מצווה הבאה בעבירה
מצווה הבאה בעבירה הוא מונח תלמודי המתייחס לקיום מעשה מצווה שהתאפשר בעקבות עבירה שקדמה לו.
למסקנת ההלכה קיום מצווה הבאה בעבירה אינו נחשב למעשה מצווה ולא יצא בו ידי חובת המצווה.
הלכה זו נאמרה, רק במקרה בו לא מיושם הכלל של עשה דוחה לא תעשה, שעוסק במקרים בהם בעל פי ההלכה מעשה מצווה מסוים דוחה איסור אחר, שמתנגש בו, כגון קיום ברית מילה שדוחה את השבת.
מקור[עריכת קוד מקור | עריכה]
המושג כפי נוסחו המוכר לנו, מאוזכר לראשונה בתלמוד הבבלי, בשלושה מקומות:
- במסכת ברכות[1], בהקשר של שחרור עבד להשלמת מניין[2].
- במסכת בבא קמא[3], בעניין הברכה על קיום מצוות הפרשת חלה מלחם שנאפה מתבואה גזולה, על בסיס הפסוק "בוצע ברך ניאץ ה'".
- במסכת סוכה[4], בהקשר של איסור שימוש בלולב גזול במצוות ארבעת המינים בסוכות.
איסור קיום מצווה בלולב גזול, נלמד מהפסוק בספר מלאכי: "וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת הַפִּסֵּחַ וְאֶת הַחוֹלֶה? וַהֲבֵאתֶם אֶת הַמִּנְחָה הַאֶרְצֶה אוֹתָהּ מִיֶּדְכֶם? אָמַר ה'" (מלאכי א' י"ג) שבו קורבן גזול, פיסח, וחולה נאמרים בהקשר של קורבן שלא נרצה, וממנו נלמד שאיסור של קורבן גזול אין לו תקנה כמו קורבן פיסח.
אסמכתא למושג זה של מצווה הבאה בעבירה מובאת על ידי רבי יוחנן משמו של רבי שמעון בר יוחאי, מהפסוק בספר ישעיהו (ס"א ח') "כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט, שׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה...", שמדבר על איסור הקרבת קורבן גזול, שמפורש על ידיהם במשל שבו מלך שמגיע לבית מכס, משלם באופן פרדוקסלי בעצמו מכס, כדי להוות דוגמה לעוברי דרכים, שילמדו ממנו לא להבריח עצמם מהמכס, וכך אלוהים אף שהכל שלו, אינו רוצה ש"יבריחו את המכס" אפילו בשבילו.
בתלמוד הירושלמי, רבי הושעיא מביא בהקשר של איסור קיום מצווה במצה גזולה, את הפסוק "ובוצע ברך - ניאץ ה'", בפרשנות של אמירת ברכה על בציעת פת גזולה - דבר הנחשב לניאוץ ה'[5]. ועוד נאמר שם "אין עבירה מצווה", ו"אין מצווה עבירה". "אם עשיתן כמצותן - הן מצות, ואם לאו - אינן מצות"[6].
הגדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגדרת המושג היא, מצווה שבבסיסה קיימת עבירה (רמב"ם[7] ותוספות[8]), או מצווה שגורמת לעבירה להעשות (ריטב"א[9]), לעומת "עשה דוחה לא תעשה" שאין בו חיבור עקרוני בין המצווה לעבירה באותו חפץ, אלא שהם קשורים לאדם העושה אותם.
הטעם של האיסור לדעת חלק מהראשונים הוא הטעם המובא בתלמוד הירושלמי, "שלא יהא נעשה סנגורו קטגורו"[10]. בירושלמי, אדם העושה מצווה בלולב גזול, נמשל לאדם שנתפס מכבד את השלטון, בארוחה שמומנה מכספי השלטון עצמו.
עבירה שבולטת בהקשר של מושג זה היא הגזל. עם זאת, על פי דעת רוב פרשני התלמוד הראשונים דין זה של מצווה הבאה בעבירה תופס לגבי כל המצוות כולן. בדעת מיעוט נמצא התוספות רבנו פרץ שלדעתו מושג זה תופס רק לגבי מצוות שעיקרן ריצוי לפני המקום[11].
הבחנות וסייגים[עריכת קוד מקור | עריכה]
התלמוד הירושלמי[12] יוצר הבחנה, וקובע כי הכלל של מצווה הבאה בעבירה יוחל, כאשר מנסים לקיים מצווה באותו חפץ שבו נעשה גם האיסור. כך למשל מחלק הירושלמי בין אבל שקורע בשבת, שאף שמחלל את השבת, יוצא ידי חובת קריעה, לבין אכילת מצה גזולה בפסח שבה לא יוצא ידי חובתו. החילוק ביניהם הוא שבקריעה עבר עבירה סתמית, שאינה קשורה דווקא לבגד המסוים, אלא לעשייתו של האדם, מה שאין כן באכילת מצה ש"גופה עבירה", ואין לעשות מצווה באמצעות אותו חפץ שנעברה בו עבירה. הרמב"ם שממשיך תפיסה זו פוסק[13] כי לולב שעבדו בו עבודה זרה פסול למצוות ארבעת המינים מדין מצווה הבאה בעבירה, אבל מצד שני שופר שנגזל יכול להוציא ידי חובת שמיעת תקיעת שופר, מפני שאין דין גזל בקול[14]. אבחנה זו נפסקה להלכה בשולחן ערוך[15]
דוגמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
דוגמאות למקרים של מצווה הבאה בעבירה הן אכילת מצת טבל או מצת הקדש או מצה גזולה בפסח, נטילת לולב גזול, או נטילת לולב של אשרה או של עיר הנידחת בסוכות, הקרבת קורבן גזול, והנחת תפילין גזולות. דוגמה נוספת שמובאת ברמב"ם, היא הבאת מנחות ונסכים מערלה וכלאי הכרם. במקור זה הרמב"ם מוסיף טעם לדבר "שהיא מצווה הבאה בעבירה - שהקב"ה שונאה"[16].
רבי ישראל מסלנט, מייסד תנועת המוסר שקמה ביהדות אירופה במאה ה-19, הרחיב מושג זה ל"מצווה בין אדם למקום, הבאה בעבירה בין אדם לחבירו". כלומר הקפדה על קיום מצווה בין אדם למקום שגוררת פגיעה בבני אדם אחרים. הוא ציין שלפעמים אנשים שאדוקים ומתלהבים מקיום מצווה מסוימת, יכולים לפגוע בעצם קיום המצווה באחרים. לשם דוגמה הוא הביא את עניין ההשכמה המוקדמת לסליחות, בחודש אלול ועשרת ימי תשובה, שלעיתים גורמת צער גדול לבני ביתו של האדם המשכים, ותקלות רבות כרוכות בעניינה. דוגמה נוספת אדם שטרוד במצבו הרוחני-דתי שעלול להכשל ביחסו לבריות, ולהגיע לידי כעס והקפדות לא ראויים[17].
טעם הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]
בטעם ההלכה ביארו הרמב"ן[18], והר"ן[19] שהוא כעין הכלל "אין קטגור נעשה סנגור", והיינו שאין ראוי לקיים בדבר מסוים רצון ה', כאשר בדבר זה עצמו עברו על צווי ה' ובזה מכעיסו.
טעם נוסף כתבו הר"ן[20] והריטב"א[21] שאדם אינו יוצא במצווה הבאה בעבירה כדי שלא יהיה מזכיר לו העוון, כלומר שכאשר קיום המצווה מתאפשר רק מכח העבירה, נמצא ששימוש זה הוא תוצאה של העבירה, וגורם לעבריין רעה שמזכיר לו עוונו שוב.
הסברים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרציונל שעומד מאחורי תפיסה זו ששוללת עשיית מצווה שבבסיסה עבירה הוא הרצון למנוע מתן לגיטימציה והכשר לפעולה אסורה באמצעות פעולה מותרת וטובה. אחרת ניתן יהיה להשתמש בעשיית מצוות כעלי תאנה והכשר עבירות, למשל גזל רכוש ונתינתו לצדקה, בסגנון מעשיו של הגיבור הבריטי רובין הוד שנהג לשדוד עשירים ולחלק כספם לעניים.
למעשה נראה כי מדובר בתפיסה השוללת באופן כללי את האמירה המטרה מקדשת את האמצעים, שאם לא כן, הרי תוכשר כל עבירה שהיא בדרך לעשיית מצווה שמשמשת כמטרה. וכגודל המטרה כן עשויות לגדול העבירות והעוולות שיהיה אפשר להצדיק.
יש בתפיסה זו גם אמירה שאין להפוך מצווה למנוע לעשיית רע, ובמקרה שאין לאדם את שדרוש לו לקיים מצווה, עליו להימנע מכך, ולא לנסות לעשות את המצווה בכל מקרה, באמצעות חפץ אסור כמו לולב ומצה גזולים.
בעולמה של הקבלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוקר הקבלה גרשום שלום כתב מאמר בשם "מצווה הבאה בעברה", שבו התווה את קווי המתאר למרבית המחקר על שבתאות ופרנקיזם שבא אחריו. מקום מרכזי במאמר תופס הדיון במקומן של עבירות ופריצת גבולות הלכתיים בזרמים אלו; לטענתו של שלום, השבתאות והפרנקיזם איפשרו ניתוק משיחי-גאולי בין קבלה להלכה, ובכך פתחו את הדרך להשכלה ולחילון במרחב היהודי, וגם לציונות.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מצווה הבאה בעבירה - סוכה שאולה הרב שלמה הכהן ה'תשע"ו- הרב אליהו בלומנצוויג, דף קשר, ישיבת הר עציון
- הרב חיים כץ, מצווה הבאה בעבירה, אתר ישיבה
- דפנות סוכה ומצווה הבאה בעבירה, אתר כיפה
- עוד בעניין פסול מצווה הבאה בעבירה, ישיבת הר עציון
- הרב יעקב אריאל, מרור של מעשר ראשון מספק, אתר דעת
- מצווה הבאה בעבירה / אחד העם, באתר benyehuda.org
- מאמרים בנושא מצווה הבאה בעבירה, באתר ספריית אסיף
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ"ז, עמוד ב'
- ^ על פי המקרא יש איסור לשחרר עבד כנעני "לעולם בהם תעבודו" (ויקרא כה, מו) משפט זה חסר בכמה כתבי יד, ואף בעל הלכות גדולות לא גרס אותו. (בורגנסקי, מסכת סוכה של התלמוד הבבלי, מקורותיה ודרכי עריכתה, בר-אילן תשל"ט, עמ' 455)
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף צ"ד, עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ל', עמוד א'
- ^ המקור בתהילים י' ג', וההקשר בין שני חלקי הפסוק: "כי הלל רשע על תאות נפשו - ובצע ברך נאץ ה'", מצביע על קשר לאדם רשע שמהלל עצמו על יישום תאוותיו, והברכה נראית בהקשר דומה, ברכה שמכסה על יצריו של האדם
- ^ תני מצה גזולה אסור לברך עליה. א"ר הושעיא על שם ובוצע ברך ניאץ ה'. א"ר יונה הדא דתימא בתחילה אבל בסוף לא דמים הוא חייב לו. רבי יונה אמר אין עבירה מצווה. רבי יוסי אמר אין מצווה עבירה. א"ר אילא "אלה המצות" - אם עשיתן כמצותן - הן מצות, ואם לאו - אינן מצות. (תלמוד ירושלמי, מסכת חלה, דף ט/א)
- ^ "שלא יתקיים המצווה אלא בהיותו דבר מותר". רמב"ם, פירוש המשניות נדרים ב' ב'
- ^ תוספות, מסכת סוכה, דף ל', עמוד א', ד"ה משום: בעלי התוספות שואלים מדוע מנמקים בתלמוד (תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ל"ה, עמוד א') את פסלותם של לולב של אשרה ועיר הנדחת מהטעם שהוא עומד להשרף ונחשב כשרוף שאיבד את שיעורו ההלכתי ("כיון דלשרפה קאי, כתותי מיכתת שיעוריה"), ולא מטעם של מצווה הבאה בעבירה ותשובתו היא, שבניגוד ללולב של אשרה ועיר הנדחת קורבן גזול פסול "דמחמת עבירת הגזל - באה המצווה שיוצא בו" לעומת לולב של אשרה שבעשיית העבירה (של ע"ז) לא מוציא אף אחד ידי חובת מצוות לולב, כלומר האיסור של מצווה הבאה בעבירה, הוא בגלל שהגזל מכשיר ויוצר אפשרות לקיים את המצווה, ולכן מדובר במצווה שכל כולה מבוססת על עבירה, וזוהי לתפיסתו ההגדרה של מצווה הבאה בעבירה.
- ^ ריטב"א, מסכת סוכה, דף ט', עמוד א'
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סוכה, פרק ג', הלכה א', דף י"ב ע"א. הדבר כנראה מבוסס על דברי המשנה בפרקי אבות (ד' י"א) שכל העושה מצווה אחת קונה לו פרקליט אחד. וכל העושה עבירה אחת קונה לו קטגור אחד. נראה שהתפיסה היא שהמצוות אמורות להיות מליצי יושר לפני כיסא הכבוד, וקיימת חוסר נוחות גדולה מזה שיתברר כי הפרקליט הנכבד הוא למעשה תובע נוקשה.
- ^ תוספות רבנו פרץ מסכת פסחים ל"ה: (מובא גם ברמב"ן וריטב"א שם, ובריטב"א סוכה ט.)
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק י"ג, הלכה ג'
- ^ פירוש המשנה, סוכה פ"ג מ"א
- ^ "שופר הגזול שתקעו בו יצאו, שאין המצווה אלא בשמיעת הקול, אף על פי שלא נגע בו השומע יצא ואין בקול דין גזל". (משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק א', הלכה ג')
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ש"מ, סעיפים כ"ח-כ"ט
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות איסורי המזבח, פרק ה', הלכה ט'
- ^ הרב דב כ"ץ, תנועת המוסר, כרך א, עמוד 326
- ^ מלחמות ה', ל', דיבור המתחיל אמר
- ^ שם, דיבור המתחיל "ומיהו"
- ^ שם
- ^ דף כט', עמוד ב', ד"ה עוד