ממלכת שתי הסיציליות

ממלכת שתי הסיציליות
Regno delle Due Sicilie (איטלקית)
דגלסמל
ממשל
משטר מלוכני חוקתי
ראש מדינה המלכים והמלכות של ממלכת שתי הסיציליות עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה נפוצה איטלקית
עיר בירה נאפולי 40°50′00″N 14°15′00″E / 40.83333°N 14.25000°E / 40.83333; 14.25000
גאוגרפיה
יבשת אירופה
היסטוריה
הקמה  
תאריך 1816
פירוק איחוד איטליה
תאריך 12 בפברואר[דרושה הבהרה] 1861
ישות קודמת ממלכת סיציליה
ממלכת נאפולי
ישות יורשת ממלכת איטליהממלכת איטליה ממלכת איטליה
שטח בעבר 111,900 קמ"ר (נכון ל־1860)
אוכלוסייה בעבר 8,703,000 (נכון ל־1860)
כלכלה
מטבע פיאסטרה של שתי הסיציליות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ממלכת שתי הסיציליותנפוליטנית: Regno d’’e Ddoje Sicilie; בסיציליאנית: Regnu dî Dui Sicili; באיטלקית: Regno delle Due Sicilie; בספרדית: Reino de las Dos Sicilias) הייתה ממלכה ששכנה בדרום איטליה וכללה את דרומה של איטליה ואת האי סיציליה. עם איחוד איטליה בשנת 1861 אוחדה הממלכה לתוך ממלכת איטליה. זו הייתה הממלכה הגדולה ביותר שסופחה אל תוך ממלכת איטליה.

הממלכה השתרעה על פני חלקו הדרומי של חצי האי האפניני וכן על פני האי סיציליה כולו והיא איחדה שתי ממלכות ים תיכוניות ותיקות: ממלכת נאפולי היבשתית וממלכת סיציליה ששכנה על האי. בירת הממלכה המאוחדת הייתה נאפולי. שמה של הממלכה ניתן לה בידי המלך פרננדו הראשון, מלך שתי הסיציליות.

ב-1860 נכבשה הממלכה במסגרת "מסע האלף" של ג'וזפה גריבלדי. בעקבות כך סופחה לממלכת סרדיניה-פיימונטה ולבסוף לממלכת איטליה המאוחדת.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת הירושה הספרדית בתחילת המאה ה-18, נחתם הסכם רסטאט ב-1714, ובו ניתנה נאפולי לקרל השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. ב-1720 השיג קרל את השליטה גם באי סיציליה, אך השלטון האוסטרי לא נמשך זמן רב. במהלך מלחמת הירושה הפולנית ב-1734 שבו ונכבשו נאפולי וסיציליה בידי ספרד, וקרלוס השלישי, מלך ספרד שכונה אז "הדוכס מפארמה" והיה בנו הצעיר של פליפה החמישי, מלך ספרד, שהיה מלך ספרד הראשון מבית בורבון, הוכתר כמלך נאפולי וסיציליה מ-1735. כאשר עלה קרלוס לכס המלוכה הספרדי ב-1759 הוא הותיר את נאפולי וסיציליה לבנו הצעיר, פרננדו הראשון, מלך שתי הסיציליות על אף ששתי הממלכות היו באוניה פרסונלית תחת שלטון מלכי בורבון מ-1735, הן נותרו ישויות נפרדות.

כמונרך לבית בורבון היה פרננדו אויב בנפש למהפכה הצרפתית ולנפוליאון בונפרטה. ב-1798 כבש את רומא, אך גורש ממנה בידי כוחות מהפכנים צרפתים בתוך שנה. מיד לאחר מכן נמלט אף מסיציליה. בינואר 1799 יסדו מהפכנים צרפתים בשטח הממלכה רפובליקה אותה כינו "רפובליקת פרתנופיאה" על שם המושבה היוונית הקדומה שקדמה לעיר נאפולי. אך רפובליקה זו לא החזיקה מעמד זמן רב. מרד איכרים שהומרץ על ידי הכמורה החזיר את פרננדו לנאפולי. ב-1801 ויתר פרננדו על רבות מנחלותיה של נאפולי במרכז איטליה וסגר את נמליו לתנועת אוניות בריטיות ועות'מאניות, על מנת לשמור על כיסאו, ובכך התחזק מעמדה של צרפת באיטליה.

הקמת הקואליציה האנטי-צרפתית השלישית ב-1805 החליט פרננדו לצאת כנגד הצרפתים. ב-1806 בעקבות ניצחונו המוחץ של נפוליאון על צבאות הקואליציה בקרב אוסטרליץ וניצחון חילותיו של הגנרל הנפוליאוני ז'אן-לואי אבנעזר רנייה על צבאות ממלכת נאפולי בקרב קמפו טנסה, הודח פרננדו מכיסאו, ובמקומו הוכתר כמלך נאפולי ז'וזף בונפרטה, אחיו של נפוליאון. כאשר נשלח ז'וזף לספרד, שנתיים לאחר מכן, החליפה אותו על כס המלכות אחותו הצעירה של נפוליאון, קרולינה בונפרטה שהייתה נשואה למרשל ז'ואקים מירא.

פרננדו נמלט לסיציליה, שם שמר על כיסאו, על אף ניסיונותיו החוזרים ונשנים של מירא לפלוש אל האי. הבריטים הגנו בעוז על סיציליה עד לתום המלחמה, אך לא הצליחו לסכן את השליטה הצרפתית בממלכת נאפולי עצמה.

לאחר תבוסת נפוליאון ב-1814 הגיע מירא להסכמה עם אוסטריה שאיפשרה לו להמשיך ולשלוט בממלכת נאפולי, על אף מחאותיו של פרננדו. אך מששב נפוליאון לשלטון בצרפת, בשלטון מאה הימים ב-1815, שב מירא ותמך בקיסר. בהבינו כי האוסטרים ינסו להדיחו, הכריז מירא את "הצהרת רימיני" בה קרא לאיחוד איטליה, אך זו לא קנתה לו תומכים רבים מחוץ לנאפולי. בעקבות ההצהרה פרצה המלחמה הנאפוליטנית בין מירא והאוסטרים, שהסתיימה בניצחון אוסטרי מובהק בקרב טולנטינו במאי 1815. מירא נמלט, ופרננדו שב לכס מלכות נאפולי. מירא ניסה לשוב ולזכות בכיסאו, אך נתפס והוצא להורג בפני כיתת יורים בפיצו שבקלבריה. ב-1816 אוחדה ממלכת נאפולי רשמית עם האי סיציליה ליצירת ממלכת שתי הסיציליות.

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1820 פרץ מרד בממלכה, בדרישה לליברליות וליותר חירות לאזרחים, אולם פרננדו דיכא אותו עד מהרה. בשנת 1825 מת פרננדו הראשון, מלך שתי הסיציליות, ובנו פרנצ'סקו הראשון, מלך שתי הסיציליות עלה במקומו לשלטון. מדיניותו של פרנצ'סקו הייתה מאוד שמרנית, והוא פעל לפי שיטת הרסטורציה של קלמנס פון מטרניך. פרנצ'סקו דיכא כל התנגדות לשלטונו, וחי בפחד מתמיד מפני התנקשויות בחייו. בשנת 1829 התחתנה בתו מריה כריסטינה, נסיכת נאפולי וסיציליה עם אחיה פרננדו השביעי, מלך ספרד, ופרנצ'סקו ואשתו מריה איזבלה מספרד נסעו למדריד לחתונה, תוך שהם מבקרים בדרך את האפיפיור פיוס השמיני, ואת בתו מריה קרולינה, נסיכת נאפולי וסיציליה, דוכסית ברי, ואף התארחו בפריז אצל שארל העשירי, מלך צרפת. ב-30 ביולי 1830 חזרו הזוג המלכותי לנאפולי, ומיד לאחר מכן התדרדרה בריאותו של פרנצ'סקו, וב-8 בנובמבר אותה שנה הוא מת, ובנו פרננדו השני, מלך שתי הסיציליות עלה לשלטון במקומו.

בשנותיו הראשונות היה פרננדו מאוד פופולרי על העם, והוא השתדל לשפר את הביורוקרטיה והמיסוי בממלכה. פרננדו הפחית את המיסים במדינה, הפעיל את קו הרכבת הראשון באיטליה, את ספינת הקיטור הראשונה באיטליה, והקים את קו הטלגרף בין נאפולי לפלרמו.

בשנת 1837 פיזרו חייליו של פרננדו באלימות הפגנה בסיציליה, שקראה לפרננדו להעניק חוקה למדינה ולתת יותר חופש לעם.

מהפכות אביב העמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1848 פרצו מהפכות בפלרמו שבסיציליה בדרישה לעצמאות, ומשם התפשטו ההפגנות בכל רחבי הממלכה. כתוצאה מכך נאלץ פרננדו להעניק חוקה לממלכה, עם שני בתי נבחרים, עיתונות חופשית וערובות לחופש הפרט. אולם לאחר שההפגנות לא פסקו, שלח פרננדו ב-13 במרץ את צבאו לשבור את ההפגנות ולפזר את הפרלמנט הלאומי, על אף שלא ביטל את החוקה באופן רשמי. ב-13 באפריל הכריזה סיציליה על עצמאותה, ובתגובה שלח פרננדו כוח בן 20,000 חיילים תחת פיקוד קרלו פילנג'יארי, שכבשו במסע בן 9 חודשים את האי סיציליה מחדש.

לאחר דיכוי מהפכת 1848, כלא פרננדו עד לשנת 1851 למעלה מ-2,000 מתנגדים למשטרו, ורבים אחרים יצאו לגלות. במהלך ביקור של ויליאם גלאדסטון בנאפולי בשנת 1850, החל הלה תומך בהתנגדות הנפוליטנית לשלטונו של פרננדו, ובשל כך הגביל פרננדו את השפעתם של הבריטים והצרפתים בממלכה.

איחוד איטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1856 ניסה חייל להתנקש בחייו של פרננדו, וב-22 במאי 1859 מת פרננדו, ובנו פרנצ'סקו השני, מלך שתי הסיציליות עלה לשלטון במקומו. זמן קצר לאחר מותו ניצחו הכוחות הצרפתיים והסרדיניים את הצבא האוסטרי במלחמת אוסטריה-סרדיניה, מה שהוביל כעבור זמן קצר לאיחוד איטליה ולהדחתו של פרנצ'סקו השני, מלך שתי הסיציליות.

דגלי הממלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגלי הממלכה בין השנים:

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחוזות בשתי הסיצליות בשנת 1454
מספר מחוז שם המחוז עיר בירה
01 אברוצו אולטרה 1 טראמו
02 אברוצו אולטרה 2 ל'אקווילה
03 אברוצו צ'יטרה קייטי
04 קונטאנדו לאבורה קמפובאסו
05 טרה די לאבורה קפואה
06 נאפולי נאפולי
07 פרינצ'יפאטו אולטרה אבלינו
08 פרינצ'יפאטו צ'יטרה סלרנו
09 קפיטאנאטה סן סברו, פוג'יה
10 טרה די בארי בארי
11 טרה ד'אוטראנטו לצ'ה
12 בזיליקטה פוטנצה
13 קלבריה צ'יטרה קוזנצה
14 קלבריה אולטרה 2 קטנזארו
15 קלבריה אולטרה 1 רג'ו די קלבריה
16 קלטניסטה קלטניסטה
17 קטניה קטניה
18 אגריג'נטו אגריג'נטו
19 מסינה מסינה
20 נוטו נוטו
21 פלרמו פלרמו
22 טרפאני טרפאני

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]