מנחם (זוגות)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מנחם היה תנא שחי בדור האחרון של תקופת הזוגות. הוא היה בן זוגו של הלל הזקן, ושימש כאב בית הדין.

זהותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש המזהים את מנחם שהוזכר במשנה עם מנחם מכת האיסיים עליו סיפר יוסף בן מתתיהו[1]. על פי תיאורו של יוסף בן מתתיהו, פגש מנחם את הורדוס בילדותו וניבא לו שיהיה מלך, למרות שלא היה מבית חשמונאי ששלט אז. כאשר התמנה הורדוס למלך, הוא ביקש לדעת את מספר השנים שימלוך. מנחם סירב בתחילה, והורדוס הוסיף לשאול "האם אמלוך עשר שנים?". מנחם השיב שהורדוס ימלוך לפחות 30 שנה, אך לא נקט מספר מדויק. הורדוס היה מרוצה מתשובתו של מנחם, לחץ את ידו ושילח אותו לדרכו, ומאותו יום כיבד את כל האיסיים.

המשנה במסכת חגיגה[2] מציינת שמנחם היה בן זוגו של הלל הזקן ומספרת שמנחם "יצא", והוחלף על ידי שמאי הזקן.

בתלמוד הבבלי[3] נחלקו חכמים לאן יצא מנחם. אביי סובר שהביטוי יצא משמש במובן רוחני "יצא לתרבות רעה", כלומר - כפר, ואילו רבא טוען שמנחם יצא "לעבודת המלך". הגמרא מביאה ברייתא שתומכת בדעת רבא: "יצא מנחם לעבודת המלך, ויצאו עמו שמונים זוגות תלמידים לבושין סיריקון (בגדי מלכות)".

בתלמוד הירושלמי מובאת דעה שמנחם הסכים להתמנות לשר כדי שיוכל לבטל גזרות נגד לימוד התורה[4]. אהרן הימן כותב שייתכן שאין מחלוקת בין אביי לרבא ושעצם ההסכמה של מנחם לשרת את הורדוס נחשבה יציאה לתרבות רעה[5].

הרב ישראל ליפשיץ, מחבר "תפארת ישראל" על המשנה[6] מפרש שבגלל נבואת מנחם להורדוס שימלוך, כשנתמנה הורדוס למלך קראו לשמש בעבודת המלך. יצחק אייזיק הלוי כותב שמנחם מונה מלכתחילה לתפקידו, למרות נטייתו לאיסיים בגלל קרבתו להורדוס, אולם לאחר שהתברר שהדבר גורם בלבול לתלמידים דאג הלל לגרום לו לעזוב[7].

במדרש זוטא[8] כתוב שמנחם נהרג על ידי חנן בן מטרון ובעינן בן יהודה אחיו של מנחם.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קדמוניות היהודים, ספר טו, פרק י, ה
  2. ^ משנה, מסכת חגיגה, פרק ב', משנה ב'
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף ט"ז, עמוד ב'
  4. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת חגיגה, פרק ב', הלכה ב'
  5. ^ הרב אהרן הימן, "מנחם", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ג, עמודים 889-890, באתר היברובוקס
  6. ^ בפירושו על משנה, מסכת חגיגה, פרק ב', משנה ב', בסעיף י"ז.
  7. ^ יצחק אייזק הלוי, דורות הראשונים, חלק שני, תקופת האמוראים, פרק ב', הערה א', עמוד 548
  8. ^ סוף שיר השירים