ממלכת דבלין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ממלכת דבלין (בוורוד) ומושבות הוויקינגים שבהן שלטה בתקופות שונות (בירוק)

ממלכת דבליןאירית: Ríocht na Dubh Linn) הייתה ממלכה שהוקמה על ידי הוויקינגים הנורווגים באירלנד בשנת 839. בזמן שלטונו של מייסדה – תורגסט – היא השתרעה על מרכז וצפון-מזרח האי, אך שרדה שש שנים בלבד.

פלישה נוספת מנורווגיה הביאה להקמתה מחדש ב-853. הממלכה המחודשת שלטה על רוב השטח המוכר בימינו כמחוז דבלין. לעיתים, שלטונה התפשט גם על מושבות נורווגיות נוספות באירלנד (למרות שלא התקיים רצף טריטוריאלי בינן לבין אזור דבלין). אוכלוסיית המתיישבים הנורווגית התמזגה עם הזמן באירים המקומיים והממלכה נהפכה לנורדית-גאלית(אנ'). בירתה הייתה דבלין, שהוקמה כמאחז על ידי מייסד הממלכה תורגסט.

באמצע המאה ה-10 הממלכה החלה לשגשג מבחינה כלכלית, בזכות קשרי המסחר הענפים עם הוויקינגים באיים הבריטיים. במחצית השנייה של המאה ה-10, דבלין גם הגיעה לשיא כוחה המדיני והצבאי, אך החלה לאבד אותו לפני סופה של אותה מאה.

מאמצע המאה ה-11 החל מאבק שליטה על דבלין המוחלשת בין ממלכות לנסטר ומנסטר האיריות, שהועצם על ידי המשך שגשוגה הכלכלי. מאז, דבלין הייתה ממלכת חסות של אחת הממלכות האיריות היריבות. במהלך רוב התקופה הזו, היא אף נשלטה על ידי נציגי שושלות המלכות האיריות. בשנת 1170 הממלכה נכבשה על ידי אצילים אנגלו-נורמנים, ובשנת 1171 סופחה לממלכת אנגליה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תורגסט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 795 הוויקינגים תקפו לראשונה את אירלנד. בשנת 837 ויקינגים נורווגים בהנהגת תורגסט (Thorgest) הגיעו דרך הים האירי אל מזרח אירלנד. הכוח הפולש כלל 120 ספינות, שמחציתן התקדמו אל פנים הארץ דרך הנהר בוין, ומחציתן דרך הנהר ליפי. בשנת 839 הפולשים ערכו פשיטה במנזר שבעיר ארמה — מרכז דתי חשוב, שממוקם בפרובינציית אלסטר. ההתייחסות הראשונה אל הוויקינגים בדברי ימי אלסטר (כרוניקה צפון-אירית מימי הביניים) היא משנת 841. ברשומה הראשונה מאותה שנה כתוב: "הפגנים עדיין בלוך ניי" (אגם באלסטר).

בשנת 841 תורגסט כבש את הכפר דבלין, שהיה מיושב בחקלאים ובדייגים. על גבעה סמוך לחוף, שעליה נמצאת כיום טירת דבלין, הוא בנה מאחז מבוצר. כך נהפך דבלין למרכז שליטה, שממנו ניהל תורגסט את המשך הכיבושים באזור. בשטחים הכבושים הוקמה ממלכת דבלין, שהשתרעה ברציפות על מחוזות אלסטר, קונאכט ומידה (מרכז וצפון-מזרח אירלנד). במסע ההתפשטות שלהם, הוויקינגים השתלטו גם על שטחים (מובלעות) בפרובינציות לנסטר ומנסטר, על איים בים האירי ולחופו המזרחי בוויילס.

תורגסט ביסס את האחיזה במובלעות הוויקינגיות באמצעות הקמת מבצרים. אחד החשובים שבהם נבנה במרכז האי, לחופו הדרומי של האגם לוך רי בלנסטר. לחופו הדרום-מערבי של האגם לוך ליין שבאותה פרובינציה, ועל האי שבאגם, הוקמו מבצרים נוספים. לביסוס השליטה באלסטר, תורגסט בנה מבצר לחופו של לוך ניי.

בשנת 845 תורגסט נלכד על ידי מלך מידה (אחת הממלכות האיריות) — מאל סאכנייל מאק מאל רואנייד. בהוראתו של המלך האירי, תורגסט הוטבע באגם לוך אוול, בלנסטר. הוויקינגים איבדו את השלטון בשטחים שכבשו, אך נשארו באי כמתיישבים. בשנת 851 הוויקינגים הנורווגים אף גורשו מדבלין על ידי הוויקינגים הדנים.

שלטונה של שושלת אי אימאר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 853 הנורווגים שבו לשלוט, אחרי ששטחי ממלכת דבלין נכבשו באמצעות צי בפיקודו של אולאף — בנו של מלך נורווגיה. אולאף נהפך למלך דבלין. בשנת 863 הוא הפך את שני אחיו — איוואר ואסל — שהגיעו לאירלנד אחריו, לשותפיו לכתר. שני האחים הללו נהפכו לשליטי הממלכה בפועל, ואילו אולאף חזר לנורווגיה. איוואר היה המלך הדומיננטי, והשושלת ששלטה בדבלין כ-200 שנה נקראת על שמו שושלת אי אימאר (לפי הגרסה האירית של שמו הנורדי). הוא הרחיב את הממלכה ושלט, בין השאר, בלימריק וסביבתו (ללא רצף טריטוריאלי עם שטח הממלכה סביב דבלין).

ב-864 איוואר סיכם עם אחיו אולאף להשהות את ההתפשטות באירלנד ולהתרכז בבריטניה הגדולה. בשנים 870-865 הם ניהלו שם בהצלחה מלחמות נגד הפיקטים ונגד ממלכת סטרת'קלייד. בשנת 867, אחרי שאחד האחים והמלך השותף אסל מת, אולאף הגיע אל ממלכת דבלין כדי לשלוט לצד אחיו איוואר. ב-871 אולאף חזר לנורווגיה ומת תוך זמן קצר. איוואר נשאר כמלך היחיד של דבלין, עד מותו ב-873. בשנת 902 הוויקינגים הנורווגים גורשו שוב מממלכת דבלין שהקימו — הפעם על ידי קרבאל מאק מוירקיין, מלך לנסטר (אחת הממלכות האיריות).

בשנת 917 הוויקינגים הקימו מחדש את ממלכתם, אחרי שסיגטריג, אחיו של המלך האחרון לפני הגירוש, כבש את דבלין. במקביל, אחיו או בן דודו (או דודתו) — ראגנאל — כבש את ווטרפורד (מושבה ויקינגית בדרום-מזרח אירלנד). ב-918 ראגנאל כבש גם את יורק הוויקינגית (כפי שהחוקרים מכנים את ממלכת נורת'מבריה שבאנגליה בתקופת שלטונם של מלכים נורדים — בשנים 954-867). הוא מלך בשתי הממלכות עד מותו ב-921. באותה שנה, סיגטריג ויתר על מלכות דבלין והחליף את ראגנאל כמלך יורק. אחיו (או בן דודו) של סיגטריג — גודרודר — החליף אותו כמלך דבלין.

בדברי ימי אלסטר, גודרודר מכונה "המלך האכזר ביותר של הסקנדינבים", משום שערך פשיטות ביזה אל שטחי הממלכות האיריות לנסטר ואוסרייגה. ב-924 הוא ניסה לכבוש את לימריק, שנשלטה על ידי סבו, אך נהדף. ב-927, אחרי מותו של סיגטריג השני, שמלך ביורק (נורת'מבריה), גודרודר נבחר על ידי הוויקינגים הדנים המקומיים גם למלך יורק (יחד עם בנו של סיגטריג). כעבור שישה חודשים, הם גורשו משם על ידי מלך אנגליהאתלסטאן. המאבק בין ממלכת אנגליה לממלכת דבלין על יורק (נורת'מבריה), נמשך בהפוגות עד שנת 954, שבה האזור סופח סופית על ידי האנגלים.

הממלכות הגדולות באירלנד בשנת 1014. שטחי ממלכת דבלין בצבע סגול

לקראת אמצע המאה ה-10 בירת הממלכה דבלין נהפכה לעיר מסחר משגשגת. ממלכת דבלין הגיעה לשיא כוחה בתקופת מלכותו של אולאף קוואראן (947-945, 980-952). הוא הרחיב את שטח הממלכה סביב דבלין, אך אחרי השיא, הממלכה החלה להיחלש עקב מלחמות עם האנגלים על השליטה בממלכת נורת'מבריה שבצפון אנגליה. האירים ניצלו את המצב כדי לדחוק את רגלי הוויקינגים מחלק מהשטחים שכבשו. אחת מנקודות המפנה היה קרב טארה ב-980, שבו אולאף קואראן נוצח על ידי מאל סאכנייל מאק דומנייל — מלך מידה (אחת הממלכות האיריות) והמלך העליון של אירלנד (בו זמנית).

אולאף קוואראן ויתר על כס המלכות, ואילו ממלכת דבלין הכירה בכפיפותה למלך אירלנד. מאל סאכנייל מאק דומנאיל העלה לשלטון בדבלין את בנו היחיד של אולאף קוואראן מנישואיו הראשונים — גלוניאירן, שהיה אחיו למחצה (אמם התאלמנה מאחד ממלכי מידה הקודמים, לפני שנישאה למלך דבלין). בזכות תמיכתו של המלך האירי, גלוניאירן מלך בדבלין עד 989, בעוד אחיו למחצה מאמו החורגת מודרים משלטון. ב-983 הוא סייע למלך העליון לדכא את המרד של מלך לנסטר ובעל בריתו הוויקינג — איוואר מווטרפורד. אחרי שגלויאירן נרצח על ידי העבד שלו, מאל סאסכנייל מאק דומנאיל כבש את דבלין וקיבל פיצוי כספי על רצח אחיו.

המלך סיגטריג זקן-משי, ששלט בשנים 1036-995, ניהל במשך כשני עשורים מדיניות לוחמנית נגד רוב הממלכות האיריות. הוא גם הכפיף למרותו את הממלכות הוויקינגיות של קורק וווטרפורד בדרום אירלנד (מושבות ויקינגים ללא קשר יבשתי עם דבלין, שהתנתקו ממנה לפני תקופת שלטונו). עצמאותה של ממלכת דבלין התערערה שוב ב-1014 — עקב קרב קלונטארף בין המלך העליון של אירלנד בריאן בורו למלך לנסטר שמרד בו. הכוח העיקרי שניצב מול מלך אירלנד הורכב ברובו דווקא משכירי חרב ויקינגים מממלכת דבלין ומאיי אורקני.

בורו נפל בקרב, אך צבאו ניצח אחרי שגרם אבדות כבדות לוויקינגים. מאז, ממלכת דבלין נאלצה לשלם מיסים למלכים העליונים של אירלנד, כמו הממלכות האיריות שבורו הכפיפן למרותו עוד ב-1002. למרות זאת, ממלכת דבלין שמרה על עצמאותה בענייני פנים ועל שליטתה במסחר הבינלאומי הגובר עם הוויקינגים שבאיים הבריטיים.

בשנת 1036 סיגטריג זקן-משי הודח מכס המלכות דבלין על ידי אכמארקאך, שהגיע מממלכת האיים או מהמושבה הוויקינגית ווטרפורד בדרום-מזרח אירלנד. ב-1038 הוא הודח מכס המלכות על ידי אחיינו של זקן-משי — איוואר השלישי. ב-1046 אכמארקאך הדיח את איוואר ומלך שנית בדבלין עד 1052.

המאבק בין ממלכות לנסטר ומנסטר על השליטה בדבלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1052 ממלכת דבלין נכבשה על ידי דיארמייט מאק מאל נא מבו — מלך לנסטר (אחת הממלכות האיריות). הוא המליך בדבלין את צאצאיו: קודם את בנו — מורכאד מאק דיארמטה 1070-1052, ואחרי מות בנו את נכדו — דומנאל מאק מורכאדה (למעשה, מלך לנסטר הוא ששלט בדבלין). ב-1072 מת דיארמייט, שמשנת 1063 אף היה המלך העליון של אירלנד. יורשו בתפקיד זה — טוירדלבאך או בריאין, שהיה קודם רק מלך מנסטר, ניצל את מעמדו החדש כדי לכבוש את לנסטר ודבלין. זאת הייתה תחילתו של מאבק ארוך על השליטה בדבלין בין הממלכות האיריות לנסטר ומנסטר, וכן הוויקינגים המקומיים.

מיד לאחר הכיבוש ב-1072, טוירדלבאך המליך בדבלין את גודרודר אולאפסון — קרוב משפחתו של המלך אכמארקאך, ששלט בה לפני הכיבוש של דיארמייט. דומנאל המודח מונה במקום סבו למלך לנסטר (למעשה, טוירדלבאך הוא ששלט שם). ב-1075 טוירדלבאך הדיח את גודרודר מכס המלכות וגירש אותו מדבלין. גודרודר הגיע לממלכת האיים — ממלכה נורדית-גאלית, שאיחדה את האי מאן בים האירי ואיים לחופה המערבי של סקוטלנד. הוא החל לגייס שם צי ויקינגי להשבת הכתר, אך מת באותה שנה.

במקומו של גודרודר, טוירדלבאך מינה למלך דבלין את דומנאל מאק מורכאדה מלנסטר, שהוא עצמו הדיחוֹ מאותו כס שנתיים קודם לכן ומינה אותו (פורמלית) למלך לנסטר. מחליפו של דומנאל כמלך לנסטר היה בן הדוד של אביו — דונכאד מאק דומנייל רמייר. דומנאל מת בשנה, בה הומלך בדבלין (1075). כתוצאה מכך, הממלכה עברה לחסות ישירה יותר של ממלכת מנסטר, אחרי שטוירדלבאך מינה למלכהּ את בנו — מוירכרטאך או בריאין. בשנת 1086 טוירדלבאך מת. דונכאד מאק דומנייל רמייר ניצל את המצב וסיפח את דבלין לממלכת לנסטר.

מוירכרטאך, שהודח מכס המלכות של דבלין, ירש את אביו ונהפך למלך מנסטר. כעבור שנה, ב-1087, הוא ניסה להשיב לעצמו את דבלין. למרות שניצח את צבא לנסטר בקרב ראית' אטאיר, הוא לא הצליח לכבוש מידיהם את שטח הממלכה הוויקינגית שסיפחו. ב-1089 דונכאד — מלך לנסטר ודבלין — נהרג על ידי מלך אי פאלג (ממלכה אירית נוספת). מוירכרטאך ניצל את המצב וסיפח את דבלין לממלכת מנסטר. ב-1091 הוויקינגים שבו לשלוט בדבלין. מי שגבר על האירים היה מלך האיים — גודרד קרובאן (נכדו או נינו של אולאף קוואראן — מלך דבלין במאה ה-10).

בשנת 1094 דבלין נכבשה שוב על ידי מלך מנסטר — מוירכרטאך. הוא הפך אותה לממלכת חסות תחת השלטון של בנו — דומנאל מאק מוירכרטאך, או אחיינו — דומנאל מאק טאידק. ב-1102 דבלין עברה לידיו של מלך נורווגיהמגנוס השלישי. השתלטות זו הייתה מתואמת עם בן בריתו — מוירכרטאך, מלך מנסטר. ב-1103 מגנוס השלישי נהרג באלסטר, ודבלין עברה שוב אל חסותה של ממלכת מנסטר האירית. מי שהומלך בה (ייתכן ששנית) היה בנו של המלך מוירכרטאך — דומנאל מאק מוירכרטאך.

בשנת 1115 מלכי לנסטר ואוי פאלג, שבאותה שנה מלכו בלנסטר בשיתוף, ניסו לכבוש את דבלין בכוחות מאוחדים. הם הובסו על ידי דומנאל מאק מוירכרטאך ונהרגו בקרב. מלך לנסטר הבא — דיארמייט מאק אנה מיק מורכאדה — הצליח לגבור על דומנאל ולהשתלט על דבלין כבר באותה שנה. ב-1117 הוא מת שם. מי שירש אותו כמלך לנסטר, היה בנו של המלך שנהרג שנתיים קודם לכן — אנה מאק דונכאדה מיק מורכאדה. דומנאל מאק מוירכרטאך ממנסטר ניצל את הוואקום השלטוני הקצר בלנסטר, כדי לכבוש מידה את דבלין, אך ב-1118 שוב איבד את כס המלכות. הפעם, דבלין נכבשה על ידי טיירדלבאך או קונכובייר — מלך קונאכט (ממלכה אירית במערב האי).

בשנת 1119 טיירדלבאך נהפך למלך העליון של אירלנד. ב-1122 הוא מסר את דבלין למלך לנסטר — אנה מאק דונכאדה מיק מורכאדה, שהסכים להכפיף את ממלכתו לסמכותו של טיירדלבאך. אנה מאק דונכאדה מת ב-1126, וטיירדלבאך ניצל את המצב כדי להכפיף את דבלין לסמכותו בצורה ישירה יותר. הוא המליך בה את בנו — קונכובאר או קונכובייר. הבן מלך שם רק שנה, ומהמקורות ההיסטוריים לא ניתן ללמוד בוודאות, מי שלט בדבלין ב-14 השנים הבאות. ידוע רק שבשנת 1133 שלט בה מלך בשם טורקאל, שהיה נורדי-גאלי(אנ') (כמו רוב תושבי דבלין, שבה אוכלוסיות המתיישבים והמקומיים התמזגו עם התבססותו של דו-קיום ויקינגי-אירי).

אוטאר ושושלת מיק טורקייל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1141 דבלין סופחה לממלכת מנסטר על ידי מלכהּ — קונכובאר או בריאין. הוא מת ב-1142. הדבלינאים הזמינו את מלכם הבא מהאיים ההברידיים. היה זה אוטאר — בנו או נכדו של מי שהיה (עד מותו ב-1098) רוזן באי מאן. אוטאר היה נורדי-גאלי כמו רוב תושבי ממלכתו. בדבלין, הוא נהנה מתמיכת בניו של טורקאל (מי שידוע עליו, שמלך שם לפחות ב-1133). בשנת 1144 אוטאר הפך את אחד מהם — ראגנאל מאק טורקייל, לשותפו לכתר.

ב-1146 ראגנאל נהרג בקרב עם אירים ממזרח מידה. אחיו, ברודאר מאק טורקייל, ירש אותו כמלך שותף של דבלין. ב-1148 בני משפחת מיק טורקייל בגדו באוטאר למרות שיתופם בשלטון ורצחו אותו, כדי שמלכים משושלתם ימלכו באופן בלעדי. ברודאר נהפך למלך היחיד של דבלין. תחת שלטונו, בשנות ה-50 דבלין נהפכה לממלכת חסות של לנסטר, שבה מלך דיארמייט מאק מורכאדה. ב-1160 ברודאר מלך דבלין נהרג על ידי דומנאל מאק גילה סכנייל, מלך דרום ברגה (ממלכה זעירה מצפון לממלכת דבלין).

יורשו של ברודאר בכס המלכות היה אחיינו (בנו של אחיו ראגנאל, שמלך לפניו) — אסקאל מאק ראגנייל. גם תחתיו, דבלין הייתה כפופה לדיארמייט מלנטסר. האחרון היה בן ברית ותיק של מלך איילך (ממלכה בצפון אירלנד) — מוירכרטאך מאק לוכליין, שבשנת 1156 נהפך גם למלך העליון של אירלנד. ב-1161 דיארמייט מלנסטר נשבע אמונים למוירכרטאך (המלך העליון) יחד עם נציגי דבלין. ב-1162 דיארמייט נהפך (במקומו של אסקאל) גם למלך דבלין. הוא שלט בה עד שנת 1166, שבה מת בן בריתו מוירכרטאך.

המלך העליון החדש של אירלנד — רואאידרי או קונכובייר (שהיה גם מלך קונאכט) ניצל את בדידותו הפוליטית של דיארמייט מלנסטר, כדי לארגן ברית של שלוש ממלכות נגדו. דיארמייט הודח מכס המלכות, אך המלך העליון הרשה לו להישאר כאדון אחוזתו המשפחתית. מלך ברייפנה טיגרנאן מור או רואירק (אחד החברים בברית נגד דיארמייט ומפקד כוחותיה) לא הסתפק בכך. הדבלינאים באו לעזרתו של הפולש, ויחד עם מתנגדיו של דיארמייט בלנסטר, הביאו לגירושו של מלך לנסטר המודח מאירלנד.

כבר ב-1166 דבלין חזרה לידיו של המלך הנורדי-גאלי, שהודח על ידי דיארמייט ארבע שנים קודם לכן — אסקאל מאק ראגנייל. הוא שלט עד שנת 1170. דיארמייט עצמו לא השלים עם אובדן כס המלכות של לנסטר, ומהלכיו להשבת הכתר הובילו לסופה של ממלכת דבלין הנורדית-גאלית (יחד עם רוב הממלכות האיריות באי).

נפילתה של דבלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיארמייט הגיע לבריסטול שבאנגליה. מבריטניה הוא נשלח לפגישה עם מלך אנגליה, הנרי השני, ששהה באותה עת באקוויטניה שבצרפת (בשטח שהיה בשליטתו בעקבות נישואיו לבתו של דוכס מקומי). הנרי השני הבטיח לו את עזרתו בהשבת כס המלכות של לנסטר. בנוסף, הוא הרשה לו לאסוף חיילים גם מקרב נתיניו. דיארמייט חזר תחילה לבריטניה. כדי לגייס סיוע צבאי, דיארמייט הציע את בתו לרוזן האנגלו-נורמני ריצ'רד דה קלר. בכך הבטיח לרוזן הנורמני, שהוא זה שיירש אותו כמלך לנסטר וכאדון-על של ממלכת דבלין (להסכם זה לא היה תוקף לפי החוק האירי, שלפיו רק הבנים ירשו את האבות בכס המלכות). לשני אצילים אחרים הוא הבטיח שטחים באירלנד.

ב-1167 דיארמייט הפליג לאירלנד עם חיילים מאנגליה והתבצר בעיירה פרנס שבממלכתו לשעבר. המלך העליון של אירלנד, רואידרי או קונכובאר, ארגן כוח צבאי אירי שנשלח נגד דיארמייט. גם ממלכת דבלין הנורדית-גאלית השתתפה במסע — במטרה להגן על עצמאותה מפני מלך לנסטר המודח, שראה בדבלין שטח חסות של ממלכתו. למרות זאת, דיארמייט הצליח להגיע להסכם עם האירים, שאפשר לו להשיב לעצמו את דרום לנסטר.

בשנת 1169 ללנסטר הגיע מספר ניכר של שכירי חרב מאנגליה, מה שגרם לחלק מהאצילים המקומיים לחזור ולתמוך במלכם לשעבר. דיארמייט חזר להיות מלך לנסטר. למרות זאת, ממלכת דבלין נשארה במחנה מתנגדיו, יחד עם הממלכות האיריות האחרות. המלך העליון של אירלנד אף הציב כוח הגנה אירי בדבלין. ב-1170 זרם החיילים מאנגליה גבר, ואילו באוגוסט של אותה שנה הגיע בן בריתו העיקרי של דיארמייט — ריצ'רד דה קלר. הוא כבש את העיר הנורדית-גאלית העצמאית ווטרפורד. דיארמייט מילא את הבטחתו לדה קלר והשיא לו את בתו. בכך, הכובש הנורמני הפך ליורשו המוצהר של דיארמייט כמלך לנסטר ואדון העל של ממלכת דבלין (למרות שמבחינה חוקית, יורשו היה בנו).

בספטמבר 1170 כוחותיהם של מלך לנסטר והרוזן הנורמני דה קלר התקדמו לעבר דבלין. אחרי התנגשות עם הכוחות האיריים, הם החלו לנהל משא ומתן עם המלך העליון של אירלנד. בזמן השיחות, ב-21 בספטמבר, חלק מהכוחות הנורמניים כבשו את דבלין וערכו בה טבח וביזה. רוב הדבלינאים הצליחו להימלט אל "האיים הצפוניים", כפי שמכונים בחיבור "כיבושה של אירלנד" מ-1189. (פירוש הכתוב יכול להיות איי אורקני, האיים ההברידיים או האי מאן). בין הגולים היה גם המלך אסקאל. משום שהנורמנים היו בני בריתו של דיארמייט, הוא חזר להיות גם מלך דבלין, לפחות להלכה.

הצלחותיו הצבאיות של דיארמייט, בסיוע הנורמנים, גרמו לו לשאוף אל תפקיד המלך העליון של אירלנד. אחרי כיבוש דבלין ב-1170, כוחותיהם המשותפים פלשו אל פרובינציית מידה, שחלקהּ השתייך לטיגרנאן — מלך ברייפנה ומפקד הכוחות האיריים המשותפים. בתגובה, הוא שכנע את המלך העליון של אירלנד להוציא להורג את בני הערובה מלנטסר (לפי הנוהג, המלך העליון החזיק בחלק מבני משפחותיהם של מלכים מקומיים כערובה לנאמנותם). בין המוצאים להורג היה גם בנו הצעיר של דיארמייט. בעקבות האובדן, הוא פרש מהמלחמה ומת באביב 1171. מלך דבלין המודח והגולה — אסקאל מאק ראגנייל — ניצל את המצב, כדי לנסות להשיב לעצמו את כס המלכות.

אסקאל גייס את כוחותיו מקרב הנורדים-גאלים והנורווגים באיי הים האירי. הוא הפליג אל דבלין עם צי, שכלל בין 60 ל-100 ספינות עמוסות בחיילים. הם נחתו מדרום לשפך הנהר ליפי לים, סמוך לעיר דבלין, וניסו לפרוץ אליה דרך השער המזרחי של חומתה. ההתקפה נכשלה ואסקאל ניסה לברוח חזרה אל ספינתו, אך נשבה על ידי הנורמנים. הוא הוחזק במאסר למטרת כופר, אולם בגלל סירובו לדרישות השובים, הוצא להורג במהרה בעריפת ראש.

אחרי מותם של דיארמייט מאק מורכאדה ואסקאל מאק ראגנייל ב-1171, דבלין נותרה ללא שליט לגיטימי. בנו של דיארמייט, שזכה לרשת כחוק את אביו כמלך לנסטר, לא חידש את התביעה של קודמיו על דבלין. הוא לא התעמת עם השליטים הנורמנים החדשים של דבלין. הם היו בני חסותו של דה קלר — בן בריתו של אביו דיארמייט, שלא זכה לרשת אותו בגלל אי-חוקיותו של הסכם הירושה ביניהם. מי שניסה לנצל את ואקום השלטון הלגיטימי ולהשתלט על דבלין, היה מלך קונאכט והמלך העליון של דבלין — רואאידרי או קונכובייר (מי שהדיח את דיארמייט מכס המלכות של לנסטר ב-1166).

רואאידרי הטיל מצור על דבלין מהיבשה. הוא והארכיבישוף של דבלין — לורקאן או טואתרייל — קראו לעזרתה של ממלכת האיים. הם ביקשו שהממלכה הזו תטיל הסגר ימי על דבלין. מלכהּ — גודרד אולפסון — אכן חסם את הגישה לעיר מהים בשלושים ספינות. למרות טבעת המצור, הברית האירית—הנורדית-גאלית נכשלה בכיבושה של דבלין ובבלימת העלייה בכוחם של הפולשים האנגלו-נורמנים לאירלנד.

באוקטובר 1171 מלך אנגליה הנרי השני הגיע אל אירלנד עם כוחותיו, כדי לתבוע לעצמו את השטחים שנכבשו על ידי בני חסותו. הרוזן האנגלו-נורמני דה קלר הכפיף את כל הכיבושים הנורמניים באירלנד — שלו ושל בני חסותו, כולל דבלין — למלך אנגליה. בתמורה, הוא נותר האדון הפיאודלי של השטחים הכבושים באי. עם סיפוח שטחה לאנגליה בדרך זו, ממלכת דבלין הפסיקה להתקיים סופית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]