מצוות ערבה במקדש

מצוות ערבה במקדש היא מצווה להביא ענפי ערבה לבית המקדש בכל יום מימי חול המועד סוכות, להציב אותם בפינות המזבח ולהקיף אותו תוך אמירת הושענות. מדי יום הייתה מתקיימת הקפה אחת וביום השביעי והאחרון לחג, הנקרא כיום הושענא רבה בשל מצווה זו, היו מקיפים שבע פעמים. המצווה נזכרת במשנה במסכת סוכה.

מקור המצווה

על מקורה של מצוות הערבה במקדש נחלקו בגמרא, אם יש לה מקור בתורה שבכתב או שמא זו היא הלכה למשה מסיני. אבא שאול לומד מהמילים ”ערבי נחל” שנאמרו בפסוק המצווה על ארבעת המינים שישנן שתי מצוות בערבה, והן מצוות ערבה שבארבעת המינים, ומצוות הערבה שעל גבי המזבח. לעומתו, מסורת אחרת מובאת בפי רבי אסי לפיה מצוות ערבה היא חלק ממערכת של שלשה דינים שמקורם הוא הלכה למשה מסיני ”עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני”. להלכה נפסק כי מצוות ערבה היא הלכה למשה מסיני.

סדר מצוות ערבה

במשנה נמסר הסדר של המצווה בפרטות:

מצות ערבה כיצד: מקום היה למטה מירושלים, ונקרא מוצא; יורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה, ובאים וזוקפין אותן על צידי המזבח, וראשיהן כפופים על גבי המזבח. תקעו והריעו ותקעו. בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרין, "אנא ה', הושיעה נא" (תהילים, קי"ח, כ"ה), "אנא ה', הצליחה נא"; רבי יהודה אומר: "אני והו הושיעה נא". ואותו היום, מקיפין את המזבח שבע פעמים.

— משנה, מסכת סוכה, פרק ד', משנה ה'

בכל יום מימי חול המועד של חג הסוכות נהגו להביא ענפי ערבה ממוצא. שלוחי בית דין היו אוספים "מורביות" (ענפים גדולים) של ערבה ומביאים אותם לבית המקדש. היו מניחים אותם בצורה זקופה משני צידי המזבח ומכופפים את ראשיהם.

גודל הערבות לא נזכר במשנה, אך בגמרא נאמר ש"היו גבוהות אחד עשר אמה כדי שיהו גוחות על המזבח אמה". ישנה מחלוקת בין האמוראים האם עיקר מצוות הערבה היא בזקיפה או שמא בנטילה. הרמב"ם פסק שהמצווה בנטילה, והזקיפה הייתה לא לאחר ההקפה אלא קודם לכן: ”כיצד היו עושין: מביאין אותה מערב שבת למקדש, ומניחין אותה בגיגיות של זהב, כדי שלא יכמשו העלין. ולמחר זוקפין אותה על גבי המזבח, ובאין העם ולוקחין ממנה ונוטלין אותה (בשבת) כדרך שעושין בכל יום”. כיוון שעל פי ההלכה מי שאינו כהן אינו רשאי לגשת אל המזבח, חלוקת הערבה לציבור מתבצעת על ידי הכהנים.

ונחלקו בגמרא על ההקפה עצמה, האם מקיפים את המזבח בלולב ("לאחר שזקפו הערבה סביב המזבח", רש"י) או בערבה. הרמב"ם פסק שמקיפים בלולב, לעומתו, הבית יוסף והט"ז הכריעו אחרת.

המקיפים

מהתלמוד עולה שהכהנים בלבד היו מקיפים, מאחר שנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש אפילו "בכהנים בעלי מומים אם נכנסים בין האולם ולמזבח כדי לצאת בערבה" (בכל השנה אסורים להיכנס לשם). וכך כתבו במפורש רש"י ותוספות, ואחריהם נמשכו גם מפרשי המשניות. ואולם, בשיטה מקובצת למנחות כתב ש"זקני ירושלים", משמע אפילו זרים, היו מקיפים את המזבח בלולביהם. וכך גם באור זרוע שהקשה:

ותימה לי שעתה ישראל נהגו להקיף זכר למקדש והלא הקפה במקדש לא היתה כי אם בכהנים?

— ח"ב סימן שטו

והאריך לבאר שגם במקדש היו ישראל מקיפים, כדרך שכהנים בעלי מומין הקיפו ו"לאו דווקא נקט כהן, אלא הוא הדין לישראל". אף בגאונים היו שסברו כך, אלא שנחלקו על אופן ההקפה (האם עמדו סביב המזבח או הקיפוהו).

"אותו היום"

ערך מורחב – הושענא רבה

היום השביעי, הוא יום הושענא רבה, נבדל משאר הימים בשתים - במספר ההקפות שהיו מקיפים ובשבת. כנאמר במשנה, בכל יום הקיפו המזבח פעם אחת, וביום השביעי שבע פעמים. בשבת לא הייתה הערבה ניטלת כלל בשאר הימים ואילו ביום השביעי, הערבה דוחה את השבת. הלכה זו הייתה לאחת מסלעי המחלוקת שבין הפרושים לבייתוסים:

פעם אחת חל שביעי של ערבת להיות בשבת והביאו מורביות של ערבה מערב שבת והניחום בעזרה והכירו בהן בייתוסים ונטלום וכבשום תחת אבנים למחר הכירו בהן עמי הארץ ושמטום מתחת האבנים והביאום הכהנים וזקפום בצדי המזבח לפי שאין בייתוסים מודים שחיבוט ערבה דוחה שבת.

— תוספתא, מובא בתלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף מ"ג, עמוד ב'

לאחר החורבן

ערך מורחב – חיבוט ערבה

מנהג חיבוט ערבה,1662, חריטה על עץ, מאוספי הספרייה הלאומית, ישראל.

משחרב בית המקדש השני בטלה מצוות ערבה של תורה אך משום זכר למקדש, תיקנוה ליום אחד, יום השביעי. ונחלקו האמוראים בגמרא: "חד אמר ערבה יסוד נביאים ("תקנת נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי שהיו ממתקני תקנות ישראל באנשי כנסת הגדולה", רש"י) וחד אמר ערבה מנהג נביאים (הנהיגו את העם ולא תקנו להם ונפקא מינה דלא בעיא ברכה", רש"י)". ההלכה - מנהג נביאים:

וערבה זו, הואיל ואינה בפירוש בתורה, אין נוטלין אותה כל שבעת ימי החג, זכר למקדש; אלא ביום השביעי בלבד הוא שנוטלין אותה, בזמן הזה. כיצד עושה: לוקח בד אחד או בדין הרבה, חוץ מערבה שבלולב, וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמיים או שלוש, בלא ברכה שדבר זה מנהג נביאים הוא.

— משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ז', הלכה כ"ב

התוספות יום טוב כתב שלאו דווקא בזמן הזה, אלא אף בזמן שבית המקדש היה קיים נטלו את הערבה בגבולין (חוץ למקדש) בתורת מנהג נביאים.

מוצא

הרב ישראל אריאל שדן במצוות הערבה במקדש, העלה את הנימוקים הבאים, לבחירתה של מוצא כמקור ללקיטת הערבות:

1. המעיינות הקרובים יותר לעיר נוצלו לשתייה.
2. "מורביות מוצא" היו כנראה זן מיוחד של ערבות שהיו בעלי ענפים ארוכים "שהיה בהם כדי להדר את המזבח".

פטור ממס לתושבי מוצא

תושבי מוצא זכו לפטור ממיסים עקב עיסוקם בהבאת הערבות לבית המקדש: "תנא מקום קלניא הוה ותנא דידן מ"ט קרי ליה מוצא איידי דמיפק מכרגא דמלכא קרי ליה מוצא (=שם המקום הוא קלניא. ומדוע קראו התנא מוצא? כיוון שהמקום פטור ממס המלך קרא לו מוצא)."

הרב ישראל אריאל סבור כי הפטור ממיסים לתושבי העיר ניתן כבר על ידי מלכי החשמונאים. הפטור ניתן לתושבים עקב המשימה שהוטלה עליהם: להכין להמוני הולכי רגל כמויות ניכרות של ענפי ערבה לכל שבעת הימים, וזאת ללא תשלום^{[דרושה הבהרה]}.

בעלי התוספות כתבו כי הערבות חולקו על ידי שלוחי בית דין כמתנה, לעומת הלולב ומיניו שהיו נקנים באופן פרטי שנאמר: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת, וְעַרְבֵי-נָחַל; וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" - דהיינו "משלכם" ומכספכם. אך לא למצוות ערבה בבית המקדש - כאן על שליחי הציבור מוטלת החובה לספק את הערבות.

לפי הרמב"ם, הכינו תושבי מוצא ענפי ערבה בכמויות גדולות ובאופן קבוע כל שבעת ימי החג. "הדבר היה כרוך בטרחה מרובה, הן בגידול עצי ערבה בשטחים נרחבים, והן בקטיף ענפי הערבה, וכן בנשיאת ענפים במשקל רב על גבי בהמות ממוצא לירושלים, וזאת תוך הקפדה להבאתם בטריות למקדש למרות המרחק".

לקריאה נוספת

• הרב ישראל אריאל, מחזור המקדש לחג הסוכות, בפרק "השמחה בירושלים ובמקדש"

קישורים חיצוניים

• הערך "ערבה (המצוה)", באנציקלופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
• מכון המקדש, ניסוך המים: מצוות ערבה וניסוך היין - מתוך אתר "גמראנט"
• הרב יהודה זולדן, הקפת המזבח ובימת בית הכנסת בסוכות, באתר ישיבה

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.