מקס פריש
 | |
| לידה |
15 במאי 1911 ציריך, שווייץ  |
|---|---|
| פטירה |
4 באפריל 1991 (בגיל 79) ציריך, שווייץ |
| מדינה |
שווייץ |
| מקום לימודים |
המכון הטכנולוגי של ציריך, אוניברסיטת ציריך |
| שפות היצירה |
גרמנית, איטלקית |
| סוגה |
מחזה, פרוזה |
| בן או בת זוג |
|
| צאצאים |
אורסולה פריס |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
מקס רוּדוֹלְף פְרִיש (בגרמנית: Max Rudolf Frisch; 15 במאי 1911, ציריך – 4 באפריל 1991, ציריך) היה סופר ומחזאי שווייצרי, אדריכל בהכשרתו. מן הסופרים והמחזאים הבולטים בשפה הגרמנית בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה.
קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקס פריש נולד ב-15 במאי 1911 בציריך, בן לאדריכל פרנץ ברונו פריש ולאשתו קרולינה בטינה. בשנת 1930 החל בלימודי שפה וספרות גרמנית באוניברסיטת ציריך, ועם מות אביו בשנת 1933 קטע את לימודיו. פריש עבד ככתב בעיתון הנודע נויה צירכה צייטונג. בשנים 1934–1936 נסע ברחבי מזרח אירופה ודרומה, ובשנת 1935 ביקר לראשונה בגרמניה. ספרו הראשון "יורג ריינהרט, מסע קיץ גורלי" ראה אור בשנת 1934.
בשנים 1936 עד 1941 למד אדריכלות בפוליטכניקום של ציריך (ה-ETH), ביחד עם יוסטוס דהינדן ואלברטו קמנצינד. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הצטרף לצבא השווייצרי כתותחן, ועד שנת 1945 היה בשירות פעיל כ-650 יום.
עם זכייתו בשנת 1942 בתחרות האדריכלות של העיר ציריך לבניית הבריכה ב-Letzigraben, פתח משרד אדריכלים עצמאי. הבריכה הקרויה היום על שמו נבנתה בשנת 1949. היא נותרה המבנה הגדול היחיד שתכנן פריש ונקבעה כמבנה לשימור. באותה שנה נשא לאישה את גרטרוד קונסנצה פון מאיינבורג ולזוג נולדו שתי בנות, ובן עם פיגור שכלי.
בשנת 1947 הכיר את המחזאים החשובים ברטולט ברכט ופרידריך דירנמט. בזכות מלגה מקרן רוקפלר בילה שנה בארצות הברית בשנת 1951. בשנת 1954 סגר את משרד האדריכלים שלו ועזב את משפחתו. משנה זו ואילך התמקד בכתיבה.
בשנים 1958 עד 1963 היה בן זוגה של הסופרת אינגבורג בכמן, שאותה תיאר ברמיזות בסיפורו "מונטוק". בשנת 1959 התגרש מאשתו ועבר להתגורר ברומא, שם חי עם בכמן עד אמצע שנות השישים. בשנת 1962 בהיתו בן 51, פגש את הסטודנטית בת העשרים ושלוש מריאנה אולרס (Oellers), וכעבור זמן עברו להתגורר ביחד, והתחתנו בשנת 1968. נישואיהם התפרקו בשנת 1979.
בשנת 1965 זכה פריש בפרס ירושלים לחירות האדם, וב-1989 זכה בפרס היינריך היינה.
בשנת 1990 נודע לפריש כי היה נתון, ביחד עם רבים אחרים, למעקב צמוד מצד הרשויות השווייצריות, כחלק מפרשייה שזעזעה אז את שווייץ כולה, ונודעה כ"פרשיית התיקים".
ב-4 באפריל 1991 מת פריש מסרטן בדירתו בציריך.
את עיזבונו הספרותי של פריש מנהל "ארכיון מקס פריש" השוכן ב-ETH. את הארכיון מנהלת קרן שהוקמה על ידי פריש עצמו בחייו, ושאותה מימן בסכום של 165,000 פרנקים שווייצריים.
יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
מחזותיו וספריו של מקס פריש עוסקים במספר תימות מרכזיות.
אחת מן התמות המרכזיות היא גיבוש הזהות העצמית של היחיד. כך למשל בספרו "יהא שמי גנטנביין" מודדים זהויות כמו שמודדים בגדים, ובספרו "שטילר" חוזרת האמירה "אינני שטילר". ביצירתו המאוחרת "האדם בהולוגרמה" בודק פריש את תפקידו של הידע והזיכרון בחוויה האנושית: כמה קטן הוא האדם עם ידיעתו הצנועה בהשוואה לטבע כולו, ומה נותר ממנו. גם אימוצן של זהויות בידי אחרים נוכח ביצירתו של פריש, אשר מעוניין להרחיב את האיסור "לא תעשה לך צלם" גם על יחסים בין בני האדם. במחזותיו "דון ז'ואן או אהבת הגאומטריה" ו"אנדורה" עוסק פריש בנטייה האנושית להתייחס לזולת לפי דימויו ולשפוט אותו לפי דעות קדומות.
נושא נוסף החוזר ביצירתו של פריש הוא ייחודה של שווייץ (כמתיימרת להיות אומה דמוקרטית ונייטרלית מופתית), שעליו הוא מערער. פריש מפרק את מיתוס וילהלם טל ב"וילהלם טל לבית הספר", שבו מוצג המיתוס המכונן של האומה השווייצרית כצירוף של נסיבות ומחדלים המעיד על צרות האופקים והאופורטוניזם של העם השווייצרי.
מחזותיו של פריש אירוניים יותר, ותוקפניים פחות, מהתיאטרון האפי של ברכט. הפרוזה שלו ספקנית יותר משהיא דוגמטית. אף המקהלה הכמו-קלאסית ב"בידרמן והפירומנים" נמנעת למעשה מלשמש בתפקידה הדידקטי המסורתי ומצטרפת לחלק מה"טמטום" הכללי שמבקש המחזה להציג.
היחס אל היהודים ביצירתו של פריש[עריכת קוד מקור | עריכה]
במחזהו "אנדורה", המתחולל במדינה דמיונית בעלת שם זה, עוסק פריש בשאלת הדעה הקדומה שבאנטישמיות ובמשמעותה של הזהות היהודית כתווית אשר נקבעת בידי הזולת.
יצירותיו שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אינני שטילֶר, תרגם חיים איזק, תל אביב: זמורה, ביתן, מודן, תשל"ו. (רומן) (Stiller, 1954)
- הומו פָאבֵּר: דו"ח, תרגמה עדנה קורנפלד, מרחביה: ספרית פועלים, 1963. (רומן) (ראה אור בעשר מהדורות נוספות והדפסות רבות) (Homo faber. Ein Bericht, 1957)
- הומו פאבר, תרגמה דנה לשם-עזרא, תל אביב: אור עם ('סדרה לביקורת ספרותית'), תשמ"ז 1987.
- יהא שמי גַנטֶנבַּיין, תרגם בצלאל וכסלר, תל אביב: זמורה, ביתן, מודן ('מועדון קוראי מעריב: ספרית מעריב'), תשל"ט 1979. (רומן) (Mein Name sei Gantenbein, 1964)
- מוֹנטַוּק, תרגם שמשון עופר, תל אביב: זמורה, ביתן, מודן, תשל"ט 1979. (סיפור) (Montauk, 1975)
- אדם בהוֹלוֹקֵן, תרגם חיים איזק, תל אביב: זמורה-ביתן, תשמ"ד 1984. (Der Mensch erscheint im Holozän, 1979)
- כחול הזקן, תרגם צבי ארד, תל אביב: זמורה-ביתן, תשמ"ד 1984. (רומן) (Blaubart, 1982)
מחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אנדורה: מחזה בי"ב תמונות, תרגם נתן זך, רמת גן: מרכז ישראלי לדרמה ליד "בית צבי", תשמ"ו 1986. (Andorra, 1981)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מקס פריש, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
מקס פריש, ברשת החברתית Goodreads
מקס פריש (1911-1991), דף שער בספרייה הלאומית- ארכיון מקס פריש ב-ETH
- רשימת הפרסומים של מקס פריש, בקטלוג הספרייה הלאומית
- צבי ינאי, גילגולו של הומו פאבר, מחשבות 28, אוקטובר 1969, עמ' 8–16
- עופרה עופר אורן, "הומו פאבר": מי נענש כשמופר הטאבו האוניברסלי על גילוי עריות, בבלוג "סופרת ספרים", 27 במאי 2016
- מקס פריש, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
