מהמוט הראשון

מהמוט הראשון
לידה	2 באוגוסט 1696; אדירנה, האימפריה העות'מאנית
פטירה	13 בדצמבר 1754 (בגיל 58); קונסטנטינופול, האימפריה העות'מאנית
מדינה	האימפריה העות'מאנית
מקום קבורה	איסטנבול
השושלת העות'מאנית
אב	מוסטפא השני
אם	סאלחה סולטאן
	20 בספטמבר 1730 – 13 בדצמבר 1754; (24 שנים)
	→ אהמט השלישי עות'מאן השלישי ←

מהמוט הראשון (טורקית I. Mahmut; טורקית עות'מאנית محمود اول, 2 באוגוסט 1696 – 13 בדצמבר 1754) היה הסולטאן העשרים-וארבעה של האימפריה העות'מאנית, ושלט בה מ-1 באוקטובר 1730 ועד יום מותו. הוא היה בנו של הסולטאן מוסטפא השני ואחיינו של הסולטאן שקדם לו ואשר המליכו תחתיו, אהמט השלישי.

שני החודשים הראשונים של תקופת שלטונו היו סוערים והושפעו ממרד היניצ'רים אשר הביא לויתורו של אהמט השלישי על השלטון ולהמלכתו של מהמוט הראשון, אך זה דוכא לבסוף.

השנים הבאות חלפו בצילן של מלחמות כנגד רוסיה והספווים. במזרח הצליחו הטורקים לשמר את אחזיתם בבגדאד, אך הקווקז עבר לתחום ההשפעה הפרסית. המלחמה העות'מאנית-רוסית בה ניצבה אוסטריה לצד הרוסים, פרצה עקב חילוקי דעות לגבי תוצאות מלחמת רוסיה-פולין של 1733-1735 ועקב פשיטות הולכות ונשנות של הטטרים מקרים. לאחר הצלחות וכשלונות של שני הצדדים גם יחד, חתמו האוסטרים והרוסים על הסכמי שלום נפרדים עם הטורקים. במסגרת הסכם ניסה (אנ') בין האימפריה העות'מאנית ורוסיה, קיבלה האחרונה את העיר אזוב אבל נשללה ממנה הזכות להשאיר את הצי הרוסי הקיסרי בים אזוב או לבנות שם ביצורים.

מהמוט הראשון הפקיד את השלטון במידה רבה בידי שריו והתמסר לכתיבת שירה.

הסולטאן מהמוט הראשון נודע כאוהב יהודים. מלכת בוהמיה והונגריה, מריה תרזה, פרסמה בחודש ינואר של שנת 1745 צו מלכותי שגזר גירוש מיידי על יהודי פראג ויהודי בודה, על נשיהם וטפם. היהודים הוכרחו בעיצומו של החורף העז לעזוב את פראג ואת בודה, להתרחק ממרכזי הערים הראשיות ולהגר ליישובים כפריים קטנים בבוהמיה ובהונגריה. במשך שלוש שנים, שממו פראג ובודה מיהודים. במהלך אותן השנים, פנו המגורשים אל הנגיד היהודי יהודה ברוך, בנקאי הארמון של הסולטאן מהמוט הראשון, וביקשו ממנו שיפעל עבורם לקבלת אזרחות עות'מאנית. לשאלת הסולטאן מדוע חפצים כל כך הרבה יהודים להגר לארצו, סיפר הבנקאי שלו על גירושם של היהודים. הסולטאן אוהב היהודים שלח אולטימטום למלכה. המלכה, שהייתה מסובכת בלאו הכי במלחמה קשה, נרתעה מהאיום, ועם תום המלחמה (בשנת 1748) מיהרה להשיב את המגורשים לבתיהם, לאחר שחייבה אותם לשלם קנס הגון. מריה תרזה התנצלה לפני הסולטאן וטענה כי "נפלה אי־הבנה".