ממלכת אפירוס
 | |
| ממשל | |
|---|---|
| משטר |
מונרכיה (330–231 לפנה"ס) רפובליקה פדרלית (231–167 לפנה"ס) |
| שפה נפוצה | יוונית צפון-מערבית |
| עיר בירה |
פסארון (330–295 לפנה"ס) אמפראקיה (295–224 לפנה"ס) פואנייס (224–167 לפנה"ס) |
| היסטוריה | |
| הקמה | |
| תאריך הקמה | 330 לפנה"ס |
| פירוק | |
| תאריך פירוק | 167 לפנה"ס |
| ישות יורשת | מקדוניה (מחוז רומי) |
| שליטים בולטים |
האייקידיס (330–313 לפנה"ס) פירוס (307–302 לפנה"ס), (297–272 לפנה"ס) נאופטולמוס השני (302–297 לפנה"ס) |
| דמוגרפיה | |
| דת | דת יוון העתיקה |
| כלכלה | |
| מטבע | דראכמא אפירוטית |
  | |
ממלכת אפירוס (ביוונית דורית: πειρος, ביוונית אטית: Ἤπειρος) הייתה ממלכה יוונית עתיקה באזור אפירוס שבבלקן (כיום מחולק השטח בין יוון המודרנית לאלבניה). הממלכה גבלה בליגה האיטולית מדרום, בתסליה ובמוקדון ממזרח ובשבטים האיליריים מצפון. במשך רוב שנות קיומה לא הייתה לממלכה השפעה רבה על הפוליטיקה היוונית, פרט לתקופה קצרה בין השנים 280-275 לפנה"ס בתקופת שלטון פירוס הראשון. בתקופה זו הייתה אפירוס הממלכה החזקה בעולם היווני, ואף יצאה למסע מלחמה לא מוצלח כנגד הרפובליקה הרומית וקרתגו.
בירת הממלכה הייתה אמבראקיה. הממלכה התפרקה והפכה לרפובליקה במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-3 לפנה"ס.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
היסטוריה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]
אפירוס הוא אזור גאוגרפי בבלקן, הנחלק כיום בין יוון ואלבניה. לפחות מאז התקופה הנאוליתית, התיישבו ימאים לאורך חופי אפירוס, ובעומק הארץ התיישבו רועים וציידים שהביאו עמם את השפה היוונית העתיקה. מבני קבורה ואתרים דתיים מאותה תקופה מלמדים על קשר בין תושביה הקדומים של אפירוס לתרבות המיקנית.[1] בסוף האלף ה-2 לפנה"ס, עקב פלישת הדורים, נדדו התושבים המקוריים אל פנים היבשת אל תוך יוון עצמה, ובאפירוס הופיעו שלושה שבטים עיקריים: הכאונים (Χάονες) בצפון-מערב הארץ, המולוסים (Μολοσσοί) במרכז והתספרוטים (Θεσπρωτοί) בדרום.
המולוסים הפכו בהדרגה לשבט הדומיננטי מבין השלושה. בשבט זה שלטה השושלת האייקדית, שנקראה על שם איאקוס שעל פי המסורת היה אביה. במשך מאות שנים נותרה אפירוס אזור פריפריה שולי בעולם היווני, ובעיני תוקידידס היו בניה "ברברים".[1] בשנת 370 לפנה"ס לערך הצליחו המולוסים להתגבר על השבטים היריבים ולהפוך לאדוני הארץ. הם כרתו ברית הגנה עם מוקדון כנגד פלישות האיליריים. בשנת 359 לפנה"ס השיא המלך המולוטי אריבאס את אחייניתו אולימפיאס, בתו של המלך הקודם נאופטלמוס עם פיליפוס השני, מלך מוקדון. לאחר מותו של אריבאס, הוכתר אחיה של אולימפיאס, אלכסנדר הראשון כמלך אפירוס. אולימפיאס ילדה לפיליפוס את אלכסנדר הגדול, וכן את הנסיכה קלאופטרה אשר נישאה לאלכסנדר מלך אפירוס. בתקופת מלחמותיו של אלכסנדר הגדול, כבר הייתה אפירוס חזקה דיה, עד שאלכסנדר מלך אפירוס יצא למסע מלחמה לערי המדינה היווניות בחצי האי האפניני (יוון הגדולה), במטרה לסייע להן נגד הרפובליקה הרומית שנתמכה בידי שבטים איטליים מקומיים. ב-331 לפנה"ס אלכסנדר הובס ונהרג בקרב פנדוסיה בידי קואליציה של הלוקאנים והברוטיים.
תקופת פירוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנים הבאות התחזקה אפירוס, ובד בבד התחזק שלטון המולוסים על שאר השבטים. בעקבות מותו של אלכסנדר עלה לשלטון בן דודו אייאקדס. אייאקדס התערב במלחמות הדיאדוכים לצד פוליפרכון ונגד קסנדרוס. בשנת 316 לפנה"ס הודח אייאקדס מהשלטון בידי בני עמו, שלא חפצו להתערב במלחמות לא להם. הארץ נכבשה בידי קסנדרוס, אולם בשנת 313 לפנה"ס התמרדו האפירוטים כנגד חייליו המוקדונים של קסנדרוס, והכתירו מחדש את אייאקדס. זה האחרון הובס בקרב ונהרג, ואחיו הגדול אלקטס השני אשר גורש בזמנו מהארץ, נקרא לחזור וליטול את הכתר. ב-312 לפנה"ס הגיע אלקטס להסכם עם קסנדרוס, אולם בני עמו ראו בכך בגידה, הרגו אותו ואת שני בניו והכתירו למלך את פירוס, בנו הצעיר של אייאקדס.
בשנת 302 לפנה"ס הגלה קסנדרוס את פירוס, ונאופטלמוס השני, בנו של אלכסנדר הראשון ואחיינו של אלכסנדר הגדול, עלה לשלטון. פירוס התגייס לצבאו של דמטריוס פוליורקטס, אולם מאוחר יותר הועבר לאלכסנדריה כבן ערובה של תלמי הראשון, במסגרת הסכם השלום שנערך בין תלמי לדמטריוס בשנת 298 או 299 לפנה"ס. פירוס הצליח להתחבב מאוד על תלמי אשר השיא לו את בתו המאומצת אנטיגונה, בתה של ברניקי הראשונה.[2][3] שנה לאחר מכן הופיע פירוס באפירוס מלווה בחיילים מצריים ובכסף רב. בתחילה הסכים למלוך בשותפות עם נאופטלמוס, אולם בהמשך דאג לרציחתו של זה ושלט כמלך יחיד.
פירוס הביא את אפירוס לשיא גדולתה ותפארתה. הוא אף חש חזק מספיק להתערב במלחמת ירושה שפרצה במוקדון עקב מותו של פיליפוס הרביעי, מלך מוקדון שהיה חשוך בנים. שני אחיו של פיליפוס, אנטיפטרוס הראשון ואלכסנדר החמישי פתחו במלחמה על הכתר, ואלכסנדר הזעיק את פירוס לעזרתו. בתמורה לסיפוח מספר חבלי ארץ ממוקדון לאפירוס, סייע פירוס לאלכסנדר להביס את אנטיפטרוס.[4] הדיאדוך ליסימכוס ניסה להתערב לטובת אנטיפטרוס, אולם נכשל.[5] פירוס חש עצמו חזק יותר מכל שליט הלניסטי אחר, וכאשר בשנת 281 לפנה"ס פרצה מלחמה בין טאראנטום לרפובליקה הרומית, מיהר פירוס להתערב לטובת טאראנטום. הוא יצא לחצי האי האיטלקי עם חיל משלוח גדול, שכלל גם פילי מלחמה, ופתח את מלחמת פירוס. פירוס הביס את הרומאים בקרב הרקלאה ובקרב אסקולום, אולם אבדותיו בקרבות היו כה כבדות, עד שהנחילו את המושג "ניצחון פירוס". לאחר מכן החליט פירוס לצאת למסע לסיציליה, כדי לעזור לערים היווניות שם כנגד קרתגו. הוא הנחיל לקרתגים תבוסות כואבות, אולם בשל בגידת הערים היווניות בעלות בריתו, הוא עזב את סיציליה וחזר לאיטליה.
פירוס התנגש עם הרומאים פעם נוספת בשנת 275 לפנה"ס בקרב בנבנטום, שהסתיים בתיקו טקטי, ובניצחון אסטרטגי לרומאים. פירוס השאיר חיל מצב קטן בטאראנטום ונסוג מחצי האי האיטלקי. המלחמה ניקזה את כל משאביו של פירוס, והוא היה זקוק לעוד כסף כדי לשמור על שלטונו. הוא הכריז מלחמה על אנטיגונוס השני גונאטס, מלך מוקדון, ופלש לממלכת מוקדון. בשנת 274 לפנה"ס הביס את המוקדונים בקרב נהר אאוס, ואנטיגונוס נטש את עיר הבירה פלה ונמלט לסלוניקי, שם היה מוגן. בעקבות הקרב הצליח פירוס להשתלט על רוב מוקדון ותסליה והכריז על עצמו כמלך מוקדון. ממניעים מורכבים,[6] החליט פירוס להרחיב את מסע המלחמה שלו לעבר חצי האי הפלופונסי. הוא צר על ספרטה במשך שלושה ימים, ובמהלכם שלח אנטיגונוס חיילים לסייע לספרטנים הנצורים. בנו הבכור של פירוס, תלמי, נהרג בקרב. כדי למצוא מוצא של כבוד מהתסבוכת, החליט פירוס להתערב בסכסוך בין סיעות יריבות בארגוס. בינתיים ניצל אנטיגונוס את היעדרותו של פירוס, והשתלט מחדש על כל מוקדון. כאשר הגיע פירוס אל ארגוס הוא התאכזב לגלות את צבא מוקדון ממתין לו על הגבעות הסמוכות. התפתח קרב אכזרי, שבמהלכו נהרג פירוס, על פי המסורת בידי אבן שהשליכה עליו אשה.
אחרית הממלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם מות פירוס (שנת 272 לפנה"ס), עלה לשלטון בנו אלכסנדר השני. אלכסנדר טעה והתערב במלחמה הכרמונידית בין אתונה, ספרטה ומצרים מחד, למוקדון של אנטיגונוס גונאטס מאידך. בעידודו של תלמי השני מלך מצרים[7] פלש אלכסנדר אל מוקדון דרך מעלה הנהר אאוס. אנטיגונוס סב על עקביו צפונה, והפריש גיס בפיקוד בנו דמטריוס למערכה מול אלכסנדר. לאחר מכן חזר דרומה ליוון. דמטריוס הנחיל לאלכסנדר מפלה מוחצת, וזה ביקש הסכם שלום. בניגוד לשאר אויביו מיצה אנטיגונוס את הדין עם אפירוס ונטל ממנה מספר חבלי ארץ חשובים באזור האגן העליון של נהר אאוס.[8] השפלה זו גרמה לערעור מצבה הפנימי של אפירוס. פרט למולוסים, שאר השבטים האפירוטים לא היו מרוצים מבזבזנותו ומסעות המלחמה של פירוס, אביו של אלכסנדר, שהקשו על האוצר. בנוסף על כך התעוררו בממלכה גורמים שדרשו להפוך את אפירוס ממונרכיה לרפובליקה.
כשחזר אלכסנדר לאפירוס התמרדו הרפובליקנים, והוא נמלט לאקרנאניה.[9] אפירוס הפכה לרפובליקה למשך זמן קצר, אלא שאז האקרנאנים, בסיוע המלוכנים האפירוטים וייתכן שגם הליגה האיטולית,[10] הצליחו להחזיר את אלכסנדר לכס המלכות.[11] עם פעולותיו בשנות מלכותו האחרונות נמנית חתימת חוזה עם הליגה האיטולית, שבמסגרתו חולקו ערי אקרנאניה בינו לבין האיטולים.[12] אם כי לאחר מותו, האיטולים הפרו את החוזה. הוא מלך עד מותו בשנת 242 לפנה"ס. עם מותו של אלכסנדר היו שני בניו, פירוס השני ותלמי עדיין צעירים, ואשתו אולימפיאס השנייה, אשר הייתה גם אחותו למחצה, שימשה כעוצרת עבורם.[13]
מצב הממלכה התערער עוד יותר, ורק המולוסים נותרו נאמנים לבית המלוכה.[14] בשנת 239 לפנה"ס פרצה מלחמה בין אפירוס לאיטולים, ואלו האחרונים תקפו את נחלותיה של אפירוס בצפון אקרנאניה.[13] אולימפיאס התקשתה לנהל את המלחמה בצורה יעילה, ומהומות פרצו בבירה אמבארקיה.[15] בצר לה, החלה אולימפיאס לכרות בריתות בניסיון להציל את שלטונה. היא חיתנה את בתה פתיה עם דמטריוס השני איטוליקוס, מלך מוקדון,[13] ואת הנסיכה נראיס השיאה לגלון, בנו של היירון השני טיראן סירקוסאי.[15] בריתות אלו עשויות היו לספק לאולימפיאס עזרה רבה, אולם לא כך היה. מלך מוקדון אכן הכריז מלחמה על האיטולים, אולם התעניין יותר בסיפוח שטחים חדשים לארצו מאשר בהצלת ממלכת אפירוס המתפוררת.[16] פירוס נהרג במהלך מעשי האיבה, ותלמי מת ממחלה במהלך מהומות שפרצו בעיר הבירה. על פי יוסטינוס, אולימפיאס מתה מרוב צער.[17] נכדתה דידמאיה השנייה תפסה את ההנהגה על שרידי הארץ.
מיד עם עלייתה לשלטון בממלכה המפוררת, הצליחה דידמאיה להשתלט שוב על עיר הבירה אמבראקיה, שהייתה נתונה בידי המורדים הרפובליקנים, והסכימה לחוס על חיי המורדים בתנאי שהם "יכירו בזכויות התורשתיות שלה".[18] על פי פוליאינוס, מנהיגי המורדים הסכימו "בלי להתבונן כלל בהסכמתם".[18] דידמאיה שלטה בפועל באמבראקיה בלבד, בעוד הרפובליקנים מנהלים את שאר הארץ.[19] הסיוע שקיבלה ממוקדון היה מועט, והיא נרצחה במקדש ארטמיס בתאריך לא ברור. פאוסניאס מספר שדידמאיה "מסרה את השלטון לעם כשהייתה על סף המוות".[20] על שרידי הממלכה הוקמה הליגה האפירוטית, שהתקיימה כישות עצמאית קטנה יותר מהממלכה המקורית, עד שנכבשה בידי רומא בתום המלחמה המוקדונית השלישית בשנת 168 לפנה"ס.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, מהדורה ראשונה תשמ"ג, מהדורה שנייה תשמ"ז
- Antoniadis, Vyron (2016). Tabula Imperii Romani : J 34 - Athens : Epirus. Athens: Academy of Athens. ISBN 978-960-404-308-8.
- Boardman, John; Hammond, Nicholas Geoffrey Lemprière (1982) [1925]. The Cambridge Ancient History, Volume 3, Part 3: The Expansion of the Greek World, Eighth to Sixth Centuries B.C. Cambridge, UK: Cambridge University Press. ISBN 0-521-23447-6.
- Borza, Eugene N. (1992). In the Shadow of Olympus: The Emergence of Macedon. Princeton, NJ: Princeton University Press. ISBN 0-691-00880-9.
- Cameron, Alan (2004). Greek Mythography in the Roman World. New York and Oxford: Oxford University Press. ISBN 0-19-517121-7.
- Hammond, Nicholas Geoffrey Lemprière (1967). Epirus: The Geography, the Ancient Remains, the History and the Topography of Epirus and Adjacent Areas. Oxford, UK: The Clarendon Press.
- Hammond, Nicholas Geoffrey Lemprière (1998). Philip of Macedon. London, UK: Duckworth. ISBN 0-7156-2829-1.
- Lewis, D. M.; Boardman, John (1994). The Cambridge Ancient History, Volume 6: The Fourth Century BC. Cambridge, UK: Cambridge University Press. ISBN 978-0-521-23348-4.
- McHenry, Robert (2003). The New Encyclopædia Britannica (15th ed.). Chicago, IL: Encyclopædia Britannica, Inc. ISBN 978-0-85-229961-6.
- Minahan, James (2002). Encyclopedia of the Stateless Nations: Ethnic and National Groups around the World. Westport, CT: Greenwood Press. ISBN 0-313-31617-1.
- Tandy, David W. (2001). Prehistory and History: Ethnicity, Class and Political Economy. Montréal, Québec, Canada: Black Rose Books Limited. ISBN 1-55164-188-7.
- Roisman, Joseph; Worthington, Ian (2010). A Companion to Ancient Macedonia. New York: John Wiley and Sons. ISBN 1-4051-7936-8.
- Walbank, Frank William (1984) [1928]. The Cambridge Ancient History, Volume 7, Part 1: The Hellenistic World. Cambridge, UK: Cambridge University Press. ISBN 978-0-521-23445-0.
- Walbank, Frank William (1989). The Cambridge Ancient History, Volume 7, Part 2: The Rise of Rome to 220 BC. Cambridge, UK: Cambridge University Press. ISBN 978-0-521-23446-7.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 אפירוס, באנציקלופדיה בריטניקה
- ^ פלוטרכוס, "חיי פירוס", 4.
- ^ פאוסניאס, "תיאורה של יוון", 1.11.5.
- ^ יוסטינוס, ספר שישה עשר, 1. אם כי ראו גרסה שונה מעט פאוסניאס, "תיאורה של יוון, 9.7.3.
- ^ פלוטרכוס, "חיי פירוס", 6.
- ^ ראו לדוגמה פלוטרכוס, "חיי פירוס", 26. פאוסניאס, "תיאורה של יוון", 3.6.3.
- ^ גולן, עמ' 149.
- ^ גולן, עמ' 150.
- ^ יוסטינוס, ספר עשרים ושישה, 2.
- ^ Smith, Dictionary of Greek and Roman Biography and Mythology, "Alexander Ii", 1873
- ^ יוסטינוס, ספר עשרים ושישה, 3.
- ^ פוליביוס, ספר שני, 45. וגם ספר תשיעי, 34.
- ^ 1 2 3 יוסטינוס, ספר עשרים ושמונה, 1.
- ^ גולן, עמ' 350, הערה 138.
- ^ 1 2 גולן, עמ' 350.
- ^ גולן, עמ' 350-351.
- ^ יוסטינוס, ספר עשרים ושמונה, 2.
- ^ 1 2 פוליאינוס, "סטראטגמטה", ספר שמיני, 52.
- ^ גולן, עמ' 160.
- ^ פאוסניאס, "תיאורה של יוון", 4.35.3.