מעבורת החלל בוראן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מעבורת החלל בוראן על גבי מטוס התובלה אנטונוב An-225

מעבורת החלל בּוּראןרוסית: Буран, סופת שלג) הייתה מעבורת חלל סובייטית שפותחה מ־1976 בתשלובת "מולניה" על ידי צוות מהנדסים בראשות גלב לוזינו-לוזינסקי כתגובה לתוכנית מעבורת החלל האמריקנית.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברית המועצות, שהובילה תחילה את המירוץ לחלל, נשארה מאחור כאשר שוגרו המעבורות האמריקאיות הראשונות. כפי שבעבר בנתה את מטוס הנוסעים העל-קולי טופולב Tu-144, שכונה "קונקורדסקי", כדי להציג יכולת מתחרה למטוס הקונקורד המערבי, וזאת חודשיים לפני טיסתו הראשונה של הקונקורד, כך בנתה מעבורת חלל משלה, שנקראה "בוראן". פוליטיקאים סובייטים היו משוכנעים כי מעבורת החלל עשויה לשמש למטרות צבאיות ולכן היא מהווה איום פוטנציאלי למאזן הכוחות במהלך המלחמה הקרה. פרויקט הבוראן היה הגדול והיקר ביותר בהיסטוריה הסובייטית של חקר החלל.

כיוון שהופעת הבכורה של בוראן באה אחרי זו של מעבורת החלל קולומביה ובשל קווי הדמיון החזותיים בין שתי מעבורות החלל, רווחה במהלך המלחמה הקרה דעה שבפיתוח מעבורת החלל הסובייטית היה מעורב ריגול[1]. היום ידוע שבעוד בחיצוניות ובצורה האווירודינמית שלה הייתה בוראן דומה מאוד למעבורות החלל האמריקאיות, הרי שכל מערכות האויוניקה שלה היו פרי פיתוח סובייטי עצמאי. הדמיון בצבעים היה תוצאה בלתי נמנעת של ההתמודדות עם בעיית הקרינה החזקה מחוץ לאטמוספירה והחום הרב בעת הכניסה לאטמוספירה. הצבע הלבן הוא רפלקטיבי במיוחד ומקרין הלאה את רוב הקרינה שפוגעת בו, ואילו גחון המעבורת, שסופג את עיקר ההלם של הכניסה לאטמוספירה, מצריך את החומר השחור.

הבוראן הורכבה על המשגר "אנרגיה" שמלכתחילה לא תוכנן במיוחד בשבילה. היא תוכננה הן למשימות מאוישות והן למשימות לא מאוישות, ועל כן ניחנה ביכולות אוטומטיות, שלא היו קיימות במעבורת האמריקאית.

הבדלים עיקריים בין הבוראן למעבורות החלל האמריקאיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הבוראן יכלה להוביל 30 טונות של ציוד למסלול לעומת 25 טונות במעבורות האמריקאיות.
  • הבוראן יכלה לשוב ולנחות במשקל מקסימלי של 20 טונות ציוד, לעומת 15 אצל האמריקאיות.
  • האריחים להגנה נגד חום סודרו באופן שונה בבוראן. המהנדסים הרוסיים היו משוכנעים שהסידור שלהם יעיל יותר מהסידור של האמריקאים.
  • מערכת ניהוג אצל הבוראן הייתה בטיחותית יותר, עשתה שימוש בחומרי דחף פחות רעילים, והייתה יעילה יותר[דרוש מקור].
  • בניגוד למעבורת האמריקאית, הייתה לבוראן יכולת נחיתה אוטונומית, ללא טייס, אותה הפגינה בטיסת הניסוי היחידה שלה, שנערכה בשנת 1988. למרות רוחות צד בלתי צפויות, הצליחה הבוראן לשמור על מסלולה ולנחות על המסלול.
  • כוח הגרר שפעל על הגוף האווירודינמי של הבוראן גדול יותר מאשר אצל המעבורת האמריקאית.

שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־15 בנובמבר 1988 המריאה המעבורת למסלול ללא אנשי צוות וניהגה עצמה אוטומטית באופן מדויק. כמו המעבורת האמריקאית, גם למעבורת הרוסית היו עלויות שיגור גבוהות מאלו של שיגור על גבי טיל חד פעמי. מסיבה זו ומסיבות נוספות, בוטל הפרויקט לאחר שיגור לא מאויש אחד.

בשנת 2002 נהרסה הבוראן בהתמוטטות ההאנגר בו אוחסנה, בקוסמודרום בייקונור. באותה התמוטטות נהרגו 8 אנשים.[2]

חלקים מאבות הטיפוס של הבוראן נמכרים כיום באינטרנט.

ב-3 ביוני 2015 הגיע צלם רוסי בשם ראלף מִירֶבס לבניין MZK בקוסמודרום בייקונור בקזחסטן, ושם צילם שתי מעבורות נוספות; את ה-OK-MT Engineering mockup ואת ה-OK-1K2 Second flight article. מדובר במעבורות שלא טסו לחלל[3].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מעבורת החלל בוראן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ איתי נבו, הטיסה היחידה של המעבורת ההיסטורית, באתר ynet, 15 בנובמבר 2017
  2. ^ חיים מזר, ‏מעבורת החלל הרוסית בוראן – סוף עצוב. למה?, באתר "הידען", 12 בספטמבר 2014
  3. ^ Ralph Mirebs, В спальне бога, ‏3 ביוני, 2015 (ברוסית)