ממילא
 | |
| ממילא מכיוון מגדל דוד | |
| מידע | |
|---|---|
| עיר | ירושלים |
| תאריך ייסוד | המאה ה-19 |
| קואורדינטות | 31°46′34″N 35°13′24″E / 31.77611667°N 35.22345556°E |
| שכונות נוספות בירושלים | |
 | |
  | |
ממילא היא שכונה בלב ירושלים, בעמק המקשר בין שער יפו בעיר העתיקה לבין העיר החדשה. השכונה הוקמה בסוף המאה ה-19 כשכונת סוחרים ובעלי מלאכה יהודים וערבים, ושגשגה כחלק מהמרכז המסחרי של העיר. בין השנים 1948–1967 הייתה השכונה צמודה לשטח ההפקר בין ישראל וירדן, ושנים רבות נחשבה לשכונת מצוקה. לאחר מלחמת ששת הימים הוחלט להרסה ולבנות את המתחם מחדש בחלוקה לאזורי מגורים, מלונאות, מסחר ומשרדים, באחד ממיזמי הבנייה הגדולים, היקרים והארוכים בתולדות העיר המודרנית.
ממילא ממוקמת במרכז קו התפר בין מזרח ירושלים ומערבה, קרקע שבשנות ה-2000 נחשבה לאחד מהשטחים היקרים בישראל. מיזם שיקומה ובינויה היה כרוך בהשקעות עתק, ולווה בקונפליקטים משפטיים, עסקיים ודתיים עזים שהביאו לעיכובים רבים בהשלמתו. הוויכוח סביב המתחם שכך מעט מסוף 2006, עת הושגו פשרות בנוגע לבנייה באזור ועם חידוש אינטנסיבי של העבודות במקום. רק בסוף העשור הראשון של המאה ה-21, הושלמו אזורי המגורים והמלונאות, ונפתחו לקהל הרחב מתחם הבילוי, הקניות ובתי הקפה.
מיקום ותיאור פיזי[עריכת קוד מקור | עריכה]
שכונת ממילא נמצאת בירושלים, בעמק שהוא המשכו הטבעי של גיא בן הינום, למרגלות העיר העתיקה הממוקמת על רכסי ההרים הסמוכים. גבולותיה של השכונה הם חומת העיר העתיקה במזרח ורחוב המלך דוד במערב, רחוב שלמה המלך וכיכר צה"ל בצפון, ושכונת ימין משה והקונסוליה הצרפתית בדרום. סך כל שטח המתחם הוא כ-120 דונם.
אובייקטים היסטוריים רבים תוחמים את האתר: מגדל דוד, שער יפו, חומת העיר העתיקה, בריכת ממילא ובריכת הסולטן, המתחם הצרפתי עם ההוספיס סן ונסן דה פול ואכסניית נוטר דאם, הר ציון ומשכנות שאננים. בנוסף להם נמצאים בקרבת השכונה מלונות, מוסדות ציבור, משרדים, עורקי תנועה ראשיים ומוקדי בילוי רבים.
ארכאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפני שהוחל בהקמתו של פרויקט הבנייה הגדול בממילא נערכה במקום חפירת הצלה מטעם רשות העתיקות[1]. תחילה נערכה חפירה באתר על ידי אהרון מאיר (1989). עיקר החפירה נערכה בין השנים 1989–1992 בהנהלתו של רוני רייך, ובסיועם של אלי שוקרון ויעקב ביליג. בחפירות נחשפו השרידים הבאים:
תקופת הברזל השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נחשפו כתריסר קברים מתקופת הברזל השנייה, כלומר שהיו בשימוש למן המאה ה-8 לפנה"ס ועד לחורבן הבית הראשון בשנת 586 לפנה"ס. הקברים הן מערות קבורה משפחתיות חצובות בסלע. מפתח קטן הסגור באבן גולל, נכנסו אל חלל רבוע שגודלו כ-3 על 3 מ' בממוצע. משנים או שלושה צדדים מצויות אצטבאות סלע חצובות להנחת הנפטרים. בפינה הימנית הפנימית חצוב בור עמוק לאיסוף עצמות הנפטרים. עצמות הנפטרים נמצאו כולן במצב של פירורים. העפר שסונן ניתן לנציג משרד הדתות לשם קבורה חוזרת. בקברים נמצאו כמויות גדולות של כלי חרס ששימשו כמנחה למתים או לחלופין שימשו את מי שעסקו בקבורה. נמצאו גם מספר מצומצם של ראשי חצים, צלמיות חרס, מעט חרוזים ושלוש חותמות עבריות שנשאו את השמות: חננ (י) (בן) טבשלם; יהוהחן בת פקעת; לטבשלם יהוכל. בשני קברים נמצא המשך שימוש אל תוך התקופה הפרסית, ובאחד מהם אף המשך שימוש עד לתקופה החשמונאית.
תקופת הבית השני[עריכת קוד מקור | עריכה]
באתר נחשפו קברים אחדים מימי הבית השני מהמאה ה-2 לפנה"ס, ובהם קברי פיר שבתחתיתם כוכים. זהו סוג קברים שלא נמצאו כמותם קודם לכן בירושלים.
התקופה הרומית המאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]
מהתקופה הרומית נמצאו באזור ממילא שברי רעפים פזורים ולבנים של חרס ועליהם טביעות חותם של הלגיון הרומאי העשירי, שנותר בירושלים כחיל מצב לאחר חורבנה ב-שנת 70. לא ברור לאילו מבנים שהתקיימו וודאי בסביבה הקרובה, השתייכו פריטים אלה.
התקופה הביזנטית והתקופה המוסלמית הקדומה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מן התקופה הביזנטית נחשפו באתר מבנים רבים, שכולם מצויים כיום מתחת לגשר החדש המקשר את המדרחוב והחניון הגדול עם שער יפו.
מתחת לשער יפו ממש נחשף חלק ניכר מבית מרחץ ציבורי הבנוי על העיקרון שהומצא בידי הרומאים של חימום תת-קרקעי של רצפות. בסמוך ומצפון-מערב למרחץ עוברת אמת מים שקישרה את בריכת ממילא המרוחקת כמה מאות מטרים מן העיר, עם הבריכה שברובע הנוצרי של העיר העתיקה, המכונה בשם האנכרוניסטי 'בריכת חזקיהו'. הן בית המרחץ והן אמת המים השתמרו היטב. בית המרחץ המשיך לשמש גם בתקופה המוסלמית הקדומה.
מתחת לשער יפו מצויים שרידיו של רחוב היוצא לכיוון דרום-מזרח משער עיר כלשהו, שלא נחשף, שהיה מתחת לשער יפו העות'מאני. זוהי ראשיתה של דרך בית לחם הביזנטית. משני צדדיה שרדו יסודות של חנויות.
בכל השטח נחשפו קברי שוחה אחדים מן התקופה הביזנטית. במרחק מה משער יפו (במקום שמצוי כיום שער הכניסה המערבי לאוטובוסים לחניון) נחשפה קפלת תפילה נוצרית קטנה, עם אפסיס קטנה הפונה למזרח, ובו עקבות פרסקו המתאר את סצנת הבשורה. בקיר הצדדי נפער פתח אל מערה ובה נמצאו מושלכות כמויות ניכרות של עצמות אדם. לפני הפתח נמצאו שרידים של כתובת יוונית עשויה ברצפת הפסיפס ובה נאמר: לישועה ולהצלה של מי שהאל יודע את שמותיהם – נוסח הידוע מכנסיות נוצריות אחרות בנות התקופה. צלבים תוארו גם ברצפה וגם על משקוף הפתח למערה. ניפוי ממצא העצמות העלה תליונים אחדים דמויי צלב ומטבעות שהמאוחרת ביותר מביניהן היא מימיו של הקיסר הביזנטי פוקאס (602–610). נתונים אלה ושיקולים נוספים הביאו את החופרים למסקנה שמדובר באחד ממקומות הקבורה אליו נאספו קרבנות הטבח שערכו הפרסים הסאסאנים, במסע האלים שלהם לארץ הקודש בשנת 614.[2] על כשלושים מקומות קבורה שכאלה אליהם אסף תומאס הקברן את קרבנות הטבח ידוע מן המקורות ההיסטוריים (רשימה שנשתמרה בשש גרסאות בערבית ובגאורגית), ומהן עולה שבאזור ברכת ממילא (הוא האזור שמדובר בו כאן) נאספו למעלה מ-20,000 גופות. המערה הזו ודאי היא אחד ממקומות הקבורה, והמקום הראשון בסדרה זו שהתגלה בחפירות.[3][4] למרות הזיהוי הברור שהנקברים במקום היו נוצרים, טען ארגון אתרא קדישא כי הם יהודים, הפריע למהלך החפירה ואחר כך ביקש לקבור את העצמות בקברוה יהודית[5].
התקופה האיובית[עריכת קוד מקור | עריכה]
החל מהתקופה האיובית נחשפו פניה החיצוניים של חומת העיר בקטע שמצפון לשער יפו. הממצאים הראו כי זהו קטע מביצור העיר שבנה השליט האיובי אל מלכ מועט'ם עיסא (קרי: מועזם), אחיינו של צלאח א-דין, בשנת 1212. כשבע שנים מאוחר יותר ציווה שליט זה להרוס את ביצורי העיר, שעל הקמתם שקד זמן קצר קודם לכן, מפחד שהצלבנים יכבשו מחדש את העיר ויקשה עליו לסלקם ממנה. מעשה זה הוא יחידאי בתולדות בנייתם של ביצורים.[6]
שימור[עריכת קוד מקור | עריכה]
כל הקברים שנחפרו נהרסו לשם בניית החניון הגדול. העצמות נמסרו לקבורה למחלקה לענייני קבורה במשרד הדתות. כל המבנים הביזנטיים אינם נגישים כיום (2010) לציבור, אף שהם שמורים היטב מתחת לגשר ומתחת לכיסויי עפר, והם מחכים ליוזמה מקומית לשימורם והנגשתם לציבור. החומה האיובית שומרה על ידי רשות העתיקות וניתן לראות קטע ארוך ממנה מתחת לשער יפו וממנו צפונה עד לתחנת האוטובוסים המקומית.
פירוש השם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי פרשנות עממית, משמעות השם ממילא בערבית היא "זה שבא מאלוהים" ("מאמִן אללה" مأمن الله או "מא מן אללה" ما من الله), או שזהו שיבוש של המילים "מיי מן אללה" שפירושם "מים מאלוהים", בהתייחס לבריכת ממילא הסמוכה. בריכה זו שוכנת בבית הקברות המוסלמי הממלוכי, שנקרא אף הוא בשם ממילא.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תקופת השלטון העות'מאני[עריכת קוד מקור | עריכה]
בירושלים העות'מאנית, עד סוף המאה ה-19 היה מתחם ממילא שטח פתוח ופנוי לגמרי עם מעט עצי זית ושלוש בריכות מים בתחומו. שבילי הולכי רגל וכרכרות הובילו משער יפו לכיוון מערב ודרום, בנתיבי דרך יפו ודרך חברון של ימינו. בתקופה זו התגברה הבניה הלא מתוכננת מחוץ לשער יפו. אחד הבניינים הראשונים במתחם היה מנזר סן ונסן דה פול.
בשנותיה הראשונות של ממילא נבנתה השכונה בצורה לא מתוכננת ומילאה את העמק בין רחוב יפו ודרך חברון. באותה עת עורק החיים המרכזי בעיר העתיקה היה השוק שצמוד לשער יפו ולמצודה, והחל להתפתח מסחר בעיר החדשה לאורך דרך יפו. שכונת ממילא החדשה הייתה עירוב של עסקים, מלאכה זעירה ומגורים (לרוב בחלקו האחורי של העסק). בעיקר צלחו בממילא עסקים שלא מצאו את מקומם בצפיפות העיר העתיקה, ומפעלים זעירים. מתחם ממילא הפך למרכז מסחר עבור יהודי וערביי ירושלים שמחוץ לחומות. אופייה זה של השכונה המשיך ללוות אותה עד הקמת המדינה ב-1948. במפות מסוימות אף מופיע שמה הרשמי של השכונה כ"מרכז מסחרי".[7] קצה רחוב יפו העובר בשכונת ממילא הפך למבשר הכניסה לעיר העתיקה. במקום אטרקטיבי זה הוקם מלון פאסט, בסמוך לו הוקם בית טאנוס - בית משרדים ומסחר גדול ומודרני, אשר למרבה האירוניה הפך לאחר מכן לסמל ההזנחה וההתפוררות של שכונת ממילא. כאמור, השלטון הטורקי לא עסק בתכנון, ותרומתו היחידה לשכונת ממילא הספונטנית היה מגדל שעון בשער יפו. המגדל הוקם לכבוד מלאות 30 שנה למלכות הסולטאן ב-1907.
תקופת המנדט: 1917-1948[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1917 נכנס גנרל אלנבי בראש צבאו לירושלים דרך שער יפו, והחלה תקופת המנדט הבריטי. הבריטים הביאו עמם גישה שונה מאוד מהגישה הטורקית, עם רגישות רבה לאתרים היסטוריים ולעקרונות תכנון ושימור. שכונת ממילא, המסתירה את החומות ומגמדת את העיר העתיקה הייתה לצנינים בעיניהם, ובמהלך כל תקופת שלטונם ניסו להשליט סדר ולקבוע עקרונות תכנון שיסדירו את שכונת ממילא. עקרונות אלה כללו, בעיקרם, הרחקת הבנייה מהחומות והריסת המבנים שנשענו עליהן, והגבלת בנייה לגובה כדי לשמר זוויות ראייה לאגן העיר העתיקה. ב-1921 נהרס מגדל השעון בשער יפו על ידי הבריטים אשר סברו כי הוא מפגע חזותי.
ב-1928 נוסד בממילא מרכז מסחרי שמאע, ביוזמתו של אליהו יוסף שמאע ובעזרתם של חבריו מקהילת יהדות חלב. המרכז המסחרי היה מרכז מודרני ראשון מסוגו בירושלים, בתכנונו של האדריכל ומתכנן הערים הבריטי קליפורד הולידיי ששימש יועץ אזרחי של ממשלת המנדט לפיתוח העיר ירושלים. הוא כלל 250 חנויות של סוחרים יהודים וערבים מכל התחומים, והיה נדבך חשוב בביסוס המע"ר החדש של ירושלים מחוץ לחומות העיר העתיקה. רחוב ממילא היה לרחוב מסחר ראשי, שבו עברו אוטובוסים מכל חלקי העיר.[8]
ב-2 בדצמבר 1947 הסתערו מפגינים ערבים על המרכז המסחרי בשכונת ממילא. המתפרעים בזזו את החנויות, רצחו ופצעו את הסוחרים היהודים, בעוד השוטרים הבריטים מביטים בנעשה בשוויון נפש. לאחר מכן הוצת המרכז המסחרי ונשרפו מספר בתים נוספים בשכונה.
צולם על ידי פרופ' יהודה לפידות
העיר המחולקת: 1967-1948[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם תחילת מלחמת העצמאות ננטשה ממילא מתושביה היהודים והערבים כאחד, והפכה לאזור קרב. בשנת 1949, עם סיום מלחמת העצמאות בהכרזת שביתת הנשק בין ישראל לצבאות מדינות ערב, חולקה ירושלים לשניים, כאשר קטע הגבול שנקרא "הקו העירוני" מקיף את ירושלים המערבית ממזרח, מצפון ומדרום. המע"ר, שהיה בחלקו בעיר העתיקה ובחלקו בעיר החדשה, חולק אף הוא לשניים בקו החומות. שכונות המגורים הצמודות לקו העירוני הידרדרו והלכו, כתוצאה מירי צלפים מזדמן ופגיעות נוספות. בעיקר ניכרה ההידרדרות בשכונות הצמודות לחומות, מוסררה וממילא. מצב זה נמשך במשך 19 שנה עד מלחמת ששת הימים ב-1967 בה כבשה ישראל את כל שטחי הגדה המערבית מירדן, ובכללם את כל שטחי מזרח ירושלים על האוכלוסייה שבהם.
קווי שביתת הנשק עברו דרך מתחם ממילא, כך שכשלושה רבעים מהמתחם (חלקו המערבי) הוחזקו בידי ישראל והיתר (חלקו המזרחי) הוגדר כשטח הפקר שבתחומי השלטון הירדני. מתחם ממילא נפגע קשות בזמן המלחמה, בתים רבים נהרסו בהפגזות והאזור הפך במהירות לאזור גבול טיפוסי: אזור של מבני מגורים מטים ליפול, שאוכלסו במשפחות עולים מרובות ילדים ומעוטות יכולת, וכן מבני מלאכה זעירה ומוסכים. הבניינים הצמודים לחומה נפגעו מדי פעם מירי ומאבנים שנזרקו על ידי הלגיונרים הירדנים שישבו בעמדות על חומות העיר העתיקה. חומות בטון עבות חצצו בין השטח הישראלי והירדני בתוואי רחוב ממילא, רחוב יפו וכיכר צה"ל.
העיר המאוחדת: 1967 ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]
מצבה של שכונת ממילא בשוך הקרבות ב-1967 מתואר כעיי חורבות. אין ספק שכל השכונה סבלה מהזנחה וממעמד נמוך כיאה לאזור גבול, אך כפי הנראה רק חלקה היה הרוס. קשה במיוחד היה מצבו של בית טאנוס אשר המשיכו להתגורר בו דיירים רבים בצפיפות גבוהה ובתת תנאים. לאחר זמן רב הצליחה העירייה לפנות את כל בית טאנוס מיושביו, והכריזה על הבניין כמיועד להריסה.
בניין נוסף שעורר הד ציבורי רבים כשהוחלט על הריסתו הוא בית שטרן ברחוב ממילא 18, הבית שאירח, כך מסופר, את בנימין זאב הרצל בביקורו בארץ ב-1898. בעלי הבית הפכו את החדר בו לן הרצל למוזיאון קטן, ואף שהועלו ספקות בנוגע לחשיבותו השולית של האירוע ההיסטורי[9]. במאי 1986 אישר בית המשפט המחוזי בירושלים, צו פינוי נגד משפחת שטרן והריסת המבנה במסגרת שיקום השכונה[10]. התוכניות להריסת המבנה הביאו להתנגדות ממושכת מצד אזרחים רבים ומצד המועצה לשימור אתרים. המאבק הניב תוצאות חלקיות, והוחלט כי בית שטרן יפורק וישוחזר מחדש באתר לאחר הבניה.
לאחר איחוד העיר תחת שלטון ישראל נפרצו חומות הבטון שהפרידו בין מתחם ממילא והעיר העתיקה והוחל בתהליך מהיר של הריסת כל המבנים שלאורך החומה, ובכללם "בית טאנוס" המפורסם. כמו כן נהרס בניין מלון פאסט בשנת 1974.[11] מלון פאסט נרכש על ידי עיריית ירושלים מהפטריארכיה הארמנית לאחר מלחמת ששת הימים כחלק מתוכנית לפינוי ושיקום אזור הקו העירוני.[12][13] במלון התגוררו משפחות מעוטות יכולת והתנהל משא ומתן שנמשך מספר שנים על פינוים.[14], במקביל נמכר המגרש ליזמים שקיבלו אישור לבנות מלון חדש זהה בגודלו מעל פני הקרקע למלון פאסט שעמד במקום, ונבנה מלון פנינת ירושלים[11].
שיקום ממילא[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – חברת קרתא
בתחילת שנות ה-70 התעוררו מחשבות לגבי שיקום ופיתוח של שכונות הגבול ממילא ומוסררה, נוכח העליבות והנחשלות בשכונות אלו. ממילא הוגדרה כאזור שיקום בעדיפות ראשונה. הבניינים שבחלקו המזרחי של המתחם הוגדרו כבניינים לשימור, והשכונה כולה הוגדרה כשטח בתחום הפיקוח של העיר העתיקה אשר לגביו יש להקפיד על גובה הבניה ביחס לעיר העתיקה, ולשמירת מבטים פתוחים. כמו כן נכלל מרבית מתחם ממילא בתוכנית המתאר של העיר העתיקה מ-1972, ובתוכנית גן לאומי סובב חומות ירושלים. תוכניות אלה הגדירו את מרבית שטח שסמוך לחומות כשטח פתוח. בנובמבר 1971 החליטה ועדת השרים לענייני כלכלה על הקמת "חברת קרתא" - חברה לפיתוח מרכז ירושלים בע"מ, כדי לחדש את האזור על ידי שיקום ופיתוח אזור ממילא והסביבה76 ; אחוזים ממניות החברה היו בידי הממשלה ו־24 אחוזים בידי עיריית ירושלים[15]. לצורך כך הופקעו כ-100 דונם משטח ממילא והועברו לבעלות "קרתא"[16]. התכנון הופקד בידי האדריכלים ז'ילבר וייל ומשרדו של משה ספדיה (על הפרויקט הופקדה אירית כוכבי)– "הצוות לתכנון ממילא", שתכננו בהתאם לתוכנית אב של "הצוות לתכנון מרכז ירושלים" של עיריית ירושלים. תוכנית האב אישרה את פינוי והריסת כל המבנים במתחם למעט מנזר סן ונסן דה פול וחדר הרצל, וקבעה הנחיות ומגבלות לתכנון החדש. פינוי המתחם החל בשנת 1973[17]. חברת קרתא פינתה מהשכונה כ-700 משפחות, מוסדות ובתי עסק והעבירה אותם לשכונות אחרות בעיר כדוגמת בקעה או נווה יעקב. בעלי המלאכה והמוסכים הועברו לאזור תעשייה בתלפיות, ובסך הכול השקיעה המדינה בפינוי כ-60 מיליון דולר.
עד תחילת שנות ה-80 פונו רוב הדיירים, והמבנים במתחם עמדו שוממים כעשר שנים עד הריסתם כחלק מתהליך פיתוח של המתחם בשנות ה-90. בין הסיבות לעיכוב היה אישור תוכנית המתאר למתחם.התוכנית שהכין ספדיה, כלל הריסת כל המבנים במתחם, שינוי מבנה הדרכים באזור, כולל סלילת רחוב חדש בלב האזור (רחוב יצחק קריב) עוררה התנגדויות רבות. תוכנית חלופית, שהוכנה על ידי האדריכל דוד קרויאנקר ביוזמת סגן ראש העיר ומחזיק תיק התכנון והבנייה, מירון בנבנישתי, שהציע לפתח את ממילא תוך שימור חזיתות הבתים הקיימים, נדחתה[18].
חברת "קרתא" החליטה למסור את כל הפרויקט פיתוח השכונה ליזם יחיד, ולא לפצלו בין כמה יזמים. זאת מכיוון שהתוכנית ששילבה מגורים, מסחר ומלונות בשטח בנוי בהיקף של 120,000 מ"ר, הייתה יוצאת דופן בממדיה הן מהצד הכספי והן מהצד ההנדסי, ולכן עדיף שיזם יחיד ינהל אותה. במהלך השנים 1987–1988 נערך מכרז לבחירת היזם, שבשלב הסופי, במאי 1988, נותרו שלוש הצעות[19]. היזם שנבחר הייתה חברת לדברוק (Ladbrokes plc), שהייתה בזמנו בבעלות איש העסקים היהודי-בריטי סיריל שטיין (Cyril Stein). אולם מיד עם הזכייה עלו תלונות שהמחיר שהציע היה נמוך מדי[20]. בדיקה של מבקר המדינה אכן אישרה שבמכרז היו ליקויים[21]. עם זאת, טקס הנחת אבן הפינה לפרויקט נערך ב-30 במאי 1989[22].
בניית המתחם החדש[עריכת קוד מקור | עריכה]
המתחם חולק לארבעה אזורי תכנון: שדרות ממילא, הכולל מדרחוב מסחרי וחניון גדול, שדרה ופארק בעמק, אזור מגורים בשיפולים הדרומיים של המתחם, ואזור מלונות לאורך רחוב המלך דוד. אזור המגורים נבנה כשכונה סגורה בשם "כפר דוד", שמרבית יחידות הדיור בו נמכרו לתושבי חוץ. לאחר מספר שנים נבנה גם מלון "הילטון ירושלים" (לימים "מלון מצודת דוד") בעורף שכונת המגורים. חפירות ארכאולוגיות באזור רחוב ממילא וחניון עיכבו את תחילת הבנייה[23]. חברת קרתא בנתה בעצמה, בסמוך לשער יפו את החניון גדול (למרות שהיזם היה מחויב לבנות אותו). החניון נמכר אחר כך במסגרת הליכי הפירוק של החברה[24].
ויכוחים רבים שנתגלעו בין חברת לאדברוק וחברת קרתא ואלו הביאו ליציאתה של חברת לאדברוק מההסכם. את הזכויות להמשך הבנייה קנתה חברת "אלרוב" של היזם אלפרד אקירוב[25]. אך התנגדויות רבות כנגד הפרויקט עיכבו את המשך הוצאתו לפועל, לאחר ש"אלרוב" ביקשה להגדיל את היקף הבנייה[26]. דוגמה לכך היא התנגדותם של רבנים להקמת מרכז מסחרי עם בתי קולנוע כה קרוב לחומות העיר העתיקה, ומחלוקת על פעולת המתחם המסחרי בשבת[27]. לאחר התדיינויות משפטיות ארוכות שנים והקפאת המשך העבודות, נקבע בבוררות בתחילת 2005 כי על עיריית ירושלים וחברת קרתא לפצות את היזם, שבעקבות כך הודיע על חידוש העבודות[28].
מלון מצודת דוד, אחד משני בתי המלון שתוכננו במתחם, הושלם כבר ב-1997[29], ונפתח רשמית במאי 1998 תחילה בשם "הילטון ממילא"[30]. פרויקט המגורים "כפר דוד" אוכלס בהדרגה החל מסוף שנות ה-90[31], אך בשל העובדה שמרבית דירותיו בבעלות תושבי חוץ שלרוב אינם מתגוררים בהן הוא נראה לרבים כ"עיר רפאים"[32]. החלק המסחרי של המתחם היה תקוע בשלבי בנייה במשך שנים רבות, ללא התקדמות, ורק בשנת 2006 נתחדשו העבודות בו ובמלון ממילא שתוכנן לצידו. באותו זמן החלו גם העבודות לשחזור של בית שטרן, שפורק בתחילת העבודות לפני שנים רבות, וחלקיו נשמרו.
עם חידוש העבודות במתחם החל הפרויקט להתקדם בקצב מהיר. ב-28 במאי 2007 נפתח חלק מקניון ממילא בחלקה המזרחי של "שדרת אלרוב" (רחוב ממילא ההיסטורי, ששוחזר כמדרחוב), בעיקר באזור שבין שער יפו לבין "מבנה קלארק"[33]. החזיתות החיצוניות של בית שטרן שוחזרו לחלוטין, והבניין נחכר על ידי רשת סטימצקי. במהלך שנת 2008 נפתח, בהדרגה, חלקה המערבי של השדרה כהמשך הקניון, ובמחצית 2009 נפתח מלון ממילא[34]. הפרויקט הושלם סופית רק בשנת 2010.
-
אזור ממילא ומלון מצודת דוד בלילה -
שדרת אלרוב בלילה -
מתחם בית טאנוס ליד פארק טדי
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דוד קרויאנקר, ממילא, גאות, שפל והתחדשות, הוצאת כתר, 2009.
- רוני רייך ואלי שוקרון, הרובע שממערב לחומות העיר ירושלים ומחוצה לה בתקופה הביזנטית, מחקרי יהודה ושומרון, דברי הכנס העשירי, תש"ס, המכללה האקדמית יהודה ושומרון, י' אשל (עורך), קדומים-אריאל, תשס"א, עמ' 147–152, XX-XXI.
- רוני רייך ואלי שוקרון, "ירושלים, ממילא 1991-1993", חדשות ארכאולוגיות 101-102, עמ' 80–83.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דוד קרויאנקר, בשנה הבאה, בממילא הבנויה, באתר הארץ, 22 במרץ 2006
- אסתר זנדברג, עכבר העיר אונליין, כיצד הסתבכה ירושלים עם פרויקט ממילא, באתר הארץ, 27 באוגוסט 2009
אסתר זנדברג, מה עולל שגעון הגדלות לשכונת ממילא, באתר הארץ, 12 ביוני 2013
ממילא (ירושלים, ישראל), דף שער בספרייה הלאומית- שכונת ממילא באתר עיריית ירושלים
| רחוב יפו, ירושלים | ||||||||
| ||||||||
| אתרים לאורך רחוב יפו | ||||||||
| (1) התחנה המרכזית | (2) תחנת הרכבת | (3) שוק מחנה יהודה | (4) מרכז כלל | (5) מדרחוב בן-יהודה | (6) נחלת שבעה (7) בניין ג'נרלי | (8) כיכר ספרא | (9) העיר העתיקה | (10) ממילא | (11) שער יפו ומגדל דוד (A) כיכר הדוידקה | (B) - כיכר ציון | (C) - כיכר צה"ל | ||||||||
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ אלעזר לוין, ממצאים ארכיאולוגיים מעכבים את הבנייה בממילא, חדשות, 27 במרץ 1992
- ^ Y. Naggar, C. Taitz and R.Reich, What Can we Make of these Fragments? Excavation at ‘Mamilla’ Cave, Byzantine Period, Jerusalem, International Journal of Osteoarchaeology 9 (1999), pp. 29-38.
- ^ רוני רייך, בית הקברות באזור ממילא בירושלים, קדמוניות 103–104 (תשנ"ד), עמ' 103–109
- ^ R. Reich, The Ancient Burial Ground in the Mamilla Neighbourhood, Jerusalem, in: Ancient Jerusalem Revealed, (ed. H.Geva), Jerusalem, 1994, pp. 223-225.
- ^ מיכל ניב, הפטריארך מחכה לעצמות שלו, חדשות, 22 במרץ 1993
- ^ R. Reich and E. Shukron, Excavations in the Mamilla Area – The Medieval Fortifications, Atiqot 54 (2006), pp. 125-152
- ^ מפה: מרכז מסחרי אנטיוכיה, באתר אוסף המפות ע"ש לאור, הספרייה הלאומית, 1926
- ^ תיאור באתר genealogyindexer
- ^ בית הרצל, הַבֹּקֶר, 1 ביולי 1964
- ^ דידי יזרעאלי, הורסים את "בית הרצל ", חדשות, 26 במאי 1986
- ^ 1 2 יחיאל לימור, דחפורי הקידמה נוגסים בקירות של מלון פאסט, מעריב, 19 ביולי 1974
- ^ תושבי אזור "שער יפו' מתנגדים לפינוים מבתיהם, על המשמר, 21 ביוני 1967
- ^ מינהלת החרום של הבירה ־ לקואליציית־קבע, על המשמר, 16 ביוני 1967
- ^ טוביה כרמל, כתם של אשפה בלב הבירה, דבר, 16 במרץ 1970
- ^ טוביה מנדלסון, חברה ממשלתית - עירונית לפתוח מרכז ירושלים, דבר, 16 בנובמבר 1971
- ^ 100 ד במרכז ירושלים יימכרו לחברת "קרתא", מעריב, 12 בספטמבר 1972
- ^ בצלאל עמיקם, לבוש חדש לאתר ישן - עם פינוי אזור ממילא בירושלים, על המשמר, 19 בספטמבר 1973
- ^ אסתר זנדברג, כיצד הסתבכה ירושלים עם פרויקט ממילא, באתר הארץ, 27 באוגוסט 2009
- ^ ממילא – בעוד שבועיים הפליי־אוף, חדשות, 3 במאי 1988
- ^ רן לוי-, היום יחליטו אם שכונת ממילא תימכר, חדשות, 10 בינואר 1989
אלעזר לוין, קרתא מכרה את קרקעות ממילא בשליש מערכן, חדשות, 5 ביוני 1989 - ^ אלעזר לוין, ליקויים חמורים בניהול מכרז ממילא, חדשות, 20 בפברואר 1992
- ^ אלעזר לוין, פרויקט ממילא, הגדול מכולם, חדשות, 31 במאי 1989
- ^ אלעזר לוין, ממצאים ארכיאולוגיים מעכבים את הבנייה בממילא, חדשות, 27 במרץ 1992
- ^ רז סמולסקי, המפרק של קרתא מוכר את חניון קרתא ושליש מקניון ממילא, באתר TheMarker, 17 בדצמבר 2012 עמרי זרחוביץ', ריט 1 רוכשת את חניון קרתא בירושלים ב-107 מיליון שקל, באתר TheMarker, 14 בדצמבר 2014
- ^ אלעזר לוין ואביבה קרול, אלרוב רכשה את חלקה של לאדברוק במרכז המסחרי במיתחם ממילא בי-ם, באתר גלובס, 15 בדצמבר 1996
- ^ נעה ווסרמן-עמיר, קרתא דורשת מאקירוב למשוך את הבקשה שהגיש לשינוי תוכנית הבנייה בממילא, באתר גלובס, 9 בדצמבר 1998
נעה ווסרמן-עמיר, מנכ"ל קרתא: "אקירוב מכפיל את שטח הבנייה בממילא ע"י בנייה לא מאושרת", באתר גלובס, 4 בינואר 1999 - ^ אלעזר לוין, קרתא דורשת מאקירוב שלא להפעיל בשבתות את המרכז המסחרי בממילא, באתר גלובס, 28 בספטמבר 1998
אלעזר לוין, אלרוב התחייבה בפני פרוש: העסקים במרכז ממילא בי-ם יהיו סגורים בשבת, באתר גלובס, 6 באוקטובר 1998 - ^ דליה טל וגולן פרידנפלד, עיכוב יקר: אקירוב יקבל 75 מיליון שקל פיצויים עבור העיכוב בפרויקט ממילא, באתר גלובס, 16 בינואר 2005
גיא ימין, אקירוב: לעולם לא אעבוד עם חברה ממשלתית; השיקולים פוליטיים ולא כלכליים, באתר גלובס, 30 בינואר 2005 - ^ אביבה קרול, מלון הילטון החדש בפרוייקט ממילא בירושלים ייפתח השבוע להרצה, באתר גלובס, 30 בדצמבר 1997
- ^ אביבה קרול, נשיא הילטון בפתיחת המלון בירושלים: "הרשת תגדיל את אחיזתה בישראל", באתר גלובס, 14 במאי 1998
- ^ כפר דוד העבירה לאקירוב מגרש ל-21 דירות יוקרה, באתר גלובס, 5 במאי 1997
- ^ יצחק טישלר, ממילא: התבוסה העצובה של שיכרון האופוריה, באתר גלובס, 17 בנובמבר 2002
- ^ * אסתר זנדברג, איך כל זה קרה, באתר הארץ, 30 במאי 2007
- ^ עירית רוזנבלום, אקירוב פותח את מלון היוקרה ממילא בירושלים, באתר TheMarker, 26 ביולי 2009
