מטוס עליונות אווירית

מטוס עליונות אווירית הוא סוג של מטוס קרב שנועד להיכנס לשטח אווירי אויב ולהכניעו ביעילות על ידי השגת עליונות אווירית. מטוסי עליונות אווירית הם מטוסים שתוכננו במיוחד להפלה מהירה יותר של מטוסים יריבים, בהשוואה למטוסי קרב אחרים. לרוב, עלות הייצור של מטוס כזה גבוהה מאוד והוא מיוצר בכמות קטנה בהרבה לעומת מטוס קרב רב-משימתי.

התפתחות המונח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן מלחמת העולם השנייה ומלחמת קוריאה, מטוסי קרב סווגו לפי תפקידם: מפציץ כבד, מטוס יירוט, מטוס ליווי, מפציץ לילי וכדומה. עם פיתוח הטילים המונחים בשנות החמישים, תכנון מטוסי הקרב התחלק לשתי קבוצות: מטוסים שנועדו לתקוף מטרות מעבר לשדה הראייה (Beyond Visual Range, מיירטים בעיקר), ומטוסים שנועדו לתקוף בטווח שדה הראייה (Within Visual Range, מטוסי עליונות אווירית). בארצות הברית, הנטייה דאז הייתה לתכנן מטוסי קרב לתקיפה מעבר לשדה הראייה, וכך פותח הפנטום F-4 שלא צויד בתותח ירי שכן ההנחה הייתה שלא יצטרך להילחם במטרות בקרבתו. המטוסים שיוצרו לפי קו מנחה זה היו מטוסים בעלי יכולת לנשיאת טילים ונשק רב על חשבון יכולת תמרון, הרי שמתכנניהם חשבו שלעולם לא יצטרכו להיכנס לקרב אווירי.

לקחים בקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיל האוויר האמריקאי ספג אבדות במלחמת וייטנאם עקב הדוקטרינה השגויה שדגלה בפיתוח מטוסים לתקיפה מעבר לשדה הראיה. ^[1] הוראות הפתיחה באש שדורשים זיהוי ודאי של מטוס האויב וכן כישלונות הנשק המונחה והמכ"ם בתחילת דרכם, הובילו לקרבות אוויר צמודים שאליהם הן הטייסים והן מטוסי החיל לא היו ערוכים. בעקבות הלקחים שהופקו מהעימות, הוקם בית הספר לטיסה קרבית טופ גאן, תוכנית רד פלאג וכן נשקלו הצרכים החדשים של מטוס קרב מודרני. ^[2]

על מנת לשפר את יעילותם האסטרטגית ואת ביצועיהם, מטוסי עליונות אווירית על פי רוב ילוו או יסתייעו במטוס שליטה ובקרה.

מטוסי עליונות אווירית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוסי העליונות האווירית הראשונים שיוצרו על ידי חיל האוויר האמריקאי לאחר לקחי המערכה בווייטנאם היו F-14 טומקט, ו-F-15 איגל. שני המטוסים תוכננו להשגת עליונות אווירית, ושקלול חשוב ביותר בתכנונם כלל יכולת תמרון מעולה שמאפשרת להם להצטיין בקרב אווירי צמוד.