מחנה המעצר ופניארקה

מחנה ופניארקה (ברומנית: Vapniarca) הוא מחנה שהוקם בעיירה ופניארקה שבמחוז ויניצה (Vinnitsa) אשר באוקראינה, בתקופת הכיבוש הרומני (1944-1941), השתייכה העיירה לצפון חבל טרנסניסטריה שברומניה. המחנה שימש בין היתר בית כלא, מחנה עבודה ומחנה פליטים. הוא הוקם במטרה לאכלס את כל יהודי אודסה והסביבה הקרובה (קהילה בת 100,000 יהודים), בפועל קיבולת המחנה הייתה 40,000 אסירים, כאשר חלק קטן מהם היו אסירים פוליטיים מאוקראינה ורומניה. בשנת 1943 פונה המחנה ונהרס בשל התקדמות הצבא האדום לשטח רומניה.

הקמת המחנה

האזור נכבש מידי הסובייטים על ידי הצבא הגרמני ב-22 ביולי 1941, ובחודש אוקטובר של אותה שנה הוקם מחנה ופניארקה בקצה העיירה קרוב ליער, בשטח בית ספר צבאי סובייטי. חלק מתושבי המקום היהודים הצליחו לברוח וחלק מהם נרצח בידי הגרמנים. מאוחר יותר, הובאו למחנה כ-1,000 יהודים שגורשו מאודסה, ולא שרדו יותר משנה במחנה. בשנת 1942, מתו כ-200 איש ממחלת הטיפוס, והשאר כ-800 איש הועברו בחודשים יוני ויולי, בשני משלוחים ובהשגחת ז׳נדרמים רומנים, לאזור החפירות נגד טנקים ושם נורו. באותה שנה (1942) הגיעו לגטו 150 יהודים שגורשו מבוקובינה ובחודש בספטמבר הגיע משלוח נוסף של 1,046 יהודים רומנים שנחשדו בקומוניזם, ביניהם היו כ-500 איש שהגיעו מערים שונות מרחבי רומניה. תושבי המחנה החליטו להקים וועד כדי שחייהם יישמרו. הוועד הורכב מתעשיין, בנאי, כלכלן, רואה חשבון, עורך דין ורב. בזכות הפעולות שנקט הוועד, ביניהן הקפדה על ניקיון המחנה, נרשם מחנה ופניארקה כמחנה היחיד בטרנסניסטריה שמחלת הטיפוס לא הפילה בו חללים.

מבנה המחנה

במחנה היו שלושה ביתנים בעלי שתי קומות. שני ביתנים, אוכלסו על ידי יהודים שהגיעו במשלוחים השונים. הביתן השלישי, אוכלס בעיקר על ידי אסירים פליליים אוקראיניים נוצריים, 100 באפטיסטים שנאסרו בגלל דעותיהם, וכן על ידי חלק מהיהודים שהגיעו מאחד המשלוחים. שלושת המבנים הוקפו ב-3 שורות של גדרות תיל דוקרני, וליד הגדר הוקמו עמדות שמירה שהוצבו בהן אנשי צבא רומניים שנמנו על הכוח המשטרתי (ז'אנדארמים).

בכל קומה בבניינים שכאמור היו בעלי שתי קומות, היה אולם גדול וכן היו חדרים קטנים מכל צד. בבניין מס׳ 1, בקומת הקרקע הייתה ממוקמת מרפאת המחנה, ובקומה השנייה התגוררו 107 נשים. בבניין מס׳ 2 התגוררו הגברים, חלקם באולם הגדול וחלקם בחדרים הקטנים. בחצר המחנה, היו מטבח ומחסן שבו שמרו האסירים את המזון. בסמוך לבניין היה מתקן ישן של מקלחות שלא פעל, וליד ביתן האסירים האוקראינים היה ממוקם בית השימוש היחיד של המחנה. מפקד המחנה הציב מגבלות חמורות למים, ואף מנע אותם לא פעם.

מחוץ לגדרות היה בניין שבקומה הראשונה שלו התגוררו הז׳אנדרמים ששמרו על המחנה, ועובדי מנהלת המחנה. שם גם הייתה המרפאה ששימשה את הסגל. בקומת הבניי השנייה, התגורר מפקד המחנה.

יתרה מכך, בגטו הייתה משאבת מים אחת שהייתה קופאת בחורף, וכן עבר במחנה מוביל מים שמימיו זרמו לברז שהוצב לפני ביתן הנשים. מוביל המים תוקן על ידי האסירים ולאחריו המקלחות. אולם לא פעם היה מחסור במים, מכיוון שהצנרת הייתה שבורה והמתקן היה מקולקל, ובנוסף, כפי שצוין קודם, הציב מפקד המחנה מגבלות חמורות למים. נקודה נוספת שיש להדגיש כי המים הגיעו ממרחק של 3–4 ק״מ ממתקני שאיבה, שהיו בתחנת הרכבת של העיירה.

הרפואה במחנה

בסוף שנת 1942, הצליחו תושבי המחנה להתגבר על נגיף הטיפוס, ואז, תקפה אותם מחלה אחרת, שזוהתה על ידי אחד מרופאי המחנה - ד״ר ארתור קסלר (Arthur Kessler) מצ'רנאוץ. הייתה זו מחלה שנגרמה בגלל התזונה הלקויה שקיבלו תושבי המחנה וסופקה על ידי השלטונות ואחראי המחנה מטעם הגרמנים. המזון כלל טופח (Sativus Latyrus) שמיועדת לבעלי חיים, ולחם שהכיל קש. התזונה הגרועה, גרמה למחלה בשם "פאראפארזא ספאסטיקא" (Spastica Paraparesa). מחלה, שתוקפת ומנוונת את תאי חוט השדרה, משתקת את שרירי הגפיים התחתונות ובהמשכה תוקפת את הכליות. בינואר 1943, חלו במחלה מאות מהאסירים. בתגובה, הכריזו האסירים על שביתת רעב, וכן דרשו תרופות ועזרה. השביתה הביאה לכך כי הותר משלוח תרופות ועזרה מוועדת העזרה היהודית מבוקרשט ומקרובי תושבי המחנה. 117 יהודים הפכו למשותקים, עד שבסוף ינואר הופסקה ההזנה של אפונת הבהמות ולחם הקש.

עבודות הכפייה

בתחילה (1941), הוגדר מחנה ופניארקה כמחנה מאסר ולא מחנה כפייה/השמדה. לפיכך, הוא גם לא היה מחנה סגור, ותושביו יכלו להתקשר עם תושבי האזור מחוץ למחנה ועם משפחותיהם. בשנת 1942 הוגדר המחנה כ"מתקן מאסר פוליטי", ונשלחו אליו אסירים שנחשדו בקומוניזם. מכיוון שהמחנה היה ממוקם בסמוך למסעף מסילות ברזל, הוא שימש כתחנת דלק עבור הרכבות שעברו בו. עקב כך, דרשה הנהלת תחנת הרכבת מהממונה על המחנה, לשלוח עובדים לפריקת קרונות הפחם שהיו מגיעים לתדלוק הקטרים. כל יום הייתה מגיעה קבוצת עובדים מהמחנה שכללה 20–25 עובדים צעירים, והייתה מלווה בז׳נדרמים רומנים ששוחדו. בתמורה קיבלו עובדים אלו תוספת מזון, ויכלו גם לפגוש שליחים ממשפחותיהם, אשר דאגו להעביר לתושבי המחנה כסף, מזון, תרופות, מכתבים וכו׳.

הילדים העזובים

תהליך פירודן של המשפחות מבני ביתם, החל עוד לפני הכניסה לגטאות השונים ברחבי אירופה, והלך והחמיר עם כניסת המשפחות לגטאות. גם לגטו ופניארקה הגיעו משפחות. והחל משנת 1942, כאשר הוחלט על ההוצאה לפועל של תוכנית "הפתרון הסופי", הוטל על הנהלת המחנה, שהוגדר כמחנה מאסר, ובפועל שימש כגטו, לשלוח יהודים למחנות ההשמדה (בדרך כלל, נשלחו למחנה הקרוב "פיצ'ורה" ברומנית: Petchora). בשל הקפה הגדול של הקהילה היהודית שיֻשְּׁבָה במחנה, נוצר מצב שכאשר נשלחו בני משפחה למחנות ההשמדה, איבדו ילדים רבים את הוריהם.

פעילות תרבות במחנה

התרבות במחנה הושפעה בעיקר על ידי הקבוצה של האסירים הקומוניסטים, שהיו קבוצה מאוד מגובשת. באמצעות רדיו שהוברח למחנה, העבירו ראשי המפלגה ידיעות וחדשות. הקומוניסטים, שהיו מעוניינים לקדם את דעותיהם, דאגו לארגן חגיגות בחגים יהודים, ניהלו מפגשי קריאה ודיונים על ספרים וסרטים שצפו בהם, ניתנו שיעורים בתורה המרקסיסטית, דאגו כי תושבי הגטו ילמדו שפות זרות ועוד פעילויות תרבות אחרות. בגטו התנהלו ויכוחים אידאולוגיים, במטרה לשנות את דעתם של תושבי הגטו שתהיה בהתאם להשקפה הקומוניסטית. הקומוניסטים שהיו מפקדי המחנה, שללו לעיתים מהסוציאל-דמוקרטים מזון או סירבו להשאיל להם ספרים בעקבות ויכוחים אלו.

חיסול המחנה

בשנת 1943 הוחלט על חיסול הגטו בשל התקרבות הצבא האדום. הגטו חולק ל-3 קבוצות שפוזרו בין המחנות השונים: הקבוצה הראשונה, שמנתה 80 יהודים פוזרה בין הגטאות שבחבל טרנסניסטריה; 54 קומוניסטים שנכללו בקבוצה השנייה, הועברו לבית כלא בראבניצה שם נרצחו על ידי אנשי ס״ס; 504 איש תושבי הגטו הנותרים, שנכללו בקבוצה השלישית, נשלחו למחנה טארגו-ז'יו.

לקריאה נוספת

• יחיאל בנדיטר, ״המאבק להישרדות במחנה ההסגר ואפניארקה״, דפים לחקר תקופת השואה, ז': 117-133, 1989.
• אובידיו קראנגה, ופניארקה, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך III, עמ' 811–813), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)

קישורים חיצוניים

• רשימת המחנות בחבל טרנסניסטריה.
• שרשרת חוליות שנמצאה באתר המחנה.
• אלבום רישומים ודיוקנאות שצוירו על ידי גבריאל כהן, שהיה אסיר במחנה.