מורידין ולא מעלין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מורידין ואין מעלין
(מקורות עיקריים)
תלמוד בבלי תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף כ"ו
משנה תורה ספר המדע, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק י', הלכה א'
ספר נזקים, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק ד', הלכות י'י"ב
שולחן ערוך יורה דעה, סימן קנ"ח
חושן משפט, סימן תכ"ה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מורידין ולא מעלין הוא כינוי להלכה המורה היתר לגרימת מוות למוסר, מין ומשומד. משמעות הביטוי היא הורדת החוטא לבור כדי להביא למותו, וכל שכן שאין לסייע לעלייתו מהבור. זאת לעומת לא מורידין ולא מעלין, דין שנאמר על קבוצה אחרת של אנשים, שאין להסב את מותם ישירות ואין להורידם לבור, אך גם אין לסייע להצלתם.

אף שדין זה הובא בספרי ההלכה[1], כתבו הפוסקים שהלכות אלה אינן נוהגות בימינו כי מטרתן הייתה לתקן את המציאות ויישומן בימינו יביא לנזק ולקלקול.

מקור הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

דין זה נזכר לראשונה בתוספתא, המובאת גם בתלמוד הבבלי[2]:

הגוים והרועים בהמה דקה ומגדליה לא מעלין ולא מורידין. המינין והמשומדין והמסורות מורידין ולא מעלין

המקור מפרט שתי רשימות: רשימה אחת כוללת את הגויים (לפי גרסה אחרת: עובדי כוכבים) ורועי בהמה דקה - עבור אלו, קובע המקור כי במידה ונפלו לבור, אין לסייע בהעלאתם משם, אלא להניחם למותם.

רשימה שנייה כוללת את המינין והמשומדין והמסורות – עבור אלו, קובע המקור כי יש לפעול אקטיבית ("מורידין") להורדתם לתוך הבור או הבאר (למשל, לשדלם לרדת לבור), ולאחר מכן אין לסייע להעלאתם ("ולא מעלין").

הנמנים ברשימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מורידין ולא מעלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מוסר (הלכה)

מָסוֹר (או מוסר) הוא מי שמוסר אדם מישראל או את ממונו לידי השלטון הלא יהודי.

מינים, משומדים, כופרים, מומרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקורות הלכה זו נזכרו המינים, המשומדים[3] והכופרים[4].

הכינוי "מין" נסב בדרך כלל על אנשי הכיתות הנוצריות הקדומות, ומשומד הוא מי שהמיר דתו לנצרות, אך כל המונחים הנזכרים מתחלפים ביניהם במקורות שונים, בין השאר בגלל מגבלות הצנזורה הנוצרית.

התלמוד הבבלי עושה שימוש מתחלף במונחים "משומד" ו"מין" בהקשר של עוברי עבירה[4]. מומרים הם אנשים העוברים עבירות דרך קבע[5], והם נחלקים לקבוצת עוברי עבירות בזדון להכעיס, ועוברי עבירות לשם הנאה ("לתיאבון"), התלמוד הבבלי דן בשאלה אם דין זה נאמר רק על עוברי עבירות להכעיס[4].

גם בספרות הראשונים יש שימושים שונים במינוחים: על פי רש"י, "מינים" הם כומרי עבודה זרה. על פי הרמב"ם, עובדי עבודה זרה מישראל, או העושה עבירות להכעיס:

המינים, והם עובדי עבודה זרה מישראל, או העושה עבירות להכעיס, אפילו אכל נבילה או לבש שעטנז להכעיס, הרי זה מין, והאפיקורוסין, והן שכופרין בתורה ובנבואה מישראל--מצווה להורגן: אם יש בידו כוח להורגן בסיף בפרהסיה, הורג; ואם לאו, יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן.

.

הרמב"ם פוסק במשנה תורה שמי שנתפרסם ככופר בתורה שבעל-פה הרי הוא כשאר אפיקורסים והוא בכלל דין זה, אך מסייג את הדברים, ומחריג מהם את הקראים בני תקופתו:

”אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס ואע"פ ששמע אח"כ שהוא יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם, כך אלו שאמרנו האוחזים בדרכי אבותם הקראים שטעו לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה ולא ימהר אדם להורגן.”[6].

לא מורידין ולא מעלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

גויים ועובדי כוכבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתוספתא[3] נמנים הגויים עם מי שאין לא מעלין ולא מורידין. בתלמוד הבבלי דפוס וילנא[4] נזכרים "עובדי כוכבים", אך על פי כתבי היד גם בתלמוד הבבלי הגרסה היא "גויים"[7]. הדברים אינם אמורים בגוי גר תושב שקיבל עליו שלא יעבוד עבודה זרה ושאר מצוות בני נח, שמצווה מהתורה להחיותו[8].

המאירי מסייג את ההלכות שנאמרו כנגד הגויים לעובדי עבודה זרה הקדמונים המכוערים במידותיהם ומחריג את האומות המתוקנות של תקופתו[9].

רועי בהמה דקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רועי בהמה דקה (צאן) נחשבו בעיני חז"ל כאנשים שחזקתן שהם גוזלים, ורועים את צאנם בשדות של אנשים אחרים וגורמים לנזק כבד לחקלאות ארץ ישראל, ולכן חז"ל קבעו שהם פסולים לעדות[10].

על פי בעלי התוספות, על מנת לחזק את התקנה כנגד רעיית צאן, החמירו בהם יותר מבגזלנים אחרים[11].

מקרים בהיסטוריה ובספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למעלה מ-20 אזכורים למעשי המתה של מוסרים, כופרים ומינים פזורים בספרות היהודית וההיסטורית. במקרא מסופר על מספר הזדמנויות שבהן הומתו עובדי עבודה זרה מישראל. לדוגמה 3,000 מחוטאי העגל נהרגו בסיף בידי בני לוי בהוראת משה,[12] אליהו הנביא הרג 450 נביאי בעל;[13] יהוא כינס את כל נביאי הבעל בדורו בעורמה והמיתם;[14] יהוידע הכהן הוציא להורג את מתן כהן הבעל[15] ויאשיהו המלך זבח כהני במות בערי שומרון.[16]

בספרות חז"ל הוזכרו גם מעשי הרג בכותים ובמתיוונים. שמעון הצדיק גרר כותים בזנבות סוסים להר גריזים ובעקבות המעשה נקבע איסור תענית לתאריך כ"א כסלו במגילת תענית.[17] אירוע נוסף שצוין הוא טבח במתיוונים, שנקבע בגינו חג בכ"ב אלול.[18] בתלמוד מובאת אגדה על חזקיהו המלך, שהרג את בנו רבשקה בשל הבעת רצון להקריב קורבן לעבודה זרה[19].

בתקופת התלמוד, במאה השלישית בבבל, מסופר על אדם שרצה להסגיר תבן של חבירו למס נהרג בידי רב כהנא, שנאלץ לברוח עקב כך לארץ ישראל.[20] הדיין רב שילא נתן מלקות לאדם שקיים יחסי מין עם נכריה, ובשל כוונתו להלשין עליו לשלטונות בעניין אחר, הרגו מדין רודף.[21]

מימי הביניים קיימות כעשר עדויות על הרג מוסרים וכופרים. במאה ה-12 בלוסנה, ר"י מיגאש סקל מוסר ביום כיפור בשעת נעילה,[22] והרמב"ם העיד על תופעה נרחבת של הריגת מוסרים בארצות המערב,[23] וגם על תופעה של הרג כופרים.[24][25]

גם בעת החדשה אירעו מספר מקרים. במאה ה-16 בבודון, מוסר הומת בחנק;[26] ובמאה ה-18, בשנת 1757 רבי יעקב עמדין פסק למנהיגי ועד ארבע ארצות כי יש לגרום את מותם של השבתאים בכל דרך[27]:

אשר שאלתוני אם מותר הדבר למסרם למלכות להביאם לשריפה, אל תחושו למנינכם, ודאי מה' יסכימו עמכם. אשריכם אם תעמדו בפרץ ותבערו הרע מקרבכם, כמחויב ומוטל עליכם, למען לא יהיו עוד אנשי הכת הרשעה הזאת למבטח מזכיר עוון ולאבן נגף ולמוקש לבית ישראל… באשר היו אורבים לנו בסתר זה תשעים שנה [ויותר] להפוך כל המלכות למינות… וכבר ידוע שהלכה פסוקה היא שהמינין שבישראל מורידין ולא מעלין, ולעשות סיג לתורה ממיתין גם למי שאין חייב מיתה…

באביב של שנת 1772 בעידוד הגאון מווילנה החלה ההתנגדות לחסידות, שבה הגדיר את החסידים כאפיקורסים, והחיל עליהם את הדין של מורידין ואין מעלין[28]:

המה אפיקורסין ומורידין ולא מעלים. ...ואמר שמצוה להודפם ולרודפם ולמעטם ולגרשם מן הארץ. ...אם היה לאל ידי, הייתי עושה להם כאשר עשה אליהו הנביא לנביאי הבעל.

במאה ה-19 בעיירה נובו-אושיץ שבפודוליה, נהרגו שני מוסרים בשנת 1836, בהוראת ר' ישראל מרוז'ין, שנאסר בעקבות כך לכמעט שנתיים ואז ברח לאוסטריה.[29]

הפסיקה בימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הפסיקה המקובלת אין הלכות אלה נוהגות בימינו

בספרו "חזון איש" מסביר הרב אברהם ישעיהו קרליץ כי הלכה זו כנגד הכופרים נאמרה רק בעבר בזמן שהמתה הייתה כלי לתיקון העולם ובזמן שהשראת השכינה הייתה גלויה וההשגחה הפרטית הייתה ניכרת לעין כול, אבל בזמן הזה המתה כזו נחשבת כמעשה השחתה ואלימות ומחטיאה את המטרה:

”נראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו יתברך גלויה, כמו בזמן שהיו נסים מצויין ומשמש בת קול, וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרין אז הוא בנליזות מיוחדות בהטיית היצר לתאוות והפקרות, [...] אבל בזמן ההעלם, שנכרתה האמונה מן דלת העם, אין במעשה הורדה גדר הפרצה, אלא הוספת הפרצה: שיהיה בעיניהם כמעשה השחתה ואלמות ח"ו. וכיון שכל עצמנו לתקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה, ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת”[30].

בין פוסקי הדורות האחרונים היו שעשו שימוש בפסיקתם בהחרגות של הרמב"ם כלפי בני הקראים ושל המאירי כלפי האומות המתוקנות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק י', הלכה א', ספר נזקים, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק ד', הלכה י'; שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קנ"ח, סעיף ב' וחושן משפט, סימן תכ"ה, סעיף ה'
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף כ"ו, עמוד א' – ב
  3. ^ 1 2 תוספתא, בבא מציעא ב, יג
  4. ^ 1 2 3 4 תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף כ"ו, עמוד א'
  5. ^ מומר בהלכה היהודית באנצ' דעת
  6. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות ממרים, פרק ג', הלכות ב'ג'
  7. ^ ראו כתב יד בית המדרש לרבנים Rab. 15‏ וכתב יד פריס Suppl. Heb. 1337
  8. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק י', הלכה ב'
  9. ^ רבי מנחם ברבי שלמה המאירי, בית הבחירה, מסכת עבודה זרה, דף כ
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ה, עמוד ב', שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ל"ד, סעיף י"ג
  11. ^ תוספות מסכת עבודה זרה, דף כ"ו, עמוד א' דיבור המתחיל "והרועים בהמה דקה".
  12. ^ שמות לב כו-כח
  13. ^ מלכים א יח מ
  14. ^ מלכים ב י יט-כו
  15. ^ מלכים ב יא יח
  16. ^ מלכים ב כ״ג י״ט-כ׳
  17. ^ יומא סט א ומגילת תענית, כסלו ה-ו
  18. ^ מגילת תענית, אלול ה-ו
  19. ^ בבלי ברכות י א, בהשלמות. ובעין יעקב ברכות א סז
  20. ^ בבלי בבא קמא קיז א
  21. ^ ברכות נח א
  22. ^ תשובות הרא"ש יז ו. וכן שו"ת 'זכרון יהודה' לר' יהודה בן הרא"ש, תשובה עה
  23. ^ הלכות חובל ומזיק ח יא
  24. ^ פי' הרמב"ם למשנה, חולין א
  25. ^ להרחבה ראו בערך מוסר (הלכה)
  26. ^ שות זקן אהרן / תנא דבי אליהו, תשובה צה
  27. ^ הובא גם בתוך: על דעת הקהל, דת ופוליטיקה בהגות היהודית. כרך שני, עמ' 521, ירושלים, המכון הישראלי לדמוקרטיה 2012מסת"ב 9-105-519-965-978
  28. ^ הובא גם אצל עמנואל אטקס, יחיד בדורו: הגאון מווילנא - דמות ודימוי, מרכז זלמן שז"ר ירושלים תשנ"ח, עמ' 89–108 (קישור למנויים) גם אצל החסידים נשתמר תיעוד לפסיקתו של הגאון מוילנה, אצל הרב שניאור זלמן מלאדי, אגרות קודש קכה–קכו
  29. ^ נאחז בסבך: פרקי משבר ומבוכה בתולדות החסידות. דוד אסף 2006
  30. ^ חזון איש יורה דעה סימן ב' ס"ק ט"ז