מיר-2

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מודול בסיס לתחנת "מיר-2" (עם הספינה "פרוגרס M1-3" העוגנת לצדה) ששימש מאוחר יותר כחלק מהמקטע הרוסי "זבזדה" עבור תחנת החלל הבינלאומית.

"מיר-2"רוסית: Мир-2) הוא פרויקט סובייטי ומאוחר יותר רוסי לבניית תחנת החלל מהדור הרביעי. השם המקורי — "סאליוט-9" (DOS 7).

תחנת בסיס נוצרה באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 כתחליף ליחידת הבסיס של תחנת "מיר-1" במקרה של תאונה אצל האחרונה. ניסוי המשגר "אנרגיה" רב העוצמה איפשרה להגדיל במידה ניכרת את התחנה. ב-14 בדצמבר 1987 הפרויקט החדש אושר על ידי מנהל תאגיד אנרגיה יורי סמיונוב.

התחנה תוכננה לכלול את המרכיבים הבאים:

  • רציף מסלולי (במשקל 90 טון, שוגר באמצעות "אנרגיה")
  • יחידת הבסיס
  • חוות ופאנלים קולטי השמש
  • יחידת שירות
  • ביוטכנולוגיה
  • יחידה טכנולוגית
  • 2 מודולים למחקר.

בינואר 1988, בשל מדיניות הגלסנוסט, מידע אודות עיצוב התחנה הופיע לראשונה בדפוס. אבל ב-1989 כל העבודות עליו הוקפאו. עד 1991 התברר כי לא ניתן להסתמך על השימוש בטיל "אנרגיה", עקב העלות הגבוהה של הבנייה.

בנוסף, מימון תוכנית החלל הרוסית ירד בהתמדה. בשל כך, התוכנית להקמת התחנה תוקנה. המודולים עבור מיר-2 נוצרו מחדש כדי להחליף בהדרגה את תחנת "מיר-1" הישנה. ההתקנה המלאה במקרה הזה הייתה אמורה להסתיים בשנת 2000. עם זאת, ב-24 בנובמבר 1992 המעצבים בחנו  מחדש את הפרויקט. תחנת הבסיס הייתה אמור לשמש כחוות מחקר, מבחינה מבנית דמתה למבני חלל דומים כמו "Rapana" ו "Sophora". בקצה אחד של החווה הזאת היו אמורים למקם קולטי שמש ומהצד השני פאנלים סולאריים. החלק המרכזי של החווה תוכנן לעגן לפחות 5-6 מודולים גדולים. בפריסה זו קל היה לראות את ההשפעה מתחנות החלל האמריקאיות, "פרידום" ו"פרד".

העדר המימון ושינוי המצב הפוליטי במדינה בעקבות מדיניות הפיוס עם המערב מנעו מלתרגם רעיונות אלה למציאות. רוסיה ב-1993, מיקדה ט\את מאמציה ביצירת מקטע משלה בתחנת החלל הבינלאומית, אשר השתמשה ברכיבים שפותחו במקור עבור מיר-2 ובעיקר מודול "זבזדה".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מיר-2 בוויקישיתוף