מהפכת 1905

מהפכת 1905 הייתה ניסיון של סוציאליסטים וליברלים להפיל את שלטון הצאר הרוסי, ניקולאי השני. המהפכה החלה בשנת 1905 ונמשכה למעשה עד 1907, אז דוכאה. שתי התוצאות הישירות של המהפכה היו: פרסום מנשר אוקטובר על ידי הצאר שהעניק מספר זכויות לתושבים, והקמת הדומה - הפרלמנט הרוסי - שבו היה רוב לשׂוחרי המודרניזציה והדמוקרטיזציה. לצד מחלוקות ידועות בין הגורמים השונים והמנוגדים שדחפו למהפכה (אנרכיסטים רדיקליים מזה, ליברלים מתונים מזה, סוציאל-רבולוציונרים מזה מול סוציאל-דמוקרטים מזה, 'קדטים' - 'דמוקרטים-קונסטיטוציונלים', ועוד), סיבה מרכזית לכשלון היחסי של המהפכה, היתה הסכמת המהפכנים להותיר בידי הצאר את הזכות לפזר את 'הדומה', צעד שננקט על ידו כמה וכמה פעמים, דבר שהמאיס על הציבור את הדמוקרטיה.

רקע

בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 החלו להתעורר אידאולוגיות שונות ברוסיה דוגמת נארודנים, אנרכיסטים, סוציאל-רבולוציונרים,סוציאליסטים וליברלים. בנוסף, האיכרים והצמיתים, שהיוו רוב העם, מאסו באי שילובם בשלטון. חלק מהם החל להצטרף לתנועות ליברליות וסוציאליסטיות שתמכו בין היתר בהפלת הצאר. אף על פי שהשלטון אסר פעמים רבות את חברי התנועות הללו, הדבר לא מנע מזרם גובר והולך של אנשים להצטרף אליהן. אלכסנדר השני הנהיג מדיניות של רפורמות שעוררו את זעם האצולה, אך בעיני הליברלים והרדיקליים הן היו מתונות מדי. אלכסנדר השני דיכא את חוגי האינטליגנציה, שעוררו התנגדות עזה כלפיו. ב-1 במרץ 1881 (לפי הלוח הישן) נרצח הצאר, אלכסנדר השני, באמצעות פצצה, על ידי איש תנועת נרודניה ווליה (בתרגום חופשי - "רצון העם").

תקופתו של אלכסנדר השלישי

סרגיי ויטה. צויר על ידי איליה רפין

אלכסנדר השלישי, יורשו של אלכסנדר השני, חשב את הרפורמות של אביו לליברליות יתר על המידה, ונודע כמנהיג שמרן. הוא גם דיכא את מתנגדי השלטון רבות. את רוב עבודת הדיכוי ביצעה האוכרנה, המשטרה החשאית בימי האימפריה הרוסית. כתוצאה מפעילות האוכרנה רבים מן המהפכנים היגרו למערב אירופה, כדי לא להיות יעד לחיסול על ידי המשטר. הגירה זו אל המערב חיזקה את היכרותם של רוסים רבים עם רעיונות מהפכניים, כמו המרקסיזם ורעיונות אחרים. זה היה הרקע לנסיון להקים ברוסיה מפלגה מרקסיסטית ב-1884, שלא הצליחה להכות שורש עד 1897.

אלכסנדר השלישי מינה לשׂר האוצר את סרגיי ויטה ב-1892. ויטה התמודד עם גירעון תקציבי קבוע וניסה לתת דחיפה לכלכלה ולמשוך משקיעים זרים לרוסיה. דוגמה לכך אפשר לראות במפעל הבנייה העצום של הרכבת הטרנס סיבירית ובהפיכת הרובל למטבע הרשמי ברוסיה (1897). הצמיחה התרכזה במספר אזורים כגון מוסקבה, סנקט פטרבורג, אוקראינה ובאקו. בהערכה גסה, נראה כי שליש ממרכזי התעשייה הללו הושקעו על ידי זרים.

התעוררות מהפכנית

סמוך ל-1905, התאוששו המפלגות המהפכניות מן הדיכוי של שנות ה-80 של המאה ה-19. מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית הוקמה ב-1898, והתפצלה ב-1903 לשתי תנועות: מנשביקים ובולשביקים. ב-1898 החלה לגדול המפלגה המרקסיסטית הרוסית. המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית (ס"ר) הוקמה בחרקוב ב-1900, והזרוע הצבאית שלה (Boevaia Organizatsiia) התנקשה באישים בכירים ברוסיה לפני 1905 ואחריה, כגון בשני שרי פנים: דמיטרי סרגייביץ' סיפייגין ב-1902, ובמחליפו ויאצ'סלב פלבה ב-1904. התנקשויות אלו גרמו לממשלה לתת סמכויות רבות יותר למשטרה. ב-1902 פרסם לנין (מנהיג ברית המועצות לעתיד) את המנשר "מה יש לעשות?", בו טען שהמרקסיסטים צריכים להקים מפלגת חיל-חלוץ של מהפכנים מקצועיים (לניניזם).

שלטונו של ניקולאי השני

את אלכסנדר השלישי ירש ב-1894 בנו, ניקולאי השני, מלך בעל שליטה רפויה במדינתו. כבר בהיותו צעיר, המלך שׂרד ניסיון התנקשות. בשל שליטתו הרפויה במדינתו, שימש ככלי משׂחק בידי יועציו והאנשים שמסביבו: אשתו הצארינה אלכסנדרה שמוצאה גרמני, הנזיר הרוסי גריגורי רספוטין, כמה מבני מעמד האצילים במדינה ואף בן דודו קיסר גרמניה, וילהלם השני.

מלחמה במזרח

ערך מורחב – מלחמת רוסיה–יפן

ב-8 בפברואר 1904, בעת שלטון הצאר ניקולאי השני, פרצה מלחמת רוסיה–יפן במזרח המדינה. הגורם למלחמה היה רצון יפן לשלוט על פורט ארתור, שהייתה נקודה אסטרטגית החולשת על האזור. בתחילה המלחמה הייתה פופולרית, אולם עם התמשכותה היא הפכה שנואה יותר ויותר על העם. המלחמה כלל לא הייתה קלה לעם הרוסי: אף על פי שהחיילים הרוסים נלחמו באומץ לב, רבים מהם מתו וציודו של הצבא הרוסי היה לקוי ומיושן, לעומת הצבא היפני המודרני והחדיש. לאחר קרבות עקובים מדם בפורט ארתור ובסביבותיה, זכתה יפן בניצחון מזהיר. בהסכם שלום שנחתם ב-5 בספטמבר 1905, בתיווכו של נשיא ארצות הברית תאודור רוזוולט, ויתרה רוסיה על פורט ארתור וסביבתה ועל חצי מהאי סחלין, והכירה בשלטונה של יפן בקוריאה. החיילים זקפו את ההפסד במלחמה לחובת הצאר.

המרד

בתוך המהפכנים עצמם לא היו דעות אחידות ומנהיגות מאוחדת. לזרמים השונים היו דעות שונות ואף דומות: הפועלים, כוחות הצבא, ורוב המהפכנים הפכו את הכלכלה לנושא מרכזי בקרבם, הליברלים וחוגי האינטליגנציה שאפו לזכויות אדם וקבוצות לאומיות קטנות התעניינו בעיקר בפוליטיקה ובחופש תרבותי.

"יום ראשון העקוב מדם"

"יום ראשון העקוב מדם"

ערך מורחב – יום ראשון העקוב מדם (1905)

ביום ראשון ב-22 בינואר (על-פי הלוח הגרגוריאני, בלוח הישן (היוליאני) מצוין בתאריך 9 בינואר), בבירה הרוסית סנקט פטרבורג, המוני מורדים (חלקם ממפעל קירוב) ובני משפחותיהם (מעריכים כי 80,000 איש) בהנהגת האב גפון, צעדו לעבר ארמון החורף של הצאר. הם מחאו בנימוס על הנהגותיו של הצאר וניסו לשכנע אותו להנעים את תנאי הפועלים. המחאה הייתה שקטה עד כדי כך, שאפילו הקומוניסטים התנגדו למחאה זו במחשבה מאבק שאינו מזוין בצאר לא ישנה מאום.

למרות כל זאת, הצאר ניקולאי דאג להמלט מארמונו טרם המחאה, ושורת חיילים הוצבה מול המפגינים. למרות העדר האלימות של הפגינים, פתחו החיילים באש וניסו כמה שיותר למנוע מהמפגינים להתקרב אל הארמון. באותו היום העיר סנקט פטרבורג הוכרזה שטח סגור ולאחר שדוכאה ההתקוממות בכוח אש חיילי הצאר, החיים שבו למסלולם. מקורות המקורבים לצאר העריכו כי נהרגו 96 איש ונפצעו 300, ואולם מקורות מהפכניים העריכו כי נהרגו 4,000 איש. חוקרים בימינו מעריכים כי נהרגו 1,000 איש. האירוע זעזע את אזרחי רוסיה והצית מרידות ושביתות ברחבי המדינה, ומקובל לראות בו את האירוע שהחל את המהפכה.

המשך המרידה

בתקופת המרידה אירעו שביתות רבות שהחלישו את המשק הרוסי ושיתקו חלקים ניכרים ממנו. מלבד זאת אירעו מהומות רבות ברחבי המדינה. בחודש פברואר אירעו שביתות בקווקז ובחודש אפריל בהרי אורל. בנוסף לכך, כל המוסדות האקדמיים נסגרו זמנית בחודש מרץ, כתוצאה מהפגנות תמיכה בפועלים שאורגנו על ידי הסטודנטים (המוסדות האקדמיים נפתחו מחדש רק כשנה לאחר מכן). השבתת רשת הרכבות ב-8 באוקטובר (על פי הלוח הישן) התפתחה במהרה להתקוממות אזרחית במוסקבה ובסנקט פטרבורג שבעקבותיה נוצר סובייט פטרבורג קצר הימים. חסרי-אדמות החלו לתקוף ולשרוף שכונות בערים הגדולות במינסק, בגרודנו ובקאונאס. בנוסף לכך היו שביתות במרכזים תעשייתיים בפינלנד, בפולין ובארצות הבלטיות כנגד הצאר. בעקבות האירועים הללו נהרגו ב-13 בינואר (לפי הלוח היוליאני) 80 איש בריגה שבלטוויה ומספר ימים לאחר מכן בוורשה שבפולין נהרגו 100 איש. אזור סמרה שברוסיה הכריז על פרישה מרוסיה ועל הקמת רפובליקה עצמאית ובעקבות פעולה זו "נקרעו" שטחים מרוסיה לטובת המדינה החדשה. לאחר זמן קצר נכבש אזור סמרה מחדש על ידי חיילי הממשלה. מקרה מעניין נוסף הוא של הרפובליקה של גוריה - רפובליקה שהוקמה במהלך המהפכה על ידי מקומיים באזור גוריה שבדרום-מערב גאורגיה. הרפובליקה החזיקה מעמד מתחילת המהפכה עד ינואר 1906. אז, לאחר מספר ניסיונות כיבוש, נכבשה הרפובליקה באכזריות על ידי חיילי הממשלה.

קבוצה גדולה למדי של מנשביקים הוציאה מכלל פעולה כ-200 מפעלים ברחבי המדינה. מספרם של הפועלים השובתים בחודש ינואר היה 400,000. המספר גדל והגיע ב-13 באוקטובר (לפי הלוח היוליאני) לכ-2 מיליון שובתים.

חלק במרד היה לחיילים הרוסים שערקו מיחידותיהם כדי להצטרף למרד, ובעיקר נודע סיפור המרד על אוניית הקרב פוטיומקין ב-14 ביוני (סיפור שהומחש על ידי הבמאי סרגיי אייזנשטיין בסרטו "אניית הקרב פוטיומקין") ומרד של אוניות של צי הים השחור בראשו עמד פיוטר שמידט.

יהודים

בונדיסטים יהודים באודסה עם גופות חבריהם שנהרגו במהפכת 1905

במהלך המהפכה רבים הפכו את היהודים לשעירים לעזאזל משני הצדדים. ההמונים התנפלו על היהודים ועשׂו בהם פוגרומים וגרמו לנזקים בנפש וברכוש. ידועים במיוחד הפוגרומים באודסה, שם לפי הערכה, נהרגו 500 יהודים ביום אחד. סטודנטים גאורגים הגנו בגופם על יהודי העיר ואחד מהם אף שילם על כך בחייו. ב-19 באוקטובר 1905, פרע המון מוסת ביהודים בקישינב. בחודש זה בוצע פוגרום גם ביהודי ויניצה ומספר יהודים נהרגו. כ-200 יהודים היו מאורגנים בקבוצה להגנה עצמית, אך רק למחצית מהם היו אקדחים. 29 יהודים נהרגו, ועשרות נפצעו, אך גם פורעים רבים נהרגו.

לאחר סיום המהפכה אירעו פרעות "המאות השחורות". התוצאה לפריצתן הייתה התמרמרות חוגים בכנסייה על החלשת הכנסייה על ידי הצאר.

בנוסף לפוגרומים הקשים, הצאר טען ש-90 אחוזים מן המהפכנים הם יהודים. בעקבות הפגיעות ביהודים רבים מיהודי רוסיה היגרו אל ארצות הברית ומערב אירופה וחלק קטן היגר לארץ ישראל. בין המהגרים היו סופרים ואנשי רוח רבים ובהם גם שלום עליכם שהיגר לארצות הברית.

על יסוד קבלת הרעיונות הפלורליסטיים של מנהיגי המהפכה הבולטים, רבים מהתנועה הציונית ומחוצה לה תמכו במהפכה: מפלגת הבונד היהודית ברוסיה, שהיוותה את הגורם המרכזי באגף הדמוקרטי-פלורליסטי של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית ('המנשביקים'), תמכה במהפכה והובילה אותה בעיירות היהודיות. בנוסף מפלגת מפלגת פועלי ציון תמכה במהפכה אולם לא שיתפה פעולה עם מפלגת הבונד.

סיום ודיכוי

ב-14 באוקטובר 1905 (לפי הלוח הישן) נכתב מנשר אוקטובר על ידי סרגיי ויטה ואלכסיס אובולנסקי והוצג לצאר. במנשר היו נתונות מספר זכויות לאזרחים במדינה. הצאר התווכח שלושה ימים על תוכנו של המנשר, אולם בסופו של דבר, ב-17 באוקטובר 1905 (לפי הלוח הישן, לפי הלוח החדש ב-30 באוקטובר) הצאר חתם על המנשר. בעקבות פרסום המנשר היו הפגנות תמיכה בפרסום המנשר. מרידות רבות הסתיימו, אם בכוח ואם בכניעה מרצון. הצאר הצטער מאוחר יותר על כך שחתם על המנשר, הוא אמר כי הרגיש באותו זמן "בחילה ובושה על הבגידה בשושלת".

ההתנגדות האחרונה הייתה במוסקבה על ידי בולשביקים. בין ה-5 בדצמבר עד ל-7 בדצמבר (לפי הלוח הישן) הבולשבקים גייסו אזרחים לשם שימושם בלחימתם, בעיקר על ידי איומי אלימות על הפועלים. ב-7 בדצמבר שלח הצאר חיילים לעצור את הבולשביקים, וקרבות רחוב מרים ועקובים מדם התפתחו. לאחר לחימה בת שבוע הגיע למקום גדוד מיוחד של הגנרל הרוסי סמנובסקי, שעל ידי שימוש בארטילריה שבר את כוח המורדים. כאשר היו אלפי מתים ברחבי העיר, הבולשביקים נכנעו סופית ב-18 בדצמבר (לפי הלוח הישן).

חלק מן המהפכנים יהיו עתידים להיות לבעלי תפקיד בכיר בברית המועצות. לנין השתתף במהפכה, לאון טרוצקי, שהיה באותה העת מנשביק, השתתף בסובייט פטרבורג. אחרי המלחמה טרוצקי ולנין ברחו מרוסיה.

בסך הכול נהרגו 9,000 איש על ידי המהפכנים בשנים 1905-1907. בין ההרוגים היו ראשי ערים, בנקאים, שוטרים, בעלי אדמות ומפעלים, אנשי צבא, אנשי המשטרה החשאית ואף בנו של הצאר אלכסנדר השני, סרגיי אלכסנדרוביץ', שנהרג בעת שיצא מהקרמלין במרכבתו. את ההתנקשויות ארגנו חברי תנועות המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית, הסוציאל-רבולוציוניים, אנרכיסטים ואנשים בודדים. בסך הכול היו 3,228 התפרעויות שצרכו התערבות צבאית לשם החזרת הסדר. במהלך המהפכה נגרם נזק כספי של 29 מיליון רובל. בחודש אפריל 1906 החליטה ממשלת רוסיה לקחת הלוואה בסך 900 מיליון רובל בשביל לשקם את הכלכלה הרוסית. נראה כי הצאר "איבד את הביטחון שלו" ושר האוצר הרוסי סרגיי ויטה התפטר והוחלף על ידי איוון גרומקין.

אף על פי שהמהפכה הסתיימה בדצמבר 1905 התחיל ב-1906 אי-שקט נוסף בקרב האיכרים, בממדים קטנים יותר, עד שנת 1908.

השלכות

הצאר ניקולאי השני צלח בדיכוי המרד, אולם הובהר לו שיש לו שתי אפשרויות: דיכוי המתנגדים בגלי מאסרים, או הטיית אוזניים לבקשת בני העם. הצאר בחר בדרך השנייה והוא הקים את הדומה- פרלמנט רוסי שבו ישבו נציגי העם. באפריל 1906 הממשל הציע חוקת יסוד חדשה למדינה.

ההחלטה על הקמת הדומה נתקבלה על ידי הצאר באוגוסט 1905. הדומה הראשונה נבחרה במרץ 1906 והתחילה את דרכה באפריל 1906 בראשותו של ראש הממשלה פיוטר סטוליפין והתמידה 73 יום בלבד, עד יולי 1906.

תאור של פתיחת הפרלמנט והעניינים המרכזיים שעמדו על סדר היום, כמו גם האופן בו הוחלט להפסיק את פעולתו, הופיעו בזכרונותיו של יוסף קרוק, בעצמו פעיל סוציאליסטי וציוני, שב-1905 נאלץ לברוח מפולין בשל מעורבותו הפוליטית, אך שב-1906 חזר לווארשה בעיקבות חנינה לכל הגולים הפוליטיים שהוענקה עם פתיחת 'הדומה':

כאשר נפתחה ה"דומה", עלתה המתיחות עוד יותר. נוצר מצב מיוחד במינו, ששום פארלאמנט מערבי לא ידע כדוגמתו: לממשלה לא היה כאן אפילו נציג אחד ויחיד. פארלאמנט של אופוזיציה בלבד. ההבדל שבין האופוזיציונרים השונים לבין עצמם היה רק במידת האינטנסיביות של שלילת הממשלה. המפלגה הגדלה ("הקא־דטים") הכריזה על סיסמתה הראשית: "הרשות המבצעת של הממשלה תהיה כפופה לרשות המחוקקת!" הצאר ניקולאי וממשלתו יהיו כפופים לשליטים החדשים שבארמון הטאוורי! היום קשה להבין, עד מה דמיוני היה צילצול הדברים האלה באוזנינו. הסינאט הרומאי העתיק בפורום שלו, ה"האוס אוף קומונס" בארמון וסטמינסטר בלונדון והפארלאמנט הצרפתי לא עוררו אולי מעולם הלך־רוח רב־מתח כזה שידענו אנחנו בימים ההם ברוסיה. וכזה היה גם הלך־הרוח הפוליטי של המושבות הסטודנטיות בחוץ־לארץ.

המתח עלה עוד יותר מיום ליום, כאשר שמענו, כי התביעה הממשית הראשונה של ה"דומה" היא: "אמנסטיה!" "חנינה פוליטית!" והרטט גבר עוד בייתר שאת כאשר ה"דומה" התרכזה קודם כל בשני תחומים קונקרטיים: ריפורמה קרקעית והשאלה היהודית. ואכן היו שתי בעיות אלו בוערות ממש. האיכרים התחילו לארגן "אילומינאציות" (הצתות) ענקיות, שכן פקעה סבלנותם. זמן רב מדי שיעבדו אותם המשפחות של בעלי־האחוזות והניצול שניצלו אותם היה אכזרי יתר על המידה. "די! עתה מוכרח לבוא הקץ לכך! ויראה נא העולם!"

גם השאלה היהודית היתה בוערת. הממשלה חרגה ממצבה הפאסיבי קודם כל לגבי היהודים. בגרודנה ובביאליסטוק נערכו פרעות מחרידות. הכול ראו בעליל שהן נעשו בתמיכת הממשלה, אשר אפילו אירגנה בעצמה את השחיטה שנערכה ביהודים. את העובדות האלו קבעה ועדה של ה"דומה", שנסעה במיוחד לערי הפרעות. והדבר אף נאמר בבירור בשאילתה שהוגשה ל"דומה".

יחד עם זאת הוכרז על מצב צבאי ברוב חלקי המדינה. בתי־הדין הצבאיים היו מוציאים פסקי־דין מוות המוניים. בכל מקום שלט עץ־התליה. התובע הצבאי הכללי היה מקפיד, שהשופטים לא יגלו שום סימן של רחמים, שפסק־הדין יהיה בכל מקרה — מוות! וכאשר השופטים לא היו מוציאים את פסקי־דין המוות, היה התובע הכללי מחליף אותם בשופטים אחרים ועורך את המשפטים מחדש. בקשר לכך נתחולל ב"דוּמה" מחזה ששום פארלאמנט באירופה לא ידע כמותו. כאשר על בימת ה"דוּמה" הופיע התובע הכללי פאבלוב וביקש להשמיע את הודעתו, פרצה סערה עצומה. צירים פרצו ממקומותיהם וצעקו: "תליין, רוצח! רד! ידיך מגואלות בדם! רד, רוצח, תליין!" ובלא שיוכל לומר אפילו מלה אחת, נאלץ הגנרל לרדת מעל הבמה. מובן מאליו, שכאשר העתונים הביאו את הידיעות האלה, נזדעזעה האוכלוסיה עוד יותר. ה"דוּמה" — בין שהיתה פארלמנט ובין שלא היתה פארלאמנט — מכל מקום חייבת היתה הצנזורה לאשר לעתונים את פירסום הסקירות הסטנוגראפיות. היתה זו איפוא הפעם הראשונה שנתאפשר לעורר תנועה מהפכנית בקרב האוכלוסיה באמצעות עתונים ליגאליים שעברו את הצנזורה. ואכן אנחנו מיהרנו לנצל דבר זה ניצול מאקסימאלי. כמה מנאומי הצירים תירגמתי לפולנית וליידיש והפצנו אותם בקרב ההמונים בליווי פירושים משלנו. האנשים היו חוטפים ממש את הכרוזים הללו. הממשלה לא יכלה לעמוד בסערה הזאת. לאחר שבעים יום תפסו המשטרה והצבא את בניין ה"דוּמה" וחתמו את שעריו.

הדומה הראשונה הוחרמה על ידי הסוציאל רבולוציוניים, הסוציאליסטים והבולשביקים. הבחירה הייתה באוניברסיטאות ובמכללות ברחבי רוסיה, ורק מי שמלאו לו 25 שנה היה יכול להצביע. בתחילה נראה כי מהפכת 1905 השׂיגה את יעודה והוקם ברוסיה פרלמנט שבו היה רוב לשׂוחרי המודרניזציה, אולם הצאר פיזר את הדומה כל פעם שנראה שהדומה מצרה את צעדיו או מעכבת חוקים שרצה להעביר.

באפריל 1906 חוקקה חוקת יסוד חדשה - "חוקת 1906" - אולם גם חוקה זו לא הביאה עמה בשורה משמעותית וסטוליפין ניסה לשכנע את הציבור שאין צורך בפרלמנט וכי אפשר לקדם תיקונים באמצעות צווים ממשלתיים. סטוליפין שב-1911 נרצח, הצליח לשרוד לפחות עשרה נסיונות להתנקש בחייו, שהביאו אותו לנהל רדיפות פוליטיות אכזריות, במהלכן הוצאו להורג אלפי מתנגדים, הליך שזכה לכינוי הגנאי "עניבתו של סטוליפין".

הלחץ הציבורי הביא לכינוסה של 'הדומה השנייה', שפעלה בין 20 בפברואר 1907 ל-3 ביוני 1907. הדומה כונסה בשלישית, ופעלה במשך זמן ארוך יחסית (נובמבר 1907 עד יוני 1912), אך היא היתה חסרת כוח בשל הצלחת תומכי הצאר לעקר אותה מתוכנה, על ידי הוצאה אל מחוץ לחוק של גורמים 'מהפכניים'. את חיסול הנסיון הפרלמנטרי של 'הדומה השניה' תיאר יוסף קרוק בזכרונותיו:

סטוליפין גמר אומר לשבור את האופוזיציה לא רק מן הבחינה הסוציאלית־פוליטית, אלא גם מבחינה ארגונית. לאחר 135 ימי פעילות של ה"דוּמה" הפרלמנטארית הנבחרת השניה המציא סטוליפין עלילה, שהסיעה הסוציאל־דימוקראטית מנהלת תעמולה למרד בקרב הצבא. לפיכך דרש מן ה"דוּמה" לבטל את החסינות הפרלאמנטארית של הצירים, כדי שאפשר יהיה לאסור אותם ולהעמידם לדין. הכל הבינו, שאין זו אלא פרובוקאציה מחושבת. ואפייני הדבר: הנאום החזק והאמיץ ביותר מעל בימת ה"דוּמה" בא דווקא מפיו של צרטלי: "נציגי העם אינם רוצים להסתתר. ייערך משפט! שם הם יוכיחו את העלילה הבדויה. ראה נראה, מה יגיד העם!". סטוליפין לא נמנה עם אותם אנשים, אשר מחכים למשפטו של העם. עוד באותו לילה נאסרו הצירים הסוציאל־דימוקראטים. בית־דין צארי שפט אותם ודן את כולם עם צרטלי יחד לגלות לטריטוריה הסיבירית. באותו לילה עצמו סגרה הממשלה את ה"דוּמה" ופירסמה חוק בחירות אנטי־דימוקראטי חדש, אשר הגביל במידה ניכרת את זכות הבחירה של האיכרים, הפועלים ושכבות־העם הנמוכות. זו היתה בגידה ממלכתית גמורה. הממשלה הפרה את החוקים שהיא עצמה התחייבה לקיימם. זה קרה ב־3 ביוני 1907. ואכן, המאורע ההיסטורי הזה עבר להיסטוריה בשם: "הקשר של השלושה ביוני". היה זה קיצה של המהפיכה הרוסית הראשונה.

בחינה עניינית של תולדותיה, מלמדת כי המהפכה לא הביא לשינוי של ממש בהתנהלות המדינה: הכוח הפוליטי והעושר של הצאר נותרו בעינם. הדומה נותרה ללא השפעה כמעט, המהפכה דוכאה והצאר שיבש את הפעילות המהפכנית בהצלחה. המנהיגים המהפכנים נאסרו או גלו מן הארץ והקבוצות המהפכניות נותרו מבולבלות ולא בטוחות - האם להצטרף לדומה או לא? התוצאה הייתה פיצול פנימי ובלבול בקרב הקבוצות הרדיקליות עד התמריץ של מלחמת העולם הראשונה.

מורשתה של מהפכת 1905, ובעיקר האופן הפשוט בו הביא הצאר להתפוגגותה, עמדה ברקע הנסיונות הבאים להביא ברוסיה למהפכות בשנת 1917: הראשונה, מהפכת פברואר, המשיכה את הקו הפלורליסטי שאיפיין את מהפכת 1905, כלומר יצירת כלים פוליטיים - פרלמנטריים ('הדומה' בראש ובראשונה - כדי לקדם את רוסיה במסלול של מודרניזציה ודמוקרטיזציה. אלא שמה שהצליח לעשות הצאר למהפכת 1905 כגורם אנטי-מהפכני, הצליחו לעשות אחרי מהפכת אוקטובר גורמים כביכול אולטרא-מהפכניים: היו אלו הבולשביסטים שבמפלגה הסוציאל-דמוקרטית (שהיא עצמה כללה מרכיב גדול, אך לא מספיק נחוש, של סוציאליסטים שדגלו בפרלמנטריזם פלורליסטי, בדיוק כמו יריביהם הליברלים), שהפילו הפעם את שלטון הפרלמנט הרוסי, ואחרי כמה שנים של מלחמת אזרחים עקובה מדם, ביססו את שלטונם, הכריזו על הקמת מדינה קומוניסטית - ברית המועצות, שמבחינת היחס לפלורליזם ולדמוקרטיה לא היה בינה לבין שלטון הצאר שום הבדל משמעותי.

היטיב לסכם זאת יוסף קרוק, כאשר לימים כתב את זכרונותיו, שכללו בין השאר את הדברים הבאים על היחס בין מהפכת 1905 לבין המהפכות של 1917 בכלל, ושל נזקי הבולשביזם האלים בפרט:

בסוף 1905 ובאביב 1906 שיגשגה המהפיכה והתקדמה בקצב מהיר. נוף המאורעות נשתנה בלי הרף, כל יום הביא עמו ידיעות חדשות. בימים ההם צפה בפעם הראשונה בהיסטוריה האידיאה של ה"מועצות". קיבלנו ידיעה, שבפטרבורג התחילו הפועלים לבחור נציגים למוסד חדש, שהם קוראים לו "מועצות של צירי פועלים". דווקא עתה, שישים שנה לאחר הקמתן, כאשר בעולם נטוש ויכוח על אופי המועצות ועל המשבר שבהן — כאשר בין מוסקבה לפקין מתחולל מאבק על אופיין, מן הראוי להדגיש כמה עובדות הנראות עתה כפאראדוקסאליות מאוד והידועות אך מעט. כאשר כל המפלגות והמדינות מדברות עתה על הבולשביקים־הקומוניסטים — הן מזהות את המועצות עם "ממציאיהן הבולשביסטיים החדשים". מבחינה רעיונית והיסטורית זהו זיוף גמור. האמת היא, שלא זו בלבד שהקומוניסטים לא המציאו את רעיון המועצות, אלא עובדה היא, שהבולשביקים היו בתחילה אפילו מתנגדים חריפים של המועצות. כמו הרבה רעיונות גדולים הכרוכים ברעיון פשוט, כן היה גם רעיון הסובייטים. ברוסיה הכול היה אסור, ולא היו בה לא מפלגות ולא שום מוסד חופשי. עתה, כאשר נחשולי המהפכה גאו ועלו מעלה מעלה, איתני הכמיהה לחירות גברו והלכו, הרגישו גם המוני הפועלים צורך לומר את דברם. ה"מנשביקים" חשו והבינו זאת יותר מאחרים. דווקא הם, שלא חדלו לדבר על הצורך להנהיג דימוקראטיה בשורות הסוציאליסטים ולשים דגש מיוחד על פיתוח עצמאות מאקסימאלית של מעמד הפועלים, — דווקא הם קראו לפועלים בעצם המומנט הסוער ביותר: "בכל בית־חרושת, כל חמש מאות פועלים בחרו בציריכם! וכל אלה ביחד יקימו בעיר הבירה את "המועצה הפטרבורגית של צירי הפועלים". וקרה הפראדוקס הגדול ביותר: נגד המועצות יצאו הבולשביקים. דבר זה לא היה מקרי. הבולשביקים בנו הכול על הריכוזיות המוחלטת ועל הבנייה מלמעלה למטה. עתה הם ראו במועצות החפשיות מעין התחרות במפלגתם. הם חששו, שהמועצה, ודווקא בנקודה החשובה ביותר של האימפריה העצומה, עלולה להתחמק מידיהם. עד אז (במשך שנים רבות!) התנהלו ויכוחים בלתי פוסקים בין המפלגות המהפכניות והסוציאליסטיות. אולם לנין מעולם אפילו לא הזכיר את המלה "סובייטים", דהיינו — מועצות. ואולם עתה, כאשר המועצות נהפכו לתופעה רבת־עוצמה, שינה לנין, הטכסיסן הגאוני, את עמדתו, כדי שלא יישאר מבודד מן ההמונים המהפכניים.

מהפכת 1905 באומנות

"17 באוקטובר 1905" מאת איליה רפין

אומנים רבים ברוסיה בחרו להביע ביצירותיהם את מהפכת 1905. בין האומנים הללו אפשר למנות את איליה רפין, הצייר שצייר את "17 באוקטובר 1905". בתאריך 17 באוקטובר 1905 פורסם מנשר אוקטובר ורפין בחר לתאר את חגיגות האנשים לאחר פרסום המנשר. מלבד רפין גם הסופר היהודי שלום עליכם בחר לספר על המהפכה בספרו "המבול", שתיאר אירועים מן המהפכה. גם ולנטין קטייב בחר לתאר את המהפכה בספרו "מפרש בודד מלבין באופק". תיאור נוסף של המרד על אוניית הקרב פוטיומקין קיים בסרטו המפורסם של סרגיי אייזנשטיין, אוניית הקרב פוטיומקין.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מהפכת 1905 בוויקישיתוף

• פירוט מהפכת 1905 באנגלית
• מהפכת 1905, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• רוסיה, היסטוריה, 1905-1907, מהפכה, דף שער בספרייה הלאומית
• "בלט רוס של דיאגילב", לין גראפולה, תרגום ניב סבריאגו, הוצאת כותר, עמ' 26-23