מעשה שכם ודינה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
במרכז התמונה (מצד שמאל) עתיקות שכם הקדומה - אל מקום זה משויך מעשה שכם ודינה.

מעשה שכם ודינה הוא סיפור מקראי המתואר בספר בראשית, פרק ל"ד, שהתרחש בעת שיעקב ומשפחתו התגוררו באזור העיר שכם. הסיפור מתאר כיצד יצאה דינה, בתם של יעקב ולאה, להכיר את בנות האזור.

כאשר ראה אותה שכם בן חמור החוי, נשיא האזור, תפס ואנס אותה, ולאחר מכן התאהב בה וביקש לשאתה לאשה. הוא דיבר על ליבה לשכנעה, ובמקביל ביקש מאביו לבוא עמו אל יעקב ולבקש את ידה. השמועה אודות האונס הגיעה אל אחיה של דינה, והם מיהרו לשוב הביתה מהמרעה. שכם פנה אל משפחת יעקב בבקשה לשאת את דינה לאשה תוך נכונות לשלם מוהר בתולות ככל אשר יושת עליו. כאמצעי שכנוע הציע להם לכרות ברית עם אנשי עירם, שתכלול מסחר משותף ונישואין משותפים שיביאו לשגשוג שני הצדדים. בשלב זה נטלו אחי דינה את ניהול המשא ומתן לידיהם, והודיעו לו שרק אם ימולו כל אנשי העיר את ערלתם, תוכל משפחת יעקב לבוא בברית נישואין עימם.

שכם ואביו שכנעו את אנשי העיר, והם מלו את עצמם. ביום השלישי למילה, בעת שכאב המילה הגיע אל שיאו, באו שמעון ולוי אל העיר, הרגו את כל הגברים בעיר, שבוּ את הנשים והילדים, ואת שלל העיר לקחו עימם. כאשר נודע הדבר ליעקב נזף בהם על שבמעשה זה הם מסכנים את משפחתו הנתונה כעת לאיום מצד ערי האזור שמחמת חשש למעשה דומה כלפיהן עלולות להתאגד יחד כדי להילחם במשפחת יעקב ולהשמידה. שמעון ולוי השיבו: "הכזונה יעשה את אחותנו"? באמרם כי חוסר תגובה על מעשה שכם, כהסכמה לנהוג באחותם כזונה.

הרקע למעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר לקיחת הברכות מעשו[1] ברח יעקב בהוראת אמו אל חרן, שם ישב דודו לבן הארמי, אחי רבקה. בנוסף לכך, הוא הלך לשם במצוות אביו, יצחק, כדי למצוא אשה מבנות לבן[2]. לאחר שהות של עשרים שנה, בהן נשא את לאה ורחל בנות לבן (ואת שפחותיהן, בלהה וזלפה) ונולדו לו אחד עשר בנים ובת, שב יעקב, בהוראה אלוהית, לארץ כנען כדי לקיים את נדרו בבית אל, ולשוב אל בית הוריו.

המקום הראשון אליו הגיע לאחר שעבר את הירדן הוא העיר שלם, שתיקרא לימים שכם, ותמורת מאה קשֹיטה רכש מידי בני חמור נשיא הארץ חלקת אדמה בה יוכל הוא ומשפחתו לשהות עד המעבר לבית אל. בעת שבתם בחלקה זו, רעו בני יעקב את צאנו הרב שרכש בחרן במרחבי עמק המכמתת הסמוך.

תיאור המעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעשה האונס[עריכת קוד מקור | עריכה]

באחד הימים, יצאה בתו של יעקב, שילדה לו לאה, להכיר את בנות המקום ומעשיהן[3]. כאשר נכנסה[4] לעיר שכם בהיותה לבדה, הבחין בה שכם בן חמור נשיא הארץ, וכמקובל באותם ימים בתרבויות אחדות[5], שבנו של המושל האזורי נושא נשים לפי חפצו, לקח שכם את דינה ואנס אותה:

וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ: וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ

חז"ל ופרשני המקרא נתנו דעתם על אריכות תיאורה של דינה, שזהותה כבתם של יעקב ולאה כבר ידועה לקורא מפרשת ויצא. חלקם הבינו את אריכות הלשון כביקורת של המקרא על יציאתה של דינה מאוהל אמה אל תוככי העיר הנוכרייה, דבר המזמין מעשה זימה מצד הכנענים שהיו פרוצים בכך[6]. ויש שאף הגדילו לומר ופירשו שביציאתה לראות בבנות הארץ הייתה טמונה כוונה נסתרת להראות יופייה בעיני בנות הארץ[7].

ומאידך, יש שהבינו את הדגשת ייחוסה ליעקב ולאה כביטוי לאי אשמתה בנעשה, שדבקה בדרכי הצניעות של אביה ואמה, ואף על פי כן נאנסה[8].

מהכפילות ”וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ” למדו חז"ל שמלבד שכיבתה כדרך כל הארץ, שכב עמה בדרך שהיא לה עינוי, היינו בביאה שלא כדרכה: ”וישכב אותה - כדרכה: ויענה - שלא כדרכה ”[9]. אמנם יש שביארו שהעינוי הוא מכך שהייתה בתולה, והעינוי הוא בקריעת קרום הבתולים הנעשה בביאה ראשונה של בתולה[10]. ויש אומרים שהעינוי היה מחמת אילוצה לשכב עם אדם רשע[11]. ויש אומרים שעצם האונס הוא העינוי[12].

כמו כן, יש אומרים שהדגשת הכתוב כי היה זה בדרך עינוי, נועדה לשבח את דינה, שעל אף ששכם היה מחשובי העיר, לא התרצתה לו דינה, והיה מעשהו באונס מוחלט ללא שום הסכמה מצידה[13].

רצון שכם לשאת את דינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר האונס, שכם נוכח שדינה מוצאת חן בעיניו, והוא מעוניין שהיא תהיה לו לאישה. על כן דיבר על ליבה לשכנעה לכך, כדי שאביה יראה שהיא רוצה בדבר ויאפשר לו זאת. במקביל פנה שכם אל אביו, נשיא הארץ, בבקשה שיסדיר את נישואיו עם דינה בכך שיבוא עמו אל אביה, יעקב, לבקש את ידה של דינה מאיתו, כפי שהיה מקובל באותה תקופה, שהאב היה אחראי על נישואי בתו:

וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ: וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה

באשר לדיבורו על ליבה של דינה, פירשו חז"ל, בצורה ציורית, שאמר לה שכם: ”מה דיבר על לבה? אמר: אביך נתן לי מאה קשיטה בחלקת שדה אחת, ואני נותן לך מתנה כמה שדות וכרמים ” (שכל טוב בראשית פרשת וישלח פרק ל"ד, סימן ג' ).

דבריו של שכם, המתאר את דינה באוזני אביו כ'ילדה', הובילו את חז"ל לקבוע שגילה של דינה באותה העת, בהסתמך על חשבון סדרי המאורעות, עמד על שמונה וחצי שנים בלבד[14].

תגובת יעקב ובניו למעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכתוב מתאר שכאשר שמע יעקב על שאדם ערל בעל את בתו, דבר שנחשב בעיני זרעו של אברהם שנצטווה על המילה כמעשה טומאה ונבלה, החליט להחריש עד שובם של אחי דינה מהמרעה: ”וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם ” (ספר בראשית, פרק ל"ד, פסוק ה').

גם אחי דינה, כאשר שמעו על שטימא שכם את אחותם, מיהרו לשוב לביתם כדי לטכס עצה כיצד לבוא חשבון עם המטמא, ובכך להוקיע את המעשה.

הצעת שכם ליעקב ולאחי דינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שכם וחמור אביו באו לבית יעקב, במקביל להגעתם של בני יעקב לביתם בשמעם על המעשה. מבלי לומר דבר מה על שאירע, פתח שכם ואמר ליעקב ולאחי דינה שהוא חפץ לקחת את דינה לאשה, וכדי לדרבן את יעקב ובניו להסכים לבקשה, מציע להם חמור לכרות ברית בין משפחת יעקב לתושבי העיר, הכוללת נישואים הדדיים (דבר שלא היה מובן מאיליו בהיות משפחת יעקב גרים בארץ ובמעמד נחות מהתושבים[15]), וכן סחר משותף, ששני הצדדים ייהנו מהם:

וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה: וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם: וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ

מספר פרשנים[16] עמדו על כך שכאשר מציע חמור למשפחת יעקב את ה'עסקה', הוא מציג זאת באופן שמשתמע ממנו שמשפחת יעקב הם אלו שינהלו את המשא ומתן בכל הקשור לנישואי התערובת: וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם. זאת לעומת הצגת הדברים כלפי בני עירם, כבסמוך.

לאחר נאומו של חמור, נכנס שכם עצמו לתמונה, והפציר ביעקב ובניו שיאפשרו לו לשאת את דינה, תוך שהוא מבטיח לשלם כל סכום שיידרש ממנו כמוהר הבתולות עבור הנישואים עמה:

וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיהָ וְאֶל אַחֶיהָ אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן: הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה

תגובת אחי דינה להצעת שכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרא לא נזכרת תגובה של יעקב לדברי חמור או שכם. אחי דינה, לעומת זאת, מגיבים להצעה בקבלתה תוך הסתייגות שהדבר תלוי בקבלת כל בני העיר על עצמם למול כל זכר, כפי שמלים משפחת יעקב עצמם כהמשך לברית המילה שכרת אביהם אברהם עם ה'. עם זאת, הכתוב מעיד על כך שקבלת הצעתם של חמור ושכם על ידי אחי דינה לא הייתה מתוך כוונה אמיתית לכרות עמם ברית:

וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ: אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר: וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד: וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל וְלָקַחְנוּ אֶת בִּתֵּנוּ וְהָלָכְנוּ

חלק מפרשני המקרא סוברים שכוונת בני יעקב הייתה לנקום באנשי שכם כפי שעשו בסוף שמעון ולוי וחלקם סבורים שבני יעקב לא התכוונו לנקום באנשי שכם אלא רק להציל את דינה מידם כפי שמרמז הכעס של יעקב על מעשה שמעון ולוי.

תגובת שכם ואנשי עירו לדרישתם של אחי דינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שכם נאות מיד לתנאי שהציבו אחי דינה לנישואיו עם דינה, ומיהר עם אביו אל שער עירם[17] על מנת לשכנע את אנשי העיר בכדאיות הכלכלית והחברתית שתהיה מנת חלקם בהיכנסם בברית עם משפחת יעקב:

וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר: וְלֹא אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב וְהוּא נִכְבָּד מִכֹּל בֵּית אָבִיו: וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ אֶל שַׁעַר עִירָם וַיְדַבְּרוּ אֶל אַנְשֵׁי עִירָם לֵאמֹר: הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת יָדַיִם לִפְנֵיהֶם אֶת בְּנֹתָם נִקַּח לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם

שכם אמנם הציב בפני אנשי עירו את תנאם של בני יעקב לברית העמים, אך מאידך הציג בפני אנשי העיר את תמונת המצב כאילו מדובר למעשה בשליטה של אנשי העיר על רכושם של בני יעקב כדי לפתותם לכדאיות הברית:

אַךְ בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל זָכָר כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים: מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ

אנשי העיר נאותו לקבל את הצעתו של שכם, וכל זכרי העיר מלו את ערלתם כבקשתו: ”וַיִּשְׁמְעוּ אֶל חֲמוֹר וְאֶל שְׁכֶם בְּנוֹ כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ וַיִּמֹּלוּ כָּל זָכָר כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ” (ספר בראשית, פרק ל"ד, פסוק כ"ד).

מעשה שמעון ולוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מעשה שמעון ולוי

ביום השלישי למילת אנשי העיר, ניצלו שמעון ולוי אחי דינה את חולשתם של אנשי העיר עקב המילה, פשטו על העיר והרגו את כל הזכרים, ובכלל זאת הרגו גם את חמור ושכם בחרב, ולקחו את דינה מביתו של שכם. את הנשים, הילדים, הבקר, הצאן הכלים והבגדים לקחו עימם כשלל. הכתוב מבאר שבעיני אחי דינה כל אנשי העיר היו שותפים במידה זו או אחרת לפשעו של שכם, שטימא את אחותם בשוכבו עימה באונס, ובעודו ערל, ולכן כולם ראויים לענישה: ”בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם” (ספר בראשית, פרק ל"ד, פסוק כ"ז). וכך אכן מבאר המדרש: ”מלמד שכלם היו באותה עצה לטמאה” (שכל טוב בראשית פרשת וישלח פרק ל"ד סימן כ"ז).

כאשר שבו האחים מענישת אנשי העיר, גער בהם יעקב אביהם בטענה שזה מעשה פזיז שעלולות להמיט אסון על משפחתו, באם יתאגדו עמי האזור, בשומעם על שארע, לצאת למלחמה להענשת משפחת יעקב, שעלולה להכרית כליל את כל המשפחה: ”וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי” (ספר בראשית, פרק ל"ד, פסוק ל').

אולם שמעון ולוי טענו כלפי אביהם שבלתי אפשרי לשתוק על מעשהו של שכם, שנהג באחותם כבאישה זונה: ”וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ” (ספר בראשית, פרק ל"ד, פסוק ל"א).

הכתוב מעיד כי בפועל, כאשר עקר יעקב משכם לבית אל כדי לקיים את הנדר שנדר לה' בצאתו מבית אל לחרן, לאחר חלום סולם יעקב, ה' הפיל מורא על הערים שמסביב, והם חששו להתעמת עם בני יעקב: ”וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב” (ספר בראשית, פרק ל"ה, פסוק ה').

אמנם בליבו המשיך יעקב להקפיד על מעשה זה של בניו, ובשוכבו על ערש דווי מיאן לברכם כשם שבירך את יתר בניו (למעט ראובן), ואמר:

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר: אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • החוקרת ניצה בן-דב כתבה את המאמר הבא: "'אחות, אחות, בואי אצלי': הרופא וגרושתו של עגנון ואונס דינה", בתוך: והיא תהילתך[18], הוצאת שוקן, 2006, עמ' 91-73. המאמר משמש דוגמה לגלגוליו של סיפור אונס דינה בספרות העברית לדורותיה, כפי שבאה לידי ביטוי בסיפורו הידוע של עגנון.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ במצוות אמו, רבקה.
  2. ^ הואיל ואורחות חייהן של הנשים הכנעניות קלוקלות, והן גם מקוללות בקללת נח שקלל את זרעו של כנען בנו של חם.
  3. ^ דינה הייתה בתו היחידה של יעקב.
  4. ^ רשב"ם ורד"ק על ספר בראשית, פרק ל"ד, פסוק א'.
  5. ^ עדות לכך במקרא במעשה חטא בני האלוהים. וכך כתב הספורנו על בראשית פרק ל"ד, פסוק כ"ז.
  6. ^ רש"י, רד"ק, אור החיים על בראשית פרק ל"ד, פסוק א'. על סמך השוואת המילה 'ותצא' ביציאת דינה (בראשית ל"ד, א'), וביציאת אמה לאה (בראשית ל', ט"ז).
  7. ^ מדרש אגדה (בובר) על בראשית פרק ל"ד, פסוק א', מדרש לקח טוב שם, מדרש שכל טוב שם, פירוש הדר זקנים שם, ועוד.
  8. ^ מלבי"ם על פסוק א'. ומעין זה כתב הרש"ר הירש.
  9. ^ מדרש אגדה בובר, מדרש לקח טוב ומדרש שכל טוב על בראשית פרק ל"ד, פסוק ב'.
  10. ^ ראב"ע ורד"ק על פסוק ב'.
  11. ^ אור החיים על פסוק ב'.
  12. ^ רמב"ן ומלבי"ם על פסוק ב'.
  13. ^ רמב"ן, אור החיים.
  14. ^ מדרש שכל טוב על בראשית פרשת וישלח פרק ל"ד סימן ד': "שהרי נולדה דינה בשנת שבע לכניסת לאה, שהיא שנת ארבע עשרה לעבודה, שנת צ"א ליעקב. ואחר כך עבד יעקב שש שנים בצאן, הרי לדינה ז' שנים. וזה המעשה היה בסוף שמנה עשר חדש שעשה יעקב בסוכות, הרי לדינה שמונה שנה וחצי, היא שנת צ"ט ליעקב".
  15. ^ מלבי"ם בראשית ל"ד, ח'.
  16. ^ רשב"ם, הדר זקנים ועוד, על בראשית ל"ד, ט'.
  17. ^ שהיה בעבר המקום השוקק בעיר בהיות כל תושבי העיר יוצאים דרכו אל שדותיהם ושבים דרכו לבתיהם.
  18. ^ הספר והיא תהילתך באתר הוצאת שוקן