מעשה ראובן ובלהה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מעשה ראובן ובלהה הוא סיפור מקראי המופיע בספר בראשית, פרק ל"ה, פסוקים כ"אכ"ב. על פי המסופר, לאחר מות רחל, שכב ראובן עם שפחתה, בלהה, שהייתה פילגש אביו יעקב.

בברכת יעקב לבניו לפני מותו הוכיח יעקב את ראובן על המעשה[1], ועל פי הכתוב בספר דברי הימים, בעקבות המעשה, ניטלה מראובן הבכורה וניתנה ליוסף במקומו, שזכה בשתי נחלות בארץ ישראל (מנשה ואפרים) כדינו של הבכור הנוטל פי שניים בנחלת אביו[2].

לפי התלמוד הבבלי, ראובן לא שכב בפועל עם בלהה, אלא החליף את מיטתה במיטת אמו לאה, בדאגה לכבודה, שכן הוא חשש שמא לאחר מות רחל תקבל שפחתה בלהה מעמד השווה למעמד אמו; אך הואיל ומנע מבלהה לשכב עם יעקב, החשיב זאת המקרא כאילו שכב עמה[3].

תיאור המעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המתואר בפרשת וישלח שבספר בראשית, כאשר הגיעו יעקב ומשפחתו למגדל עדר בדרכם מבית לחם לחברון, שכב ראובן, בנם בכורם של יעקב ולאה, עם בלהה שפחת רחל, אותה נשא יעקב לבקשת רחל בתקופת עקרותה:

וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וַיֵּט אָהֳלֹה מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל עֵדֶר: וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל ---- וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר

מיד לאחר המלים "וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל" באה "פסקא באמצע פסוק", כלומר: רווח בן כמה אותיות המפריד ביניהן לבין המילים "וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר". בתרגום השבעים לפסוק, מיד לאחר המלים "וישמע ישראל", מופיעות המלים "וירע בעיניו", וכך גם בתרגום המיוחס ליונתן[4][5].

משמעות המעשה בפרשנות המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרקע למעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרשנויות השונות למעשה ראובן נשענות על הרקע שקדם למעשה: לאחר שעזב יעקב את בית אל בה קיים את הנדר שנדר לה' בחלום הסולם, שאם ישיבהו ה' לארץ הוא יקריב לה' מעשר מכל אשר יברכהו ה' בחרן, כרעה רחל אשתו ללדת את בנה השני, בנימין, ובתוך לידתה אותו - מתה. יעקב קבר אותה בבית לחם, בדרך אפרת, והמשיך למגדל עדר, בדרכו ליצחק אביו היושב בחברון.

פרשנות הפשט[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מפרשני הפשט[6], ואף כמה ממדרשי חז"ל[7], פירשו שראובן אכן שכב עם בלהה, כמפורש בפסוק: ”וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו”, וכפי שעולה מתוכחתו של יעקב לראובן בסוף ימיו: ”כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה” (ספר בראשית, פרק מ"ט, פסוק ד'). סיבת מעשהו נבעה מתפיסתו שכיוון שבלהה אינה אשת אביו ממש אלא פילגשו, אין מעשה זה נחשב למשכב עם אשת האב.

לפי פרשנות זו, מטרתו של ראובן הייתה להביע את היותו ממשיכו של אביו בהנהגת המשפחה. בתנ"ך מתוארים מקרים נוספים של שכיבה עם פילגש כדי לבטא המשכיות: אבשלום שכב עם פילגשי דוד אביו כביטוי לכך שהוא ממשיכו במלוכה על ישראל; אדוניה אחיו, ביקש לישא את אבישג השונמית, שהייתה מעין פילגש של דוד אביו, כדי לבסס את מעמדו כממשיכו; ואבנר בן נר שכב עם פילגשו של שאול, כדי לבטא את היותו דומיננטי במלכותו[8]. הרב יעקב מדן מוסיף על פירוש זה, שלאחר שיעקב נאלץ לנהוג בצורה מתרפסת במפגשו עם עשו בשובו מחרן לכנען, מנהיגותו בביתו דעכה. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בפסיביות של יעקב במעשה שכם ודינה, בעת שבניו ניהלו את המשא ומתן עם שכם, ושמעון ולוי אף הענישו אותו יחד עם אנשי עירו. לאור זאת, מסתבר שבמעשהו ראובן ניסה לבסס את מעמדו כממשיכו של יעקב בהנהגה, כיוון שיעקב כבר איבד את ההנהגה במשפחה, ובין השבטים התנהל מאבק סמוי מי יהיה הממשיך[9].

על פי בראשית רבה[10], בשוכבו עם בלהה, תבע ראובן את עלבונה של אמו, לאה: ”כיון שמתה רחל, נטל אבינו יעקב מיטתה של בלהה ונתנה אצל מיטתו. אמר [יעקב]: לא דיה לאמא להתקנא בחיי אחותה, אלא אף לאחר מותה?”. בשניים מהספרים החיצוניים מסופר כי בעקבות המעשה, יעקב הפסיק לשכב עם בלהה. ספר היובלים (לג, ט) מספר: "ולא קרב יעקב אליה כי טימאה ראובן". בספר צוואות השבטים נאמר בצוואת ראובן: "ובה לא נגע עוד"[11][12].

פרשנות הדרש[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטה מרכזית בתלמוד הבבלי[13] ובמדרשי חז"ל[14], ובעקבותיהם בראשונים רבים, גורסת שראובן לא שכב ממש עם בלהה, שהרי משכב עם אשת אב נחשב לגילוי עריות אף קודם מתן תורה. בנוסף לכך, שבט ראובן, יחד עם שאר ששת השבטים שבהר עיבל, עתידים לענות 'אמן' במעמד הר גריזים והר עיבל על הצהרת הלויים כלפיהם[א]: ”אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו כִּי גִלָּה כְּנַף אָבִיו וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן” (ספר דברים, פרק כ"ז, פסוק כ'), ולא מסתבר שמן השמיים יזמנו לראובן לחטוא בדבר שעתידים כל זרעו לקלל את העושה כן. אלא מתוך סמיכות פרשיה זו עם פרשיית מותה של רחל, מסיקים חז"ל שמעשהו של ראובן קשור במאורע זה, ומבארים שראובן חשש שכעת, לאחר מות רחל, יתן יעקב לבלהה שפחתה יחס שווה לאימו לאה, ולכן 'בלבל יצועי אביו', דהיינו שהחליף בין מיטת אימו למיטתה של בלהה, כך שאביו ישכב עם אימו ולא עם שפחת אשת אביו השנייה, רחל. ומתוך שמנע ראובן מבלהה שפחת רחל, משכב עם יעקב, החשיב לו זאת הכתוב כאילו חטא בכך ששכב הוא אותה בעצמו. כדרך שדרשו ביחס לבני עלי שהתעכבו מלהקריב את קרבנות היולדות במשכן, ובכך מנעו אותן מלשוב לבעליהן, והחשיב להם הכתוב זאת כאילו שכבו עימן:

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר ראובן חטא - אינו אלא טועה, שנאמר: ' ויהיו בני יעקב שנים עשר', מלמד שכולן שקולים כאחת. אלא מה אני מקיים: 'וישכב את בלהה פילגש אביו' - מלמד שבלבל מצעו של אביו, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: מוצל אותו צדיק מאותו עון, ולא בא מעשה זה לידו. אפשר עתיד זרעו לעמוד על הר עיבל, ולומר: 'ארור שכב עם אשת אביו', ויבא חטא זה לידו? אלא מה אני מקיים: 'וישכב את בלהה פילגש אביו' - עלבון אמו תבע. אמר: אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי?! עמד ובלבל את מצעה. אחרים אומרים: שתי מצעות בלבל, אחת של שכינה ואחת של אביו. והיינו דכתיב: 'אז חללת יצועי עלה'... אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר בני עלי חטאו - אינו אלא טועה... אלא מה אני מקיים: 'אשר ישכבון את הנשים'? מתוך ששהו את קיניהן [קרבנות היולדת], שלא הלכו אצל בעליהן - מעלה עליהן הכתוב כאילו שכבום

תגובת יעקב למעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תגובת יעקב למעשה, כפי שהיא מתוארת בפרשת וישלח מיד לאחר המעשה היא: ”וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל”. אולם תגובה נרחבת יותר אנו מוצאים דווקא בסוף ימיו של יעקב, כאשר הוא שוכב על ערש דווי וקורא לבניו אל מיטתו כדי לברכם, הוא פותח בבנו בכורו, ראובן, ומודיע לו שבמעשהו הפזיז הוא איבד את זכותו לממש את בכורתו:

רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז: פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה

ובספר דברי הימים מבואר ביתר בהירות, שהכוונה היא שבמעשהו איבד את הבכורה, ושם גם מפורש שהבכורה הועברה לבניו של בכורו של יעקב מרחל, יוסף: ”וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה” (ספר דברי הימים א', פרק ה', פסוק א').

הביטוי לבכורתו של יוסף הוא שבניו של יוסף, מנשה ואפרים, נחשבו לשני שבטים נפרדים בעם ישראל, וכחלק מכך נחלו שתי נחלות בארץ, ובכך קיבל יוסף פי שניים בירושת הארץ, שכך הוא דינו של הבכור, שנוטל פי שניים[15]:

וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי... וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי

תשובתו של ראובן במדרשי חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכמה מקומות במדרשי חז"ל אנו מוצאים התייחסות לתשובתו של ראובן על מעשהו.

המפורסם שבהם הוא ביחס להיעדרות ראובן ממכירת יוסף, המוסברת על פי אחת הדעות במדרש, בשל פרישתו מחבורת האחים כדי להתבודד בתשובה על מעשהו:

'וישב ראובן אל הבור'. והיכן היה? עסוק בשקו ותעניתו, שחזר בתשובה על שהפך יצועי אביו, אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה פתחת בתשובה תחלה, חייך שבן בנך עומד ומחזיר את ישראל בתשובה. ואיזהו? זה הושע בן בארי, שאמר 'שובה ישראל'

מדרש אגדה (בובר) בראשית פרשת וישב פרק ל"ז, פיסקה כ"ט

בשלמא ביהודה אשכחן דאודי [ביחס ליהודה שמענו שהודה בחטאו], דכתיב: 'ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני', אלא ראובן, מנלן דאודי? [מנין לנו שהודה בחטאו] דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב: 'יחי ראובן ואל ימות'... 'וזאת ליהודה'? כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר, היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון, עד שעמד משה ובקש עליו רחמים, אמר לפניו: רבונו של עולם, מי גרם לראובן שהודה? יהודה...

השלמה עם הסבת הבכורה ליוסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביטוי נוסף לתשובתו של ראובן הוא בכך שנאבק להצלת יוסף, על אף שלו ניתנה הבכורה על חשבונו של ראובן:

ראובן - אמר רבי אלעזר: אמרה לאה: ראו מה בין בני [ראובן] לבן חמי [עשו]; דאילו בן חמי, אף על גב דמדעתיה זבניה לבכירותיה [אף שמדעתו מכר בכורתו ליעקב], דכתיב: 'וימכר את בכרתו ליעקב', חזו מה כתיב ביה [ראו מה כתוב בו]: 'וישטם עשו את יעקב', וכתיב: 'ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים וגו'.' ואילו בני, אף על גב דעל כרחיה שקליה יוסף לבכירותיה מניה [אף שבעל כרחו לקח יוסף בכורתו], דכתיב: 'ובחללו יצועי אביו נתנה בכרתו לבני יוסף', אפילו הכי לא אקנא ביה [למרות זאת לא התקנא בו, ואף הצילו], דכתיב: 'וישמע ראובן ויצלהו מידם'

ויהיו בני יעקב שנים עשר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חז"ל רואים במילים המסיימות את המעשה ”וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר”, עדות לכך שעל אף שיעקב הדיח את ראובן מהבכורה, מכל מקום לא הוציאו מכלל בניו הכשרים, כפי שהוצאו ישמעאל ועשו מהמשכיות העם הנבחר:

'ויהי בשכן ישראל בארץ ההיא וילך ראובן וישכב את בלהה פלגש אביו וישמע ישראל', כיון ששמע יעקב כן, נזדעזע, אמר: אוי לי! שמא אירע פסולת בבניי! עד שנתבשר מפי הקדש שעשה ראובן תשובה, שנאמר: 'ויהיו בני יעקב שנים עשר', והלא בידוע ששנים עשר הם! אלא שנתבשר מפי הקדוש ברוך הוא שעשה ראובן תשובה. ללמדך, שהיה ראובן מתענה כל ימיו שנאמר: 'וישבו לאכל לחם', וכי עלת [עלתה מחשבה] על לב שהיו אחים יושבים ואוכלים לחם ואחיהם הגדול אינו עמהם?! אלא ללמדך שהיה מתענה כל ימיו, עד שבא משה וקבלו בתשובה, שנאמר: 'יחי ראובן ואל ימות'

ספרי דברים פרשת ואתחנן פיסקא ל"א

בהלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשנה במסכת מגילה[16] קובעת שעל אף שבתקופת התנאים היה נהוג לתרגם את קריאת התורה לארמית, השפה המדוברת בקרב הציבור, ההלכה היא כי ”מעשה ראובן נקרא ולא מִתרגם”, וזאת מפני כבודו של ראובן, שלא יבואו לגנותו על כך[17].

בתלמוד הבבלי נזכר מעשה שאירע בבית הכנסת בעיר כבול שבגליל, בו הורו למתורגמן לקטוע את תרגומו בפסוקים המתארים את מעשה ראובן, בהתאם להלכה שבמשנה:

”מעשה ברבי חנינא בן גמליאל שהלך לכבול, והיה קורא חזן הכנסת ויהי בשכון ישראל, ואמר לו למתורגמן הפסק, אל תתרגם אלא אחרון, ושיבחוהו חכמים[18].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כלומר, כל עם ישראל ענו אמן, אך כאשר קללו הלויים את השוכב עם אשת אביו, הפנו בפניהם כלפי הר עיבל, עליו עמדו, בין השאר, בני שבט ראובן.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר בראשית, פרק מ"ט, פסוק ד'
  2. ^ ספר דברי הימים א', פרק ה', פסוק א'
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ה, עמוד ב'
  4. ^ יאיר זקוביץ, אביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, פרק כז: כיצד הגיב יעקב על מעשה ראובן בבלהה?, עמ' 221.
  5. ^ תרגום התורה המיוחס ליונתן, ספר בראשית, פרק ל"ה, פסוק כ"ב.
  6. ^ רד"ק ורשב"ם, ספר בראשית, פרק ל"ה, פסוק כ"ב; אברבנאל, ספר דברים, פרק ל"ג, פסוק ו'; רלב"ג מוסד הרב קוק עמוד רל"ט בתועלת השני.
  7. ^ ספרי ואתחנן ל"א; רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ה, עמוד ב'; בראשית רבה, פרשה פ"ז, פסקה ה'; רבי יהודה הנשיא בבראשית רבה, פרשה צ"ח, פסקה ד', ועוד.
  8. ^ ראו מלבי"ם, ספר שמואל ב', פרק ג', פסוק ז'
  9. ^ הרב יעקב מדן, כל האומר ראובן חטא, באתר ישיבת הר עציון
  10. ^ בראשית רבה, פרשה צ"ח, פסקה ד'
  11. ^ צוואות השבטים, פרק ג', פסוק ט"ו
  12. ^ יאיר זקוביץ, אביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, פרק כז: כיצד הגיב יעקב על מעשה ראובן בבלהה?, עמ' 220.
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ה, עמוד ב'.
  14. ^ מדרש אגדה (בובר), ספר בראשית, פרק ל"ה, פסוק כ"ב; מדרש 'לקח טוב' ו'שכל טוב' שם, תרגום יונתן שם, רש"י, ראב"ע, חזקוני, ועוד, שם.
  15. ^ ספר דברים, פרק כ"א, פסוק י"ז.
  16. ^ משנה, מסכת מגילה, פרק ד', משנה י'.
  17. ^ רש"י, מסכת מגילה, דף כ"ה, עמוד א'.
  18. ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כ"ה, עמוד ב'.