מצעד יום המהפכה במוסקבה (1941)

מצעד יום המהפכה במוסקבה (1941) היה מצעד שנתי שהיה נהוג בברית המועצות לציון יום השנה למהפכת אוקטובר, אשר נערך במוסקבה ב-7 בנובמבר 1941, בעיצומו של הקרב על מוסקבה, כאשר הצבא הגרמני התקרב לעיר. המצעד נועד להעלות את המוראל של העם הרוסי ולהפגין כי המצב אינו נואש. הגייסות שצעדו במצעד המשיכו משם הישר לקוי החזית.

הרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-22 ביוני 1941 פלשה גרמניה הנאצית לברית המועצות, במהלך שנקרא מבצע ברברוסה. לאחר הניצחונות המהירים בפולין ובאירופה המערבית, האמינה ההנהגה הנאצית כי ברית המועצות תוכרע במלחמת בזק תוך זמן קצר. ההתקדמות הגרמנית התנהלה בתחילתה על פי התוכנית. שלוש קבוצות ארמיות, שבכל אחת נכללו עשרות אוגדות, הסתערו לתוככי ברית המועצות. האחת צפונה לכיוון לנינגרד, האחת דרומה לעבר אוקראינה וקייב והשלישית, המרכזית, לעבר מוסקבה בירת ברית המועצות. בראשית הסתיו של 1941 האמין היטלר כי ברית המועצות כבר הוכרעה למעשה כשהורמכט התקרב למוסקבה.

ב־10 באוקטובר 1941 קיבל גאורגי ז'וקוב את הפיקוד על הגנת מוסקבה. באמצע אוקטובר סגרו הגרמנים על מוסקבה משלושה כיוונים והגיעו למרחק של 60 קילומטר ממוסקבה, והעיר הפכה מטרה לתקיפות מהאוויר. השלטונות הורו לאוכלוסייה לבנות מתרסים ברחובות העיר. ב-16 באוקטובר הביאו שמועות על פריצה גרמנית, שקירבה את טור השריון הגרמני עד למוסקבה עצמה, לבהלה המונית בעיר. רבים ניסו להימלט, ומוסדות השלטון הסובייטים פונו מזרחה לעיר קויבישב (כיום סמרה). כאן עמדה לתושבי העיר נחישותו של סטלין להישאר במוסקבה. רדיו מוסקבה הודיע כי על אף חומרת המצב החליט סטלין להישאר בעיר. כאשר חלפה הבהלה, היו תושבי העיר הנותרים מאוחדים בהחלטה לעצור את הגרמנים בגופם. עשרות אלפי מתנדבים חפרו בקור המקפיא תעלות נגד שריון במבואות מוסקבה. גדודי מתנדבים חומשו בנשק והושלכו אל החזית. ב-19 באוקטובר הכריז רדיו מוסקבה כי העיר נצורה.

לפי הלוח הנהוג ברוסיה חל יום השנה למהפכת אוקטובר ב-6 בנובמבר. בעוד הגרמנים עומדים בשערי העיר נתכנסה עצרת "ערב יום המהפכה" בליל 6 בנובמבר באולם גדול של הרכבת התחתית של מוסקבה. באולם נכח קהל של מאות אנשים, פעילי מפלגה ואיגודים מקצועיים וחיילים. סטלין נשא בפניהם נאום. בראשית נאומו תיאר סטלין את המצב הקודר ופירט את מספרי אבדות הרוסים בארבעת חודשי הלחימה; 700,000 הרוגים, 378,000 נעדרים ו-1,020,000 פצועים. בהמשך מנה סטלין את אבדות האויב והגזים במספרי האבדות, כדי להוכיח את טענתו על כישלון מלחמת הבזק הגרמנית. בהמשך עבר לדברי עידוד לעם הרוסי, ואמר כי העורף הרוסי מוצק מאי פעם, וכי כל מדינה אחרת שהייתה מאבדת שטחים נרחבים כאלה הייתה מתמוטטת. סטלין עבר לתאר את מצבם של הגרמנים הלוחמים בשטח אויב הרחק מבסיסי האספקה.

בצעד שנועד להוכחת נחישותו של סטלין ולשם הפגנה כי המצב, למרות חומרתו, איננו נואש, החליט סטלין לקיים את המצעד הצבאי המסורתי של יום השנה למהפכה ב-7 בנובמבר בכיכר האדומה, חרף סכנת ההפצצה מהאוויר.

המצעד[עריכת קוד מקור | עריכה]

על המצעד פיקד מפקד המחוז הצבאי של מוסקבה, קצין בדרגת גנרל, שקיבץ 28,000 איש, צוערים, חיילי חיל רגלים, שני גדודי ארטילריה ושני גדודי טנקים, שהתאמנו לקראת המצעד מזה כמה ימים. החשש הגדול היה שהלופטוואפה, חיל האוויר הגרמני, יפציץ את המצעד מן האוויר. בשעה חמש בבוקר יום המצעד, בקור עז, נערכו הכוחות הצועדים. המצעד החל בשעה שמונה בבוקר. חמש דקות לפני תחילת המצעד הגיעו לכיכר האדומה, סטלין, ואחריו מולוטוב, קגנוביץ' ומנהיגים נוספים ועלו על במת ההצדעה שמעל המאוזוליאום של לנין. עם תחילת המצעד החל לרדת שלג כבד שהפיג את החשש מפני הפצצה גרמנית. אפשר היה לשמוע ממרחק את רעמי התותחים הגרמנים והסובייטים. את המצעד סקר מפקד חיל הפרשים המרשל סמיון בודיוני כשהוא רכוב על סוס לבן.

סטלין לא נשא דברים בפני הצועדים באופן אישי, אלא שנאומו, שהוקלט יום קודם לכן, הוקרן בכיכר מעל מסכים. בפתח דבריו אמר:

"חברים בתנאים הקשים ביותר אנו חוגגים היום במלאת 24 שנים למהפכת אוקטובר....האויב עומד בשערי מוסקבה ולנינגרד....אולם חרף מפלות זמניות, הודפים הצבא והצי שלנו את התקפות האויב לכל אורך החזית."

וכאן נשא סטלין דברים שהצביעו על הקו שלו בהמשך, הדגשת הרציפות ההיסטורית באזכור שמותיהם של הגיבורים הלאומיים הרוסים בתקופה שקדמה למדינה הסובייטית:

"חברים אנשי הצבא האדום והצי האדום, קצינים ופעילים פוליטיים, פרטיזנים ופרטיזניות! עיני כל העולם נשואות אליכם כאל הכח המסוגל להשמיד את כנופיות החמסנים הגרמנים! עיני העמים המשועבדים באירופה נשואות אליכם כאל משחרריהם.... היו ראויים לשליחות נעלה זאת! מלחמתכם - מלחמת שחרור, מלחמה צודקת. תשרה עליכם במלחמתכם זאת רוח-הגיבורים של אבותינו הגדולים אלכסנדר נייבסקי, דמיטרי דונסקוי, אלכסנדר סובורוב, מיכאיל קוטוזוב! תשרה עליכם ברכת דגל הניצחון של לנין הגדול! מוות לפולשים הגרמנים! תחי ארצנו המהוללה, חרותה ועצמאותה תחת דגל לנין - קדימה לניצחון!"

בקו לאומי-רוסי זה, להבדיל מסובייטי-קומוניסטי, המשיך סטלין להנהיג את רוסיה בהמשך המערכה.

בתום שידור הנאום ירו תותחים מטח הצדעה והתזמורת הצבאית ניגנה את האינטרנציונל, שהיה אז ההמנון הלאומי של ברית המועצות וכן המנונה של המפלגה הקומוניסטית. החיילים צעדו כשהם לבושים מדי קרב, כשרוביהם טעונים וכלי השריון והארטילריה הוסעו כשהם טעוני תחמושת. הכוחות הצועדים המשיכו בדרכם היישר אל החזית ונלחמו בקרב המכריע על העיר.

לאחר המצעד[עריכת קוד מקור | עריכה]

המידע שהעביר למוסקבה המרגל הגרמני, שפעל ביפן בשירות המודיעין הסובייטי ריכרד זורגה, באוגוסט 1941, לפיו היפנים לא יתקפו את ברית המועצות ממזרח איפשר לסטלין להעביר 40 אוגדות רעננות מסיביר וממזרח ברית המועצות לאזור מוסקבה, וליטול את הסיכון הגדול של הישארותו במוסקבה וקיום המצעד במרחק של כמטחווי קשת מהכוחות הגרמנים. אל מול תנאי מזג אוויר קשים והתנגדות סובייטית נחושה, ללא ציוד מתאים, בביגוד שאינו הולם, בקרקע קפואה ומושלגת, נעצרה המתקפה הגרמנית.

ב-5 בדצמבר פתח ז'וקוב במתקפת נגד שהדפה את הגרמנים לאחור, מבלי שיעלה יותר בכוחם להמשיך ולהתקדם לעבר מוסקבה.

הניצחון בקרב על מוסקבה לא היה קרב הכרעה במערכה על ברית המועצות, לאחריו תבוא שורת הניצחונות הנאצים בקרב על דרום מזרח אוקראינה והתקדמותם לעבר הקוקז באביב 1942. ניצחון זה לא היה גם עדיין נקודת מפנה כוללת במלחמת העולם השנייה. נקודות המפנה שתבואנה בעתיד תהינה הניצחון הבריטי בקרב אל –עלמיין ומבצע לפיד של הנחיתות בחופי צפון אפריקה המערבית, שניהם בנובמבר 1942, והניצחון הסובייטי בקרב על סטליגרד בפברואר 1943, לאחריהן תיטה כף המלחמה לטובת בעלות הברית עד לניצחון הסופי. אולם הניצחון בקרב על מוסקבה היה הפעם הראשונה, לאחר למעלה משנתיים של ניצחונות צבאיים בלתי פוסקים, בה נסוגו הכוחות הגרמנים מפני כוח אויב. הגנרל הגרמני פרנץ הלדר כתב כי בקרב על מוסקבה "האגדה בדבר הצבא הגרמני הבלתי מנוצח נהרסה". יתרה מזו בכישלון לכבוש את מוסקבה הייתה סמליות עצומה בקשר לנחישותם של הסובייטים, לסיכויי שרידותה של המדינה הסובייטית ולסיכויי ניצחונה על גרמניה הנאצית.