מערת אלטאמירה
 | |||||||||
| ציור של ביזון אירופאי במערה | |||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||
| מידע כללי | |||||||||
| מדינה |
 ספרד | ||||||||
| מיקום | סנטיאנה דל מאר, ספרד | ||||||||
| קואורדינטות | 43°22′37″N 4°07′11″W / 43.376944444444°N 4.11975°W | ||||||||
| גובה מעל פני הים | 95 מטר | ||||||||
| מגלה |
מרסלינו סאנס דה סאוטולה  | ||||||||
  | |||||||||
אלטאמירה (ספרדית: Altamira) היא מערת אבן גיר המפורסמת בשל ציורי המערות המתוארכים לתקופה הפלאוליתית העליונה, הכוללים שרטוטים וציורי סלע מרובי צבעים של יונקי בר וידי אדם. המערה שוכנת ליד העיר סאנטילאנה דל מר בקנטבריה, ספרד, במרחק 30 ק"מ מערבית לעיר סנטנדר. בשנת 1985 העניק אונסק"ו למערה מעמד של אתר מורשת עולמית.
תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]
-Museo_Arqueol%C3%B3gico_Nacional.jpg)
אורכה של המערה הוא 296 מטרים, והיא מורכבת מסדרה של מעברים וחדרים מפותלים. גובהו של המעבר הראשי הוא בין שניים לשישה מטרים. המערה נוצרה באמצעות קריסות שהתרחשו בגלל המאפיינים הקרסטיים של הסביבה הסלעית בהר ויספיירס.
בחפירות הארכאולוגיות שנערכו במערה התגלו מרבצים עשירים משני שלבים של התקופה הפלאוליתית העליונה: שלהי התרבות הסולוטרנית (שיטה לסיתות כלי אבן שהייתה נפוצה לפני כ-18,500 שנים) ותחילת התרבות המגדלנית (לפני כ-16,500 ל-14,000 שנים). המערה הייתה מאוכלסת רק על ידי חיות בר בין שני שלבי ההתיישבות. למיקומו של האתר יש יתרון כך שתושבי המערה יכלו לנצל את המשאבים הטבעיים בעמקים המקיפים את ההרים ובאזורי החוף הסמוכים. פתח המערה נאטם לאחר מפולת סלעים שהתרחשה לפני כ-13,000 שנים. המערה התגלתה מחדש רק לאחר שעץ סמוך התמוטט וגרם לתזוזת הסלעים שכיסו את פתח המערה.
בני האדם התיישבו רק באזור הסמוך לפתח המערה, אם כי נמצאו ציורים לאורך כל המערה. האמנים השתמשו בפחם עץ ואוכרה או המטיט על מנת ליצור את התמונות, ולעיתים קרובות הם דיללו את הצבעים על מנת ליצור גוונים שונים ורושם של הדפס בשחור ולבן. כמו כן, האמנים ניצלו את קווי המתאר הטבעיים של קירות המערה על מנת לשוות ליצירותיהם מראה תלת-ממדי. התקרה הרב-צבעית היא המאפיין המרשים ביותר, ועליה מצויר עדר ביזונים בתנוחות שונות, שני סוסים, איילה גדולה וככל הנראה חזיר בר.
היצירות הללו מתוארכות לתקופת ההתיישבות המגדלנית כאשר ציורי בעלי החיים כללו גם צורות מופשטות. בציורים הסולוטרנים מתוארים סוסים, עזים וטביעות של כפות הידיים שנוצרו כאשר האמן הניח את ידו על קיר המערה וריסס צבע מעליה, כך שלאחר הורדת היד נותר על הקיר מעין תשליל. בצפון ספרד יש מערות נוספות המכילות יצירות אמנות פלאוליתיות, אך אף אחת מהן לא דומה לאלטאמירה מבחינת עושר הציורים ואיכותם.
גילוי, חפירות וספקות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1879 גרמה בתו בת השמונה של הארכאולוג החובב מרסלינו סאנס דה סאוטואולה (אנ') לגילוי הציורים במערה. סאוטואולה והארכאולוג חואן וילאנובה אי פיירה מאוניברסיטת מדריד ערכו חפירות במערה, והן גרמו לעניין רב כאשר פורסמו במאמר מ-1880 שבו פורשו הציורים כשייכים לתקופה הפלאוליתית. קבוצת מומחים צרפתים, בראשותו של גבריאל דה מורטיל ואמיל קרטיילה, דחתה בתוקף את ההיפותזה של סאוטואולה ופיירה, והממצאים שלהם זכו לביקורת נוקבת בכנס הקונגרס הפרהיסטורי בליסבון בשנת 1880. יתר על כן, סאוטואולה הואשם בזיוף כיוון שהציורים היו באיכות גבוהה ובמצב שימור מעולה. אחד מהאנשים שהתגוררו באזור הסמוך למערה אף טען שסאוטואולה הזמין את הציורים אצל אמן מקומי.
כאשר התגלו ציורים פרהיסטוריים נוספים ב-1902, הם היוו אישור נוסף לגיל של ציורי אלטאמירה, כך שהקהילה המדעית נאלצה לחזור בה מהתנגדותה לעמדה הספרדית. באותה שנה, אמיל קרטיילה הודה בטעותו במאמר מפורסם שכותרתו "Mea culpa d'une sceptique" ("אשמתו של הפקפקן"), שהתפרסם במגזין L'Anthropologie. סאוטואולה, שנפטר 14 שנים לפני כן, לא זכה לראות את השבת כבודו.
חפירות נוספות נערכו במקום על ידי ארמיליו אלקלדה דל ריו (Hermilio Alcalde del Río) בין 1902 ל-1904. תוך כדי חפירותיו אלה הוא גילה את מערת אל קסטיו הסמוכה, שבה נמצאו ציורים עתיקים בהרבה. ארכאולוגים נוספים שחפרו במקום היו הגרמני הוגו אוברמאייר (אנ') בין 1924 ל-1925 וחואקין גונסאלס אצ'גאראי (ספ') ב-1981.
מבקרים והעתקים[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך שנות ה-60 ושנות ה-70 הציורים נפגעו כתוצאה מהבל הפה של תיירים. אלטאמירה נסגרה לכניסת הציבור ב-1977, ונפתחה מחדש בצורה מוגבלת ב-1982. בכל יום הותר כניסתם של מספר מבקרים קטן, דבר שגרם לרשימת המתנה של שלוש שנים. בסמוך למערה נבנו העתק של המערה ומוזיאון המייצגים את המערה והאמנות שבה, והם הושלמו בשנת 2001 על ידי מנואל פרנקואלו וסוון נבל. העתק המערה מאפשר לצפות בצורה יותר נוחה על הציורים מרובי הצבעים של החדר הראשי במערה המקורית, כמו גם בעבודות קטנות נוספות. במוזיאון יש גם תגליפים של פני אדם שלא ניתן לצפות בהם במערה האמיתית[1].
ישנם העתקים של הציורים במוזיאון הארכאולוגיה הלאומי של ספרד במדריד, מוזיאון המדע במינכן (הושלם ב-1964) וביפן (הושלם ב-1993).
השפעה תרבותית[עריכת קוד מקור | עריכה]
מספר ציירים הושפעו מציורי הקיר של אלטאמירה. לאחר שביקר במקום, פבלו פיקאסו אמר "לאחר אלטאמירה, הכל דקדנס".
חלק מהציורים מרובי הצבעים באלטאמירה ידועים בתרבות הפופולרית בספרד. הלוגו שבו משתמש הממשלה האוטונומית בקנטבריה על מנת לקדם את התיירות באזור מבוסס על אחד מהביזונים המצוירים במערה. כמו כן, חברת סיגריות בשם ביסונטה (המילה הספרדית שמשמעותה ביזון) השתמשה באחד מהציורים כחלק מהלוגו שלה.
אלטאמירו דה לה קואבה, שנוצר ב-1965, היא סדרת אנימציה קומית המבוססת על המערה. הסדרה מתארת את הרפתקאותיהם של אנשי מערות פרהיסטוריים, המוצגים כבני אדם מודרניים, אך לבושים בפיסות פרווה, בדומה למשפחת קדמוני.
להקת הרוק סטילי דן כתבה את השיר The Caves of Altamira כחלק מהאלבום The Royal Scam שיצא בשנת 1976.
בשנת 2016 הופק סרט הקולנוע "Finding Altamira" בכיכובו של אנטוניו בנדראס בתור הארכאולוג סאוטואולה.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Curtis, Gregory. The Cave Painters: Probing the Mysteries of the World's First Artists. New York: Alfred A. Knopf, 2006 (hardcover, ISBN 1-4000-4348-4).
- Guthrie, R. Dale. The Nature of Prehistoric Art. Chicago: University of Chicago Press, 2006 (hardcover, ISBN 0-226-31126-0).
- McNeill, William H. "Secrets of the Cave Paintings", The New York Review of Books, Vol. 53, No. 16, October 19, 2006.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- המוזיאון הלאומי מערת אלטאמירה (בספרדית ואנגלית)
- הסיפור של אלטאמירה
- מערת אלטאמירה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- מערת אלטאמירה, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Travel Advisory; A Modern Copy Of Ancient Masters, The New York Times, 4 November 2001
