מלאכת בורר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: ניסוח לא אנציקלופדי.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: ניסוח לא אנציקלופדי.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

מְלֶאכֶת הַבּוֹרֵר היא אחת מל"ט המלאכות האסורות בשבת, ומשמעותה היא, הפרדת דבר שאינו רצוי מדבר הרצוי[1][2].

המלאכה במשכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

את המלאכות האסורות בשבת לומדים מעבודת המשכן. ובמלאכת בורר ישנה מחלוקת בין הגאונים והראשונים כיצד נעשתה הברירה במשכן[3]. יש אומרים[4] שמלאכת הברירה במשכן נעשתה על ידי ברירת החיטים מהעפר למנחת התמיד ולמנחת חביתין. ויש אומרים[5] שמלאכת בורר נהגה במשכן על ידי הפרדת הפסולת שבסממני הקטורת.

גדר המלאכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד הבבלי[6] מובאת ברייתא: ”היו לפניו מיני אוכלין בורר ואוכל, בורר ומניח, ולא יברור, ואם בירר חייב חטאת”. ונחלקו האמוראים בביאור ברייתא זו, לדעת רב יוסף מותר לברור ביד ואסור בכלי[7]. לדעת רב המנונא מותר לברור אוכל מפסולת, ופסולת מאוכל אסור וחייב חטאת. לדעת אביי מותר לברור בשבת לאלתר אבל אם אינו לאלתר אפילו לצורך אותו היום אסור וחייב. לדעת רוב הראשונים[8], כדי לא לעבור על מלאכת בורר צריך שיתקיימו שלושת התנאים[9], כלומר שיברור אוכל מפסולת, ביד ולא בכלי, ולאלתר. וזאת, מכיוון שכל מה שנחלקו האמוראים בגמרא הוא רק בפירוש הברייתא, היינו על פי איזה כלל לבאר אותה, אבל על הכללים עצמם הם מסכימים, על כן אם חסר תנאי אחד הרי שעובר על איסור תורה[10].

אמנם חלק מהראשונים[11] חלקו על שניים מהתנאים:

  • לעניין שבכלי המיועד למלאכת ברירה תמיד אסור, אם הברירה היא כדי לאכול לאלתר - מותר אפילו בנפה וכברה (כלים המסייעים לברירה)[12]. ויש אומרים[13], שאם זה לאלתר, מותר לברור פסולת מאוכל בקנון ותמחוי (כלים שמסייעים לברירה האסורים מדרבנן).
  • לעניין נטילת פסולת מתוך אוכל, לדעת כמה ראשונים[14], מותר לברור פסולת מאוכל כדי לאכול לאלתר. ואף שלא נפסקה הלכה כמותם, מצרפים אותם כסניף להקל[15].

שני מיני מאכלים מעורבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם הפרדה בין שני מיני מאכלים מעורבים אסורה משום בורר. ואף ששני המינים ראויים לאכילה, כיוון שהם מינים שונים, והוא מעוניין שכל מין יעמוד בנפרד, הרי שכל מין נחשב אצלו כפסולת לגבי חבירו, וממילא בהפרדתם הוא מתקנם, ועובר באיסור בורר[16]. וכן כל שיש הבדל בטעם - נחשב כמין נפרד. אבל כאשר כל מיני האוכלים מאותו הסוג, אלא שיש שם חתיכות גדולות וקטנות, אין איסור להבדיל בין הגדולות לקטנות[17], ויש אומרים[18] שגם הפרדת חתיכות גדולות מקטנות שבאותו המין אסורה.

האיסור רק בתערובת[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסור בורר חל רק כאשר שני המינים מעורבים ביניהם, אבל אם הם מונחים זה בצד זה, מותר להפרידם.[19]

דוגמאות לגדר תערובת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חתיכות דגים ממינים שונים שמעורבות אלה באלה, חלים עליהן דיני בורר. ואף שהן גדולות אם הן מעורבות אלה באלה, וצריך לטרוח ולחפש אחר החתיכות שהוא רוצה, יש בהן דין בורר. אבל אם כל החתיכות שמעוניינים לאכול נמצאות למטה, מותר להסיר את העליונות כדי ליטול את התחתונות, שהואיל והן מסודרות, מין אחד למעלה ומין אחד למטה, אין בהפרדתם איסור בורר[20].
  • פירות גדולים מעורבים - אם הפירות מועטים, כיוון שהם גדולים, אין הם נחשבים מעורבים, ובכל אופן מותר להפרידם זה מזה. אבל אם הם מרובים, הם נחשבים מעורבים, וחלים עליהם דיני בורר, שאסור להפרידם זה מזה כדרך מלאכה, ומותר ליטול את הפירות שהוא מעוניין לאכול לאלתר, שכך היא דרך אכילה.[19]
  • מרק ובתוכו חתיכות קטנות של עוף או ירקות, כיוון שהן קטנות והרוצה להוציאן צריך לחפש ולטרוח אחריהן, חלים עליהן איסורי בורר. אבל אם חתיכות הבשר שבתוך המרק גדולות, כיוון שאין צורך לחפש אחריהן, אין הן נחשבות כמעורבות במרק, ואין עליהן איסורי בורר. לפיכך מותר להוציאן מהמרק כדי לאכול את המרק לבדו. וכן מותר להוציאן כדי לאוכלן לאחר זמן. וכן הדין לגבי כופתאות שבתוך מרק צלול, שאינן נחשבות מעורבות במרק[21].

תנאי הברירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהברירה נעשית בדרך אכילה, אין המלאכה מוגדרת כפעולת ברירה האסורה בשבת, ומשום כך היא מותרת. שלושה תנאים צריכים להתקיים כדי שהברירה תוגדר כהפרדה בדרך אכילה, המותרת. היעדרו של אחד התנאים, די בו כדי לאסור את המלאכה[22]:

א. איסור הוצאת פסולת מתוך אוכל[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרך אכילה היא ליטול את האוכל כדי לאוכלו מיד, אבל המוציא את הפסולת מתוך האוכל, עובר באיסור בורר[23]. גם כשהפסולת מועטה, וקל יותר להוציאה מתוך התערובת, המוציא אותה עובר באיסור בורר. למשל, אם נפלה קליפת ביצה לתוך סלט ביצים, אסור להוציאה לבדה, מפני שאסור להוציא פסולת מתוך אוכל, אלא יוציא אותה יחד עם מעט מהביצים, וכיוון שאפשר לאכול את חתיכת הביצה הדבוקה לקליפה, יש לה חשיבות, וממילא הוא נחשב כמפריד אוכל מאוכל, ואין בכך איסור[24]. אם אינו חפץ בחלק מתערובת האוכל שלפניו, אם יש שם חבר שמוכן לאכול את החלק שאינו רצוי, מותר לו להוציאן כדי שחבירו יאכל אותן לאלתר, שבאופן זה גם החלק שאינו רצוי נחשב כאוכל[25].

ב. ברירה ביד ולא בכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בברירה הנעשית כמלאכה, נהוג להשתמש בכלי ייעודי: מסננת, נפה וכדומה. אך בדרך אכילה, אדם נוטל בידו את הרצוי, ולכן נאסרה כל ברירה באמצעות כלי המיוחד לברירה[26].

כף ומזלג אינם כלים שנועדו לברירה אלא לסייע ליד לאחוז במאכל, לפיכך, מותר להוציא בהם את האוכל מתוך הפסולת[27].

במִלחיות רבות מניחים בנוסף למלח גם גרגירי אורז, כדי שיספגו את הלחות וימנעו את המלח מלהתגבש. ואף שחורי המִלחייה קטנים, ורק המלח יוצא דרכם, מותר להשתמש בה בשבת, מפני שאין היא נחשבת כלי שנועד לברירה אלא כלי שנועד לפזר את המלח במינון מסוים, והראייה, שגם אם לא היו במלח גרגירי אורז היו משתמשים במִלחייה[28].

ג. ברירה לאכילה מיידית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רק כאשר הברירה הידנית של האוכל מתוך הפסולת, נעשית מיד (בלשון הגמרא: לאלתר) בסמוך לאכילה, היא מוגדרת כמעשה אכילה המותר, אך אם אין אוכלים את האוכל מיידית, הפעולה נחשבת כמלאכה אסורה.

מותר לעוסקים בהכנת הסעודה, לברור אוכל . ואפילו אם הסעודה תארך זמן רב, כיוון שמכינים אותם סמוך לתחילת הסעודה, וכך מקובל, להכין את כל המאכלים לפני הסעודה כדי להגישם במשך הסעודה, הרי שזו דרך אכילה ולא כדרך מלאכת בורר[29]. העיקר שהוצאת האוכל תהיה סמוכה לסעודה[30], היינו בזמן שרגילים להכין את הסעודה[31]. אבל אם יעשה זאת לפני כן יעבור על איסור בורר. והכל תלוי במספר האנשים וגודל הסעודה. מי שלא יודע מתי בדיוק תתחיל הסעודה, מותר להקדים מעט בברירת האוכל מתוך הפסולת לצורך הסעודה, כדי שלא יצטרכו להמתין להכנת האוכל. אבל יש להיזהר שלא להקדים יותר ממה שנצרך כדי להכין את הסעודה[32].

מי שהתכוון לברור אוכל מתוך פסולת לצורך הסעודה הקרובה, ולבסוף נשתייר ממה שהכין גם לסעודה אחרת, אין בידו איסור, ובלבד שלא יערים לעשות כך בכוונה[33].

הבורר אוכל מתוך פסולת כדי לאוכלו לאחר זמן, עובר באיסור תורה, וגם אם יאכלנו מיד, לא יתקן בזה את האיסור. מי שברר כדי לאכול מיד, וללא אונס נמלך אחר כך להשאירו לסעודה אחרת, עובר באיסור דרבנן[34]. אמנם אם נאנס ולא יכל לאכול לאלתר, אינו עובר באיסור[35].

מארח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מארח שרוצה להגיש לפני אורחיו פירות, ויש לו תערובת של פירות טובים ומקולקלים, אף על פי שהוא יודע שיאכלו רק פירות אחדים, אם מפני כבודם ראוי שיגיש להם צלחת מלאה, יש אומרים שמותר לו להוציא מהתערובת יותר פירות מכפי שיאכלו, מפני שכך מקובל להגיש אוכל, ויש לו הנאה מזה לאלתר[36]. ויש אומרים שאסור.[37]

הסרת קליפות וגלעינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מותר להסיר את קליפת הפרי כדי לאוכלו. ואף שהסרת הקליפה דומה להוצאת פסולת מתוך אוכל, אין בזה איסור, כי כך היא דרך אכילת פרי שיש לו קליפה. על כן מותר לקלף גם בסכין, ובתנאי שיעשה זאת לאלתר[38].

דוגמאות להיתר הסרת גלעינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • האוכל שזיף, כשיגיע לגלעין, רשאי לזורקו ולהמשיך לאכול. והאוכל משמש או תמר, יפתחם (ויבדוק שאין בהם תולעים) ויזרוק את הגלעין ויאכלם, שכך היא דרך אכילתם[39].
  • הפותח מֵלון כדי לאוכלו לאלתר, רשאי לזרוק את כל הגרעינים שבו, שהוצאתם נחשבת כהסרת קליפת פרי. וכן מותר להסיר את קליפת המֵלון והאבטיח סמוך לאכילה. וכן מותר להסיר את הגבעול המחובר לפרי סמוך לאכילה[40].
  • החותך אבטיח, רשאי לנער את החתיכות כדי להסיר מהם גרעינים, ואת הגרעינים שלא ירדו בניעור, מותר להסיר ביד או בסכין, שכך היא דרך אכילתו, ובתנאי שיעשה זאת סמוך לאכילה. וקל וחומר שמותר למי שאוכל את האבטיח להסיר את הגרעינים לפני הכנסת האבטיח לפה, שכך היא דרך אכילתו. ויש מהדרים ומסירים את הגרעינים בשינוי מסוים כלאחר יד. או שמגישים את האבטיח בלא להסיר ממנו את הגרעינים, והאוכל, לאחר שיטעם מעט, יסיר את הגרעינים בלא שינוי[41]. אולם לדעת ה'חזון איש' יש להכניס את האבטיח לפה, ולהוציא מהפה את הגרעינים[42].

נחלקו הפוסקים לגבי פירות שניתן לאכול את קליפתם, כגון תפוחים, אגסים, מלפפונים וגזר, האם שייך איסור בורר בהסרת קליפתם. יש אומרים, שהואיל וגם הקליפה ראויה לאכילה, אין כאן איסור בורר, אלא הרי זה כחותך את הפרי לשני חלקים, וממילא מותר לקלפם כדי לאוכלם לאחר זמן, וכן מותר לקלפם על ידי מקלף. ויש אומרים, שהואיל והוא אינו רוצה את הקליפה, הרי היא נחשבת לגביו כפסולת, ולכן כללי בורר חלים עליו, וממילא מקלף נחשב כלי ברירה, ולכן בשום אופן אין להשתמש במקלף, ורק כדי לאוכלם לאלתר מותר לקלפם בסכין[43].

עצמות בדגים ובבשר[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחלקו הפוסקים בשאלה האם מותר להתחיל לאכול דג או בשר, וכשיגיע לעצמות שמפריעות לו, להוציא אותן ביד או במזלג.

יש מחמירים[44] וסוברים, שהוצאת עצמות מתוך הדג או הבשר אסורה, משום שאסור להוציא פסולת מתוך אוכל. ולדעתם צריך להוציא את המאכל מתוך העצמות. ויכול לשם כך לתפוס את העצם ביד או בסכין, וביד האחרת או במזלג ייטול את האוכל, ואף שביד אחת הוא אוחז בעצם, אין כאן נטילת פסולת מתוך אוכל, הואיל ובאחרת הוא נוטל את האוכל. עוד אפשר שיכניס את האוכל לפיו ומתוך פיו יוציא את העצמות. ואם יש על העצם מעט בשר או דג, יכול להוציאה מהדג או הבשר ולאכול את מה שדבוק עליה ולזורקה. אבל אם אין עליה אוכל, אסור להוציאה. אולם רוב הפוסקים מקילים[45] וסברתם היא, מפני שכך היא דרך אכילת דג ובשר אין איסור.[46]

לדעת רוב הפוסקים, לצורך ילד קטן, מותר להוציא תחילה את העצמות, ואחר כך להאכיל אותו בדג או בבשר, כפי שרגילים תמיד[47].

אבל עצמות יבשות שמעורבות בתבשיל, כיוון שאינן דבוקות לבשר, הרי הן כפסולת רגילה, שאסור להוציאה מתוך האוכל, ולכן יש להשאיר את העצמות בצלחת[48].

פירות שנרקבו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקערה שבה מעורבים פירות טובים ופירות שהתחילו להירקב, מותר להוציא מתוך התערובת את כל הפירות שהוא מתכוון לאכול, או שהוא מתכוון להגיש לפני אורחיו בסעודה הסמוכה[49].

ואם אינו מתכוון לאכול כעת את כל הפירות הטובים, והוא חושש שהפירות הרקובים ידביקו ברקבונם את הפירות הטובים שנוגעים בהם, יכול לפזר את כל הפירות, כדי שהפירות הרקובים לא יגעו בפירות הטובים, אבל לא יפריד את הטובים לכאן והרקובים לכאן.[50]

פרי שנרקב במקצתו עד שאינו ראוי כל כך לאכילה, במקום החיבור שבין החלק הרקוב לחלק הטוב ישנה תערובת, ולכן אסור לחתוך ולהסיר את החלק הרקוב, כי בזה הוא מוציא פסולת מתוך אוכל. והעצה לכך, להסיר יחד עם החלק הרקוב גם מעט מהחלק הטוב.[50]

סינון משקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם סינון משקים עלול להיות אסור מהתורה, ודינו תלוי במצב המשקה. אם יש במשקה פסולת ובלא הסינון אי אפשר לשתות את המשקה, הרי שהסינון הוא מלאכה שמכשירה אותו לשתייה, והמסנן אותו עובר באיסור תורה. ואם גם בלא הסינון המשקה ראוי לשתייה, מותר לסנן אותו במסננת, ואף שעל ידי הסינון הוא משתפר מעט, אין שיפור זה משנה באופן מהותי את המשקה, ולכן אין בו איסור.[51]

במצב ביניים, שהמשקה עכור, ובלא סינון רוב בני האדם אינם רגילים לשתותו, ורק בשעת הדחק שותים אותו, אסור לסנן אותו במסננת. ונחלקו אם מותר לסנן אותו בבד שלא כדרכו, לדעת רוב הראשונים מותר, ולדעת הרמב"ם אסור[52]. וכתבו האחרונים שראוי להחמיר כדעת הרמב"ם[53].

לפיכך, שמרים שמעורב בהם יין, כיוון שאינם ראויים לשתייה - אסור לסננם כדי להוציא מהם את היין, ואם סיננם - עבר באיסור תורה[54]. ואם היין עכור עד שרוב בני אדם אינם רגילים לשתותו, אבל ניתן לשתותו בדוחק, אסור לסננו במסננת, וגם על ידי בד ראוי שלא לסננו[55]. לעומת זאת, יין שראוי לשתייה, מותר לסננו כדי שיהיה צלול יותר, שהואיל וכבר לפני הסינון היה ראוי לשתייה, אין סינונו נחשב למלאכה.[51]

וכן מיץ תפוזים שיש בו חלקיקי פרי, כיוון שרוב בני אדם רגילים לשתותו בלא סינון, אין איסור לסננו במסננת[56].

וכן מותר לפתוח בשבת ברז שיש עליו מסננת, או להוציא מים דרך כלי שמסנן אותם, שהואיל וגם לפני כן המים היו ראויים לשתייה, אין סינונם נחשב למלאכה[57].

הפרדת מרק מחתיכות אוכל שבתוכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרק שמעורבות בו חתיכות מאכל, כגון חתיכות קטנות של ירקות ואיטריות, אסור להפריד את המרק מהירקות והאיטריות. ואף על פי שגם המרק וגם הירקות והאיטריות ראויים לאכילה, כיוון שמדובר בשני מיני מאכלים אסור להפרידם זה מזה, אבל כדרך אכילה (ראו לעיל 'תנאי הברירה') מותר להפרידם.

לפיכך, כשרוצים לאכול לאלתר את המרק ולא את הירקות, הרי שהמרק נחשב כאוכל והירקות כפסולת. ואם כן מותר להטות את הסיר באופן שהמרק ישפך לבדו לתוך הקערה, ואף שהמרק יוצא ממש מתוך התערובת, אין בזה איסור, מפני שהוא מוציא את האוכל מתוך הפסולת. אבל אסור לעשות זאת בעזרת מסננת. ואפילו בעזרת כלי שלא נועד לסינון, כדוגמת מזלג וכף, אסור. וכן אסור לקרב את מכסה הסיר לסיר, ולפתוח ביניהם פתח צר כדי שרק המרק יוכל לעבור דרכו[58]. ולגבי הכנסת המצקת למרק, באופן שרק המרק יעלה בה, יש מתירים[59] מפני שכך היא דרך הוצאת מאכל, ואין זה נחשב סינון בעזרת כלי, ויש אוסרים מטעם שהוא מסנן בעזרת כלי[60].

ואם הוא רוצים לאכול רק את הירקות והאיטריות, אסור להטות את הסיר כדי לשפוך את המרק מתוכו, מפני שבאופן זה הוא נחשב כמוציא את הפסולת מתוך האוכל, דבר שאסור אפילו אם יאכלו את הירקות והאיטריות לאלתר. אבל מותר לו להעלות את המצקת מתוך המרק צמוד לדופן, באופן שיעלה במצקת רק את הירקות והאיטריות, כי אין הוא עושה זאת כדרך ברירה בכלי אלא כדרך נטילת המאכל. אבל אחר שיגמור להעלות את המצקת מהסיר, לא ישפוך מתוך המצקת את המרק המיותר בחזרה לסיר, כי בזה הוא מוציא פסולת מתוך אוכל.

כאשר הירקות והאיטריות שקועים למטה ומעליהם מרק צלול, לדעת רוב הפוסקים[61] המרק שלמעלה אינו נחשב מעורב בירקות ובאיטריות. ולכן גם כשרוצים לאכול את הירקות בלבד, מותר לדעתם להוציא את המרק שלמעלה במצקת, או להטות את הסיר ולשפוך את המרק שמעליהם. אבל אחר סיום שפיכת המרק שמעל הירקות והאיטריות, אסור להמשיך להטות את הסיר כדי להוציא את המרק שמעורב עם הירקות והאיטריות.[62] ויש אוסרים[63], שלדעתם מה שנשאר בכלי שבידיו – הוא הנברר, נמצא שהוציא פסולת מאוכל, וזה אסור אפילו כדי לשתות לאלתר.

ברירת כלים וספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החזרת ספר מתוך ערימה למקומו, עלולה להיות בכלל מלאכת בורר

ישנה מחלוקת בפוסקים, אם האיסור הוא רק לגבי אוכל או גם לגבי חפצים נוספים (לדוגמה ספרים)[64]. רבים מהפוסקים האחרונים סבורים כי המלאכה היא גם בספרים וחפצים אחרים[65], וכך אכן נפסק בשולחן ערוך, ולהלכה אין לברור בגדים זה מזה כאשר הם מעורבבים יחד, לברור שני מיני כלים זה מזה כאשר הוא צריך את אחד משני המינים, וכן אסור לברור ספרים זה מזה אם הוא צריך אחד מהם, רק אם נתקיימו כל שלושת התנאים המהווים את האופן המותר לברור.

הרב שמעון גרינפלד[66], סבור שאין בספרים משום איסור ברירה. הוא מנמק זאת בסברא עצמית: מכיוון שלספרים יש מקום קבוע בארון, ולאחרי השימוש בהם הוא מחזיר אותם לארון, לא שייך לקרות הפרדת הספר מהארון בשם הפרדת אוכל מפסולת, שכן אין דרך המפריד אוכל מפסולת להחזיר אותו לאחר השימוש לערב בתוך הפסולת, ומכאן שאין הפרדת הספרים מהספרים שסמוך למקומם בארון קרוי בשם אוכל מתוך פסולת. רבי שלמה זלמן אוירבך ממאן בסברה זו, והוא פוסק כי יש להחמיר[67].

אם כי סברא זו מועלת דווקא לנטילת הספרים ממקומם בארון, אבל לא להחזרת הספרים למקומם, ובזאת מודה גם המהרש"ג כי הדבר אסור. אך יש המצדדים כי יש להקל בכך, ואחת מהם היא סברת הפרי מגדים המחדש, כי הפרדת שני מינים זה מזה כדי להניחם לאחר זמן אינה בגדר ברירה, שכן דווקא כאשר הוא מפריד מין אחר מאחר, כאשר את האחד הוא צריך באופן מיידי ואת השני לא - ניתן לקרוא להפרדה זו "ברירת אוכל מתוך פסולת", לא כן כאשר את שני הדברים אינו צריך, אז לא ניתן לקרות לכך הפרדת אוכל מתוך פסולת. אם כי, ההסתמכות על סברא זו נטולה בספק כבד, שכן הפרי מגדים עצמו, מסיים את דבריו במילים ”צריך עיון” בהם הוא מבטא כי לא ניתן לסמוך על סברא זו להלכה, והמשנה ברורה חלוק על הפרי מגדים[68].

יש האומרים, כי אספת ספרים משולחנות בבית מדרש, היא דבר מותר, שכן אף על פי שהיא לא נעשית לשימוש מיידי, ניתן להחשיב את החזרת הספרים למקומם כשימוש מיידי; שכן החזרתם נעשית במטרה שאם יחפש אדם ספר אליו הוא נצרך לעיון וללימוד, ימצא את מבוקשו; ונמצא שכבר ברגע החזרתם מולאה המטרה - שהספרים יהיו נגישים למחפשם.

סעודת שבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסעודת שבת, כאשר כלים שונים מעורבים יחדיו, יש ליזהר להפריד את הצלחות שנקראות אוכל - שצריך עדיין לסעודה מתוך ה"פסולת", ורק אז מותר להעביר את הצלחות האחרות למקומם במטבח.

המלאכה היא דווקא ברירת שני מינים זה מזה, ולכן אסור לברור שני מיני אוכל אחד מהשני, כגון שני מיני דגים, אבל במין אחד, מותר לברור אם כל החלקים ראויים לאכילה[69], ואפילו חלקים גדולים מתוך חלקים קטנים יותר. כך גם מותר לברור את כל החלקים הגדולים משני המינים גם יחד, כיוון שההפרדה היא לא בין שני המינים אלא בין שני הגדלים, דבר שאינו בכלל מלאכה זו.

דוגמה אקטואלית לאיסור בורר, הוא כאשר אדם שוטף במים פירות המלוכלכים בעפר, ובכך מפריד את פסולת העפר והאבק מתוך האוכל. לכן כאשר אדם קונה פירות וירקות לשבת, והם מאובקים, עליו להזהר לשטוף אותם לפני שבת. אבל אם הם לא מלוכלכים, ושוטף אותם רק לצורכי הגיינה, מותר.

נידון ידוע בפוסקים, הוא זבוב שנפל במשקה כל שהוא, שההלכה היא שמותר להסירו רק אם מסיר מעט משקה עמו. רבי יצחק מאיר אלתר, האדמו"ר מגור, הציע כי יאחוז את הכפית בידו, ויסלק את הכוס מהכפית, כך שהוא בורר את האוכל מתוך הפסולת. באופן דומה, פוסק החזון איש[70] כי הרוצה להוציא גרעין מתוך פרי, יאחו בגרעין וימשוך את הפרי.

ברירה בגושים גדולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברירה שייכת רק בדברים קטנים שיש בעירובם משום עירוב, אבל בשר המונח ברוטב אינו בגדר ברירה כלל. מסיבה זו, יש המתירים[71] לברור ספרים, שכן לשיטתם ספרים הם גושים גדולים, שאין בעירובם משום עירוב, ולכן אין בברירתם משום איסור ברירה.

יש האומרים, כי הצבת מסננת על ברז מים שמעורב במים עפר או דבר אחר ואין הדרך לשתותם ללא ברירה, אסור[72]. בעיה הלכתית זו, תקפה בברוקלין שם מצויים תולעים זעירים במים, ועל הברז יש כעין מסננת המסננת את המים מהתולעים, למרות זאת, מנהג העולם להתיר, והקהל החרדי בברוקלין, שאינו שותה מי ברז ללא מסננת, נוהג כך גם בשבת, ואינו מכין מים מערב שבת לשבת[73].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ע"ד, עמוד א', ומבואר שם שמהות מלאכות: זורה, בורר, מרקד, היא אחת - הפרדת פסולת מהאוכל, ונזכרה כשלוש מלאכות נפרדות, מכיוון שכולן נהגו במשכן. אולם לדעת התלמוד הירושלמי, מהותה של מלאכת זורה אינה קשורה לבורר: ”רקק והפריחתו הרוח, חייב משום זורה...” (ירושלמי, שבת, פ"ז, ה"ב מט, א בדפוס וילנא).
  2. ^ ראו דעתו של הרב מנשה קליין בספרו "פרי ביכורים" מלאכת מרקד הסובר שמרקד הוא דווקא על ידי כלי, זורה הוא דווקא על ידי רוח, ובורר הוא אפילו ביד, וזה החילוק המעשי בין שלוש המלאכות.
  3. ^ ראו בפתיחה לספר "אגלי טל" שמסביר שבעוד לדעת רש"י עשר המלאכות הראשונות במשכן נעשו בסממנים, הרי שלדעת רב האי גאון מלאכות אלו נעשו בחיטים, ושם מבואר יסוד המחלוקת.
  4. ^ רב האי גאון, ורבנו חננאל, מובא בפתיחה לספר אגלי טל. וכדעה זו כותב בפשיטות הרב משה לוי בספרו מנוחת אהבה בפתיחה למלאכת בורר.
  5. ^ רש"י שבת עג ע"א ד"ה האופה. ובספר תורת המלאכות ח"א עמוד קט"ו: "שורש מלאכה זו שכן במלאכת המשכן היו בוררים הפסולת מהסממנים של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני". ראו שם מקורות.
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ע"ד, עמוד א'
  7. ^ בקנון ותמחוי האיסור מדרבנן, ובנפה וכברה האיסור מדאורייתא.
  8. ^ ר"ח, רב האי גאון, משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ח', הלכה י"ב, סמ"ג, רמב"ן, מאירי, רא"ש, רא"ה, ריטב"א, ר"ן ועוד.
  9. ^ ראו הרחבה בעניין שלושת התנאים להלן.
  10. ^ שיטה לר"ן בשם הרא"ה.
  11. ^ ראו להלן.
  12. ^ התוספות שם בדעת רש"י.
  13. ^ רבנו אשר מלוניל, בעל ספר ההשלמה.
  14. ^ תוספות רי"ד. ובברכ"י בשיורי ברכה, הזכיר דעות אלו.
  15. ^ באור הלכה שיט, ד, 'מתוך'.
  16. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שי"ט, סעיף ג', באור הלכה 'לאכול'.
  17. ^ רמ"א בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן שי"ט, ע"פ תרומת הדשן. וכן דעת רוב הפוסקים: וביניהם מ"א, פר"ח, גר"ז, חיד"א ומ"ב (טו).
  18. ^ ט"ז, ח"א ובא"ח.
  19. ^ 1 2 פניני הלכה שבת, יא, ד.
  20. ^ רמ"א שיט, ג, באו"ה 'לאכול מיד'. ועיינו בשמירת שבת כהלכתה ג, הערה ז.
  21. ^ דעת בני אדם קובעת אם הדבר נחשב בורר, וככל שהמרכיבים גדולים יותר כך צריך שיהיו בכמות גדולה יותר כדי שיחשבו מעורבים. עיינו שש"כ ג, הערה ז' מרשז"א. ועיינו שביתת השבת, (בורר),ילקוט יוסף שיט, מא; מנו"א ח"ב ז, לז.
  22. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שי"ט.
  23. ^ מי שהתכוון לקחת מהאוכל ובטעות לקח מהפסולת, לא עבר באיסור תורה, מפני שלא התכוון לברור. וכיוון שהפסולת כבר בידו, יכול להניחה בצד (שש"כ ג, הערה יא. ויש אומרים שראוי להחזיר את הפסולת לתוך התערובת, כדי שלא יהנה מטעותו – מנו"א ח"ב ז, ט).
  24. ^ לדעת המ"ב בבאו"ה שיט, ד, 'מתוך', אם לוקחים יחד עם הפסולת מעט אוכל, מותר להוציאם, שהואיל והוא לוקח גם מהאוכל, אין בזה הוצאת פסולת מאוכל. וכ"כ בשביתת השבת (בורר בב"ר ס"ק כ). ואמנם לחזו"א או"ח נג, ונד, ג, כל שדעתו על הוצאת הפסולת, אין האוכל המועט שעמו מועיל. אולם מכל האחרונים שהתירו הוצאת חרק עם מעט משקה משמע שאין הלכה כחזו"א.
  25. ^ שש"כ ג, כג-כד, פניני הלכה שבת יא, ה.
  26. ^ יש כלים האסורים מדאורייתא ויש כלים האסורים מדרבנן, ויפורט להלן.
  27. ^ אג"מ או"ח א, קכד, ומנחת יצחק א, עו.
  28. ^ פניני הלכה שבת; יא, ז.
  29. ^ בית יוסף (אורח חיים שיט, ד"ה "הבורר חייב") בדעת המרדכי, נוקט שההיתר הוא רק בברירה לצורך אכילה מיידית. אך ראו "אגלי טל", מלאכת בורר, ה, ט. מדברי הירושלמי, (שבת ז, ב; מט, ב בדפוס וילנה), המתיר לאדם להיות "בורר ומניח על השולחן" ובלבד שיהיו "אורחין אוכלין ראשונה ראשונה", מסיק רבנו חננאל (בפירושו לשבת, עד, ב) שכל ברירה שמטרתה אכילה תוך כדי אותה ארוחה נחשבת לאלתר. ראו גם דברים דומים אצל רבנו ירוחם, ספר אדם וחוה, נתיב יב, חלק ח (דף עו, ד). דעה זו רווחת בין הפוסקים, ראו למשל: ביאור הגר"א, אורח חיים, סימן שי"ט ס"א. דברי הפוסקים מובאים בספר ארחות שבת, ח"א, פרק שלישי, אות מ"ח ואילך.
  30. ^ בספר "אגלי טל", נוקט בשיעור של שעה לפני הארוחה, אך לא ברור שכוונתו ליחידת הזמן הנקראת שעה, או לכינוי כללי ל"זמן מה".
  31. ^ ארחות שבת, ח"א, פרק שלישי, אות מ"ח. וראו שם הערה מ"ז, דוגמה מדברי המגן אברהם, שכתב שאין להכין את המאכלים לפני זמן יציאת המתפללים מבית הכנסת. כך עולה גם מדברי הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה ח"ד סי' ע"ד, מלאכת בורר, אות י"ג.
  32. ^ כן משמע מרמ"א שיט, א, ומ"ב ד-ו. וכ"כ באג"מ ח"ד עד, בורר יג; שש"כ ג, סט; מנו"א ח"ב ז, ו. ובבא"ח (ש"ש בשלח א) היקל לברור אוכל עד שעה לפני הסעודה.
  33. ^ שועה"ר שיט, ג, משנה ברורה, סימן שי"ט, סעיף קטן ה'
  34. ^ כ"כ בא"ח ש"ש בשלח ג, וכעין זה כתב בשעה"צ שיט, ה, בשם פמ"ג.
  35. ^ מנו"א ח"ב ז, 31.
  36. ^ בא"ח ש"ש בשלח ג, שש"כ ג, מד, הערה קכט, פניני הלכה שבת; יא, ו,7.
  37. ^ הרב עובדיה יוסף בהליכות עולם ח"ד פרשת בשלח
  38. ^ הב"י והרמ"א שכא, יט, הביאו את דברי הסמ"ג, רי"ו, סמ"ק, תה"ד, הגה"מ, שאסור לקלוף שומים ובצלים כדי להניחם לאחר זמן, מפני איסור בורר (ולאלתר מותר שהוא כדרך אכילה). אמנם נראה מדברי כמה ראשונים (ר"ח, הערוך ומאירי), שאין דין בורר במחובר, ונחלקו בביאור דעתם. בספר 'טל אורות' באר, שקליפות המחוברות לגמרי לפרי, כתפוזים, אין בהפרדתם מהפרי איסור בורר כלל, אבל בשומים ובצלים שקליפתם אינה מחוברת כל כך, יש דין בורר (הובא בילקוט יוסף שיט, נז-נח). ויש שביארו שכוונת הראשונים הללו, שכאשר הפסולת ליד האוכל, בין מחוברת לגמרי בין נפרדת מעט, כדוגמת שומים ובצלים, אין דין בורר, כי רק כאשר הפסולת והאוכל מעורבים יש דין בורר (סוכם במנו"א ח"ב ז, 39-41). אלא שלמעשה, כיוון שהוא ספק דאורייתא, דעת הפוסקים רובם ככולם להחמיר, וכפי שפסקו ב"י ורמ"א שכא, יט, וכ"כ מ"א ומשנה ברורה, סימן שכ"א, סעיף קטן פ"ג. וממילא מותר לקלפם רק כדי לאוכלם לאלתר. ומכל מקום כאשר ישנם ספקות נוספים מצרפים את דעת המקילים.
  39. ^ משנה ברורה, סימן שכ"א, סעיף קטן פ"ד
  40. ^ שש"כ ג, יח, לז-לט, עיין בפניני הלכה שבת; יא, י, שמותר להוציא לפני האכילה את גרעיני האבטיח.
  41. ^ בן איש חי ש"ש בשלח ז', כתב שמותר להוציא את הגרעינים כדרכם, שכך דרך אכילה, והוסיף שטוב להוציאם בשינוי, כלומר לדחותם כלאחר יד. וכ"כ בכה"ח שיט, מז, וילקוט יוסף שיט, סג.
  42. ^ חזו"א א, נד.
  43. ^ שלוש דעות בזה: א) מ"א שכא, ל, ומשנה ברורה, סימן שכ"א, סעיף קטן פ"ד, אוסרים לקלוף תפוחים כדי להניח. משמע שכללי בורר חלים על הסרת קליפה. וכך דעת אג"מ או"ח ד, עד, בורר ח. וכן אסרו להשתמש בקולפן בשו"ת מחזה אליהו נא; איל משולש עמ' קד. ב) בשש"כ ג, לד (הערות פח, צ), כתב בדעה הראשונה והעיקרית, שאם רוב האנשים רגילים לאכול את הקליפות, מותר לקולפם בקולפן כדי להניח (וכך משמע מפמ"ג כמובא בשעה"צ צז). ג) יש סוברים שגם כאשר הקליפות נאכלות בשעת הדחק עם הפרי אין בזה איסורי בורר, הואיל וגם הקליפה חלק מהפרי, ובנוסף לכך יש לצרף את דעת ר"ח ודעימיה שאין בורר בחיתוך קליפות (כמובא בהערה לעיל), ואת הסוברים שמותר לברור בכלי כדי לאכול לאלתר (ראו בתחילת הערך). וכ"כ במנו"א ח"ב ז, יג. ובילקוט יוסף שיט, נח, וסא, כתב שיש למקילים על מה לסמוך. (ואולי אפשר לומר, שגם לאוסרים הוא איסור דרבנן, כפי שאפשר ללמוד מברירת עלים שראויים לאכילה בשעת הדחק, כמבואר במ"ב שיט, ז). ובשערים מצוינים בהלכה פ, קונ"א כד, התיר להשתמש בקולפן כי החשיב אותו כסכין ולא ככלי מיוחד לבירור. ופסק בפניני הלכה שבת יא, ח ,9; שלכתחילה אפשר לסמוך על הדעה השנייה, והרוצה להקל כדעה השלישית יש לו על מה לסמוך.
  44. ^ הרב אליהו במאמר מרדכי שיט, ז, וחזו"א נד, ג.
  45. ^ ואפילו אם לא התחיל לאכול, וראו בהערה הבאה.
  46. ^ שלושה יסודות להיתר: הראשון והוא העיקרי, מפני שכך היא דרך אכילת דג ובשר. וכ"כ בבאו"ה שיט, ד, 'מתוך'; בא"ח ש"ש בשלח י; ילקו"י שיט, לז (על פי מהר"י בן חביב, וצמח צדק). היסוד השני, גם כאשר אין דרך אכילת מאכל זה בהוצאת הפסולת שלו תחילה, ככל שהוצאת הפסולת מתבצעת סמוך יותר לאכילה, כך רבים יותר סוברים שאין בזה איסור, משום שככלל כך היא דרך אכילה. א) לדעת רי"ד ועוד כמה ראשונים, מותר להוציא פסולת מתוך אוכל כדי לאכול לאלתר (בסעודה הסמוכה). ואף שנפסק בשו"ע שיט, ד, לאיסור, יש לצרף את דעתם כסניף להקל. ב) לפי פסק השו"ע נחלקו האם האיסור להוציא פסולת מאוכל הוא גם ממש לפני האכילה, למהר"י אבולעפיה מותר, ולמהרי"ט צהלון אסור, ובבאור הלכה שיט, ד, 'הבורר', כתב שזו מחלוקת ראשונים. הרי שלפי המקילים, אפילו אם לא הייתה דרך אכילת הדג בהוצאת העצמות תחילה, היה מותר להוציאם, מפני שכל מה שסמוך לאכילה נחשב כדרך אכילה. ג) בשביתת השבת (בורר באר רחובות ג) כתב שלכל הראשונים, אם התחיל לאכול והגיע לעצם, מותר להוציאה, שאין זו דרך מלאכה אלא דרך אכילה. היסוד השלישי: כסניף להקל אפשר לצרף את שיטת ר"ח ועוד ראשונים שאין איסור בורר במחובר. ומעין זה למד בבאו"ה מים של שלמה (ועי' במנו"א ז, יד-טו). למעשה: בבאו"ה שם, לימד זכות על המוציאים עצמות מהדג לפני הגשתו. ויש שמקילים רק ממש סמוך לאכילה, ולזה מסכים לכתחילה בבאו"ה שם, וכ"כ בשבט הלוי א, פג, ומנו"א ז, טו. ובאג"מ או"ח ד, עד, בורר ז, היקל בזה למי שמתקשה לאכול אחרת. (בשש"כ ג, יב-יד, כתב את שתי הדעות).
  47. ^ ראו הערה לעיל.
  48. ^ באור הלכה שיט, ד, סוד"ה 'מתוך', בא"ח ש"ש בשלח יא.
  49. ^ משנה ברורה, סימן שי"ט, סעיף קטן ז'
  50. ^ 1 2 פניני הלכה שבת יא, י.
  51. ^ 1 2 שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שי"ט, סעיף י'.
  52. ^ והביאו דעתו הטור ומר"ן בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן שי"ט, סעיף י'.
  53. ^ משנה ברורה, סימן שי"ט, סעיף קטן מ"ב
  54. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שי"ט, סעיף ט', ומשנה ברורה, סימן שי"ט, סעיף קטן ל"ב
  55. ^ פניני הלכה שבת יא, יא, וכל זה אם עכור הרבה עד שרוב בני אדם לא רגילים לשתותו, אך אם עכור במקצת כתב הטור (שיט): "ובשעת הגיתות, שדרך לשתות היין עכור קצת... אבל בסודר שחושש לליבונו, אסור משום ליבון. ובשאר משקין חוץ ממים, דלא שייך בהו ליבון, שרי". ונראה שכך פסק מר"ן בשו"ע (שיט, י): "ויין מגתו (ומבואר בטור שיין מגתו הוא עכור קצת) כל זמן שהוא תוסס (פירוש שנראה כרותח) טורף חבית בשמריה ונותן לתוך הסודר".
  56. ^ ואמנם אסור לסנן את הרוטב מירקות מבושלים, אולם זה מפני שהם שני מינים, ואם הוא רוצה באחד מהם, השני נחשב כפסולת לגביו. אבל מיץ תפוזים וחלקיקי התפוז הם מין אחד, ואין בהפרדה ביניהם איסור בורר (רשז"א בשש"כ ג, נג-נד, וסעיף נז, והערה קעג. וכ"כ באג"מ או"ח ד, עד, בורר ג).
  57. ^ פניני הלכה שבת יא, יא.
  58. ^ כתב בפניני הלכה שבת (יא, יב; 13) אם הוא מוציא אוכל מתוך פסולת כדי לאוכלו לאלתר, ולשם כך הוא נעזר בכלי שנועד לברירה כמסננת – הוא עובר באיסור תורה. ואם הוא בורר בסיוע כלי שלא נועד לסינון, כמו מזלג או מכסה הסיר, כיוון שהוא בורר שלא כדרכו האיסור מדרבנן.
  59. ^ בארחות שבת ג, עה-עו, הביא דעות להקל. וכ"כ בנשמת שבת קמד וכ"כ בפניני הלכה שבת (יא, יב; 13).
  60. ^ עי' בשש"כ ג, הערה קעז, שסובר שאולי העלאת כף בהצמדה לדופן כדי להעלות רק ירקות אסורה, כי הוא מסנן בעזרת כלי. ומטעם זה אסר במנו"א ח"ב ז, לד, להשקיע מצקת במרק כדי שרק נוזלים יכנסו לתוכה.
  61. ^ מ"א, מ"ב שיט, נה, ילקוט יוסף שיט, מה, פניני הלכה שבת יא, יב.
  62. ^ מבואר בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קל"ט, עמוד ב', ושולחן ערוך, אורח חיים, סימן שי"ט, סעיף י"ד, שמותר לערות יין בנחת מכלי לחבירו, ובלבד שיזהר להפסיק כשיפסוק הקילוח ומתחילות לירד טיפות מתוך השמרים, כדי שלא לברור. ועל זה נחלקו, אם מותר ליצוק את אותן הטיפות כדי לשתות את היין לאלתר. לרוב הפוסקים מותר, מפני שמה שהוא יוצק הוא הדבר הנברר, וכיוון שהוא רוצה את היין, הרי שהוא מוציא אוכל מתוך פסולת, וזה מותר כדי לשתות לאלתר. ומצרפים בזה את דעת הסוברים (רי"ד וטור) שכדי לאכול לאלתר מותר גם להוציא פסולת מתוך אוכל. ועוד, שיש סוברים שבלא כלי שנועד לברירה, אין איסור ברירה בלח (מהריט"ץ ישנות רג).
  63. ^ הגר"ז בסידורו, חיי אדם ואגלי טל.
  64. ^ הסוברים שאין דין ברירה בכלים: מהר"י עייאש (שו"ת בית יהודה), אור שמח. מנחת יעקב חלק ב' (חלק השו"ת, סימן י"ז).
  65. ^ ראו ספר מנחת אהבה ח"ב עמוד רמ"ט.
  66. ^ שו"ת מהרש"ג חלק ג' סימן נ"ד - נ"ז.
  67. ^ שמירת שבת כהלכתה.
  68. ^ ביאור הלכה שם.
  69. ^ משנה ברורה ס"ק ט"ו שכן הסכימו רוב האחרונים, ודלא כשיטת הטורי זהב האוסר לברור גם במין אחד.
  70. ^ הלכות שבת סוף סימן נ"ד.
  71. ^ ראו פסקי תשובות בסימן זה.
  72. ^ חזון איש.
  73. ^ ראו מאמרו של הרב חיים אוברלנדר רב בית המדרש ווילדניק בניו יורק בנושא, בחוברת "אור ישראל" גיליון 37 עמ' ק' אם יש איסור בורר בסינון מים בשביל התולעים.