שבעלי המרכבות השתמשו בעבדים שהתחרו בשמם וזכו בשבילם בפרס. ארסכילאס, מלך קירנה, ניצח במשחקים הפיתיים ב-462 לפנה"ס כשעבדו היה היחידי שהצליח להשלים את המסלול. ב-416 לפנה"ס היו לגנרל האתונאי אלכיבידאס שבע מרכבות במרוץ, והוא זכה במקום הראשון, השני והרביעי - מן הסתם לא ייתכן שהגנרל נהג בכל שבע המרכבות בעצמו. פיליפוס השני ממוקדון השתתף באחד המרוצים וניצח בו כדי להוכיח שאיננו ברברי, אולם אם היה זה פיליפוס שנהג במרכבה בעצמו, מעמדו היה נחשב נמוך מזה של ברברי. מנגד, המשורר פינדר הילל את אומץ ליבו של הרודוטוס על כך שנהג במרכבתו שלו בעצמו. מכיוון שהנהגים במרוץ היו עבדיהם של בעלי המרכבות ולא בעלי המרכבות עצמם, יכלו גם נשים לזכות במרוץ. דוגמה טובה לכך היא קיניסקה, נסיכה ספרטנית, אחותו של אגסילאוס השני, שניצחה במרוץ גם ב-396 לפנה"ס וגם ב-392 לפנה"ס.

במשחקים הפאן-אתנאיים נחשבו מרוצי המרכבות לענף החשוב מכל, והזוכה במקום הראשון קיבל 140 אמפרות פאן אתנאיות מלאות בשמן זית - פרס יקר ערך. במשחקים הפאן-אתנאיים היו שתי צורות נוספות של מרוצי מרכבות: מרוץ מרכבות "אפובוטאי", שבו הרוכב קפץ באמצע המסלול מהמרכבה ורץ לצידה, ומרוץ "אנבוטאי" שבו היה על הנהג לקפוץ שוב פנימה לאחר שרץ מרחק מסוים. בשני המרוצים, כמו במרוצים הרגילים, המנצח היה זה שמרכבתו חצתה ראשונה את קו הסיום. אם המרכבה התהפכה והרוכב שרד, הוא יכול היה לנצח אם עבר את קו הסיום ברגל.

מרוצי המרכבות ברומא העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מענפי הספורט הפופולריים ביותר בקרב האטרוסקים היה מרוץ מרכבות, והם שיחקו בו כחלק מטקסים דתיים כגון לוויות. את המנהג לקיים מרוצי המרכבות שאלו הרומאים כנראה מהאטרוסקים, ששאלו אותו מהיוונים, אולם הרומאים הושפעו גם מהיוונים ישירות, בייחוד לאחר שכבשו את יוון ב-146 לפנה"ס. לפי אגדה רומאית השתמש רומולוס, לאחר שהקים את רומא ב-753 לפנה"ס, במרוצי מרכבות כדרך להסיח את דעת אויביו, בני השבט הסאביני. בשעה שבני השבט נהנו מהמרוצים, תפסו הרומאים את נשותיהם ולקחו אותן בשבי, במאורע שידוע כיום כחטיפת הנשים הסאביניות.

ברומא, הקירקוס מקסימוס - היפודרום ענקי שהכיל עד 250,000 איש, שימש כבמה המרכזית לספורט. היה זה קירקוס באורך של 600 מטרים ורוחב של 225, מטרים. צידו האחד היה פתוח יותר, כדי לאפשר למרכבות להסתדר בשורה. הרומאים השתמשו בשערים דומים לאלו של היוונים, שנבנו כדי לספק יתרון התחלתי לאלו שמסלולם ארוך יותר. השערים הרומיים נבנו בעזרת קפיצים, ונפתחו יחד כשהקיסר או המארח של המרוץ נתן את הסימן הרשמי - זריקה של פיסת בד הידועה בשם "מפפא" אל הקרקע שפירושה בשפה הרומית העתיקה קדימה.

המרוצים ברומא היו דומים מאוד למרוצים ביוון, אולם הם נערכו עשרות פעמים ביום במשך מאות ימים בשנה. בניגוד למרוצים ביוון שכללו 12 סיבובים, המרוצים ברומא כללו 7, ומאוחר יותר 5 סיבובים, כדי לאפשר יותר מרוצים ביום. המרוצים ברומא היו גם דומים יותר למרוצים כיום, מבחינה כלכלית. הרוכבים היו מקצוענים, ובין הצופים נערכו התערבויות. היו מרוצים עם ארבעה סוסים ומרוצים עם שני סוסים, אולם מרוצים עם ארבעה סוסים היו החשובים יותר. במקרים נדירים, אם רוכב רצה להתפאר בכישוריו, הוא הורשה להביא עד עשרה סוסים למרוץ, למרות שדבר זה היה מאוד לא יעיל. הרוכבים ברומא, בניגוד לאלו ביוון, גם לבשו קסדות וציוד מגן. עוד בניגוד ליוונים, הרומאים קשרו את המושכות סביב מותניהם במקום להחזיקן ביד. דבר זה הוביל לגרירתו של הרוכב אם מרכבתו התהפכה, דבר שגרם לרוכבים רבים להביא עימם סכינים כדי שיוכלו לשחרר את עצמם במקרה של תאונה.

אחד ההבדלים היחידים בין גרסת הרומאים לזו של היוונים הייתה ה"ספינא" - אזור מוגבה שהוקם באמצע המסלול וחצה אותו.

הבדל חשוב נוסף היה שברומא הרוכבים עצמם נחשבו למנצחים, למרות שהיו בדרך כלל עבדים. המנצחים קיבלו את זרי הדפנה, בנוסף לכסף שבו יכלו לקנות את חרותם. רוכבים יכלו להתפרסם באימפריה בכך שהצליחו לשרוד, שכן תוחלת החיים של רוכב המרכבות הייתה קצרה למדי. אחד מאותם נהגים מפורסמים היה סקורפוס, שניצח ביותר מ-2000 מרוצים לפני שנהרג בתאונה ב"מטא" בגיל 27. גם הסוסים יכלו להתפרסם והרומאים שמרו על סטטיסטיקות מפורטות של שמותיהם, זנם ואופן הטיפול בסוסים המנצחים.

במהלך המרוצים ניתנו המושבים הגרועים בקירקוס מקסימוס בחינם, בעוד שהמושבים המוצלחים יותר, בעלי הנוף המוגבה והצל, נמכרו לעשירים. מושב הקיסר היה קרוב לזירה, משם יכול היה לצפות במשחקים כאוות נפשו. היה זה אחד המקומות היחידים שבהם יכלו אזרחים לראות את המנהיג. יוליוס קיסר נהג לצפות במשחקים במיוחד כדי לתת לקהל הזדמנות לראות אותו, אולם לא היה לו עניין רב בהם: הוא נהג להביא איתו חומר קריאה, דבר שלא הפך אותו לפופולרי במיוחד.

לעומתו, נירון קיסר רכש חיבה מיוחדת למשחקים האולימפיים. הוא היה רוכב בעצמו ואף זכה במרוץ באולימפיאדה שעדיין התקיימה ביוון, למרות שתפקודו בנהג המרכבה היה לוקה בחסר. תחת שלטונו של נירון החלו להתפתח הקבוצות הראשונות: "האדומים", "הלבנים", "הכחולים" ו"הירוקים". על אף שהקבוצות התקיימו כנראה עוד לפני ימי נירון כחברים ושותפים לאותה אורווה, נירון תרם להם מכספו עד שיצאו משליטתו. לכל קבוצה היו עד שלוש מרכבות בכל מרוץ, וחברים לאותה קבוצה יכלו לתאם ביניהם אסטרטגיות ולשתף פעולה כנגד הקבוצות המתחרות. רוכבים יכלו להחליף קבוצות באופן דומה לספורטאים מקצועיים כיום.

בשלב הראשון היו במרוץ שתי קבוצות מרכזיות: האדומים שייצגו את מרס, אל המלחמה, ואת הקיץ, והלבנים, שייצגו את אנאמוי, אל הרוח המערבית ואת החורף. מאוחר יותר נוספו עוד שתי קבוצות: הירוקים, שייצגו את האדמה ואת האביב, והכחולים, שייצגו את השמים ואת הסתיו. דומיאיטנוס יצר לקראת סוף ימיו שתי קבוצות חדשות - הסגולים והזהובים, אולם אלו נעלמו זמן קצר לאחר מותו.

מרוצי מרכבות באימפריה הרומית נערכו במקומות נוספים מלבד הקירקוס מקסימוס, ומחוץ לרומא היה קירקוס נוסף, הקירקוס מקכנטיוס. קירקוסים חשובים אחרים נבנו באלכסנדריה ובאנטיוכיה וגם ביהודה, בנה הורודוס ארבעה קירקוסים. במאה הרביעית בנה קונסטנטינוס קירקוס בקונסטנטינופול, לעתיד בירתה של האימפריה הביזנטית.

מרוצי המרכבות באימפריה הביזנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו אלמנטים רבים של האימפריה הרומית, אומצו גם מרוצי המרכבות באימפריה הביזנטית, למרות ששם לא נשמרו סטטיסטיקות מפורטות. קונסטנטינוס, הקיסר הראשון של האימפריה הביזנטית, העדיף את מרוצי המרכבות על פני קרב גלדיאטורים, שאותו ראה כמהול בעבודת אלילים. המשחקים האולימפיים בוטלו לבסוף גם הם עקב עבודת אלילים, בשנת 394, אולם מרוץ המרכבות נשאר פופולרי.

אין ראיות רבות לרמאות ולשוחד במרוצי המרכבות בתקופת הקיסרות הרומית, אולם בתקופת האימפריה הביזנטית נראה שהדבר הפך לנפוץ יותר. ספר החוקים החדש של האימפריה הביזנטית אסר כעת על הטלת קללות על מתחרים יריבים, אולם לא התייחס לנושא השוחד.

לבישת צבעי הקבוצה הפכה לחלק גדול מהמרוץ הביזנטי. מהקבוצות הרומאיות הראשונות נשארו רק שתיים, הקבוצה הכחולה והקבוצה הירוקה. הקבוצות הפכו בשלב זה ליותר מקבוצות ספורט וחשיבותם התעצמה גם בצבא, בפוליטיקה ובדת. לדוגמה, מעודדי הקבוצה הירוקה נטו להשתייך לסיעה המונופיזיטית בעוד שמעודדי הקבוצה הכחולה היו אורתודוקסיים יותר. במספר מקומות הפכו הקבוצות למעין כנופיות רחוב, שהרגו ושדדו. למרות שמהומות התרחשו כבר בתקופתו של ניקו, ההתפרעויות הוחמרו והגיעו לשיאן ב-532 במרידת ניקה, שהחלה לאחר שאנשים מאחת הקבוצות נעצרו בגלל ביצוע רצח. לאחר אירוע זה נראה שהספורט החל להיעלם משום שהפך ליקר מדי.

במאה התשיעית התאחדה הקבוצה הכחולה עם שרידי הקבוצה הלבנה, הקבוצה הירוקה התאחדה עם שרידי הקבוצה האדומה ושתי הקבוצות המאוחדות הפכו לצבאות מקומיים באזור. בשלב זה כבר היו הקבוצות מעורבות באופן בלתי הפיך בהיררכיה של האימפריה הביזנטית.

ההיפודרום בקונסטנטינופול המשיך לשרת את הקיסרים הביזנטיים במשך מאות שנים, גם לאחר היעלמות הספורט, עד שנבזז ב-1204, במסע הצלב הרביעי. במהלך הביזה הסירו הצלבנים את סוסי מרקוס הקדוש, ארבעה סוסי ברונזה שהיו במקור חלק מאנדרטה לקוודריגה שנבנתה על ידי קונסטנטינוס. פסלי הסוסים השתמרו וניתן לראותם בבזיליקת סן מרקו שבוונציה.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הומרוס, איליאדה, מסת"ב 0-14-044794-6
בורן הנרי, התרבות הרומאית. ISBN 0-669-17801-2 Lexington: D.C. Heath and Company, 1992 .
מוזס פינלי, המשחקים האולימפיים: 1000 השנים הראשונות. Viking Press, 1976. ISBN 0-670-52406-9
ה. האריס, ספורט ביוון העתיקה. Ithaca: Cornell University Press, 1972 ISBN 0-8014-0718-4
ג'ון האמפרי, היפודורמים רומאים: במות למרוצי מרכבות. Berkeley: University of California Press, 1986 ISBN 0-520-04921-7
ג'קסון ראלף, גלדיאטורים וקיסרים: כוחו של המחזה ברומא העתיקה. Berkeley: University of California Press, 2000 ISBN 0-520-22798-0
וורן טרדגולד, היסטוריה של החברה הביזנטית. 1997 ISBN 0-8047-2630-2 Stanford University
קייל דונלד, ענפי ספורט ומפגנים בעולם העתיק . ISBN 9-004-09759-7 WileyBlackwell 2006.