מדיניות ההפרדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מדיניות ההפרדה היא מדיניות הפרדת האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון וחבל עזה מהאוכלוסייה בישראל באופן חלקי או מלא, בה נקטו ממשלות ישראל לאורך השנים. מדיניות זו מהווה חלק מרכזי ביישום השקפת שתי מדינות לשני עמים.

כחלק מהמדיניות הוקמה גדר ההפרדה ביהודה ושומרון, וכן גדר דומה והסדרי כניסה ויציאה לתושבי רצועת עזה. גם ההתנתקות החד-צדדית מרצועת עזה נחשבת לחלק ממדיניות זו.

מדיניות ההפרדה היא אחד מארבעת המרכיבים של מדיניות הביטחון בנוגע לפלסטינים: סיכול טרור פלסטיני, הפרדת האוכלוסייה הישראלית מהאוכלוסייה הפלסטינית, שמירה על מרקם החיים הפלסטיני, ואכיפת חוק וסדר בשטחים.[1]

בדיונים במדיניות ההפרדה בשפה האנגלית מכנים אותה בכתיב הלועזי "hafrada" ולעיתים בשמות נוספים, כמו "unilateral separation" (הפרדה חד-צדדית) או "unilateral disengagement" (התנתקות חד-צדדית).

המושג חדר לשיח הציבורי במיוחד לאחר תוכנית ההתנתקות, והוא מוזכר לעיתים קרובות בדיונים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מדיניות ההפרדה מוזכרת פעמים רבות בדו"ח משנת 2014 של ריצ'רד פאלק, שליח מיוחד של האו"ם: "דו"ח מיוחד על מצב זכויות אדם בשטחים הפלסטיניים".

מקור הביטוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק רבין גיבש את התפיסה של מדיניות ההפרדה עוד בתקופת כהונתו הראשונה כראש ממשלה, בשנים 1974–1977, אך בשל התנגדויות לא הצליח ליישמה.

בינואר 1991, במהלך מלחמת המפרץ, בוטל היתר היציאה הכללי שהוענק לתושבי השטחים הפלסטיניים, והם נדרשו להצטייד בהיתר כניסה לישראל מהמנהל האזרחי, במדיניות שכונתה "סגר כללי". זו הייתה הפעם הראשונה מאז 1972 שבה הופרדו השטחים הפלסטיניים מישראל.

בשנת 1993, בתחילת כהונתו השנייה של רבין, יישם לראשונה מדיניות זו באמצעות הטלת סגר כללי על יהודה ושומרון, אליו התייחס במפורש כצעד ראשון להפרדה בין ישראלים לפלסטינים.[2]

אהוד ברק, בהתמודדותו על תפקיד ראש הממשלה, הציע באופן מפורש מדיניות של הפרדה תחת הסיסמה "אנחנו פה והם שם". בשנת 1998 הסביר ברק את גישתו בריאיון לעיתון אמריקאי: "אנחנו צריכים להיפרד פיזית מהפלסטינים, כפי שהמליץ המשורר האמריקאי רוברט פרוסט, שכתב פעם כי 'גדרות טובות יוצרות שכנים טובים'. צריך להשאיר אותם מאחור, מחוץ לגבולות המוסכמים, ולבנות בישראל."

בשנת 1999 פרסם דן שיפטן ספר בשם "כורח ההפרדה: ישראל והישות הפלסטינית", ובו דן בגישות שונות למדיניות ההפרדה. בספר מוצעות מספר דרכים להפרדה בין האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון וברצועת עזה מהאוכלוסייה בישראל. שיפטן כינה את המדיניות הביטחונית של יצחק רבין ואהוד ברק בשם "הפרדה קשה", וזיהה את מאפייניה במזעור הנוכחות הפלסטינית בישראל לרמה הנמוכה ביותר האפשרית. את גישתו של שמעון פרס כינה בשם "הפרדה רכה", והיא מתאפיינת בהפרדה מדינית בד בבד עם שיתוף פעולה כלכלי נרחב. גורמים פוליטיים רבים וכן גורמים בצה"ל השתמשו בספרו של שיפטן בבואם ליישם את מדיניות ההפרדה.[3]

לאחר כניסתו של אהוד ברק לתפקיד ראש הממשלה בשנת 1999, הוא ערך מספר דיונים בקבינט המדיני-ביטחוני על מדיניות ההפרדה, בהם חילק לשרים עותקים מספרו של שיפטן. מדיניות ההפרדה אומצה לאחר מכן על ידי המטה לביטחון לאומי, שבו שיפטן כיהן כיועץ.

רבים התבטאו נגד מדיניות ההפרדה, ביניהם בנימין בן אליעזר, שחשב שמדיניות כזו היא בלתי ניתנת ליישום, ומאיר אינדור (ממנהלי אלמגור - ארגון נפגעי טרור), שבפברואר 2001 כתב: "ההפרדה, תחת הסיסמה "אנחנו פה והם שם" היא המילה החדשה של אלה המפנטזים על שלום. אריאל שרון לא יוכל לספק "שלום וביטחון" על ידי ביצוע הפרדה לאורכה ולרוחבה של הארץ. אם הפרדה כזאת הייתה אפשרית, היא הייתה נעשית כבר מזמן."[4]

הביטויים "הפרדה חד-צדדית" ו"התנתקות חד-צדדית"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הצגת תוכנית ההתנתקות ויישומה, אריאל שרון הרבה להשתמש במונחים "הפרדה חד-צדדית" ו"התנתקות חד-צדדית". לקראת הבחירות לכנסת השבע עשרה מונחים אלה צברו תאוצה בתעמולת הבחירות של מפלגת קדימה ונעשה בהם שימוש נרחב בשיח הציבורי.

בשנת 2002 דווח על מדיניות ההפרדה בביטאון ההסתדרות הציונית הדסה בארצות הברית, וכן הוקדשה לנושא תוכנית טלוויזיה. מנחה התוכנית פתח ואמר: "היהודים קוראים לזה הפרדה, אחרים קוראים לזה אפרטהייד, אבל המונח הטכני המדויק הוא "התנתקות חד-צדדית". זה רעיון שצובר תאוצה בישראל."

יישום מדיניות ההפרדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנת 1991 ננקטו על ידי ממשלת ישראל וצה"ל צעדים רבים שנועדו להפריד בין האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון וחבל עזה מהאוכלוסייה בישראל.

מלחמת המפרץ (1991)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1991, במהלך מלחמת המפרץ, בוטל היתר היציאה הכללי שהוענק לתושבי השטחים הפלסטיניים, והם נדרשו להצטייד בהיתר כניסה לישראל מהמנהל האזרחי, במדיניות שכונתה "סגר כללי". זו הייתה הפעם הראשונה מאז 1972 שבה הופרדו השטחים הפלסטיניים מישראל.

הסגר על יהודה ושומרון (1993)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף חודש מרץ 1993 הוטל סגר כללי על השטחים ונאסרה כניסת פלסטינים לישראל למשך שלושה שבועות, בתגובה למספר פיגועי דקירה שבוצעו בתקופת האינתיפאדה הראשונה. בתקופה זו הוחל בהקמת מחסומים בנקודות שונות, הן לאורך הקו הירוק והן בתוך יהודה ושומרון. מחסומים אלה שימשו בשנים 1993–1995 להטלת סגרים מעת לעת. סגירת הגבול גבתה מחיר מהכלכלה הישראלית ובעיקר מהכלכלה הפלסטינית שנסמכה עליה.[5]

ראש הממשלה, יצחק רבין, התייחס בכנסת לסגר: ”תכלית הסגר הזה ליצור, לא במכה אחת, יתר הפרדה, בלי כל קשר לשאלת התהליך המדיני.” גם במסגרת התגבשותם של הסכמי אוסלו באותה תקופה דיבר רבין על "הפרדה בין ישראלים לפלשתינאים ככורח השעה".

גדר המערכת סביב רצועת עזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – גדר המערכת סביב רצועת עזה

מטרתה של גדר המערכת סביב רצועת עזה היא יצירת מחסום הפרדה בין האוכלוסייה במדינת ישראל לאוכלוסייה הפלסטינית ברצועת עזה ומניעת חדירת פלסטינים מעזה לישראל. הגדר הוקמה על גבול הקו הירוק ובהמשך הורחבה לגבול רצועת עזה עם מצרים, והושלמה בשנת 2006.

הרעיון לבניית גדר המערכת הועלה בשנת 1992 על ידי יצחק רבין. בניית גדר המערכת החלה בשנת 1994. רבין הסביר את הצורך בגדר זו לאחר הפיגוע בבית ליד:

"אני משוכנע שהדרך שבה הולכת הממשלה היא הדרך הנכונה להביא לסיום השליטה בעם אחר. הפלסטינים בשטחים הם יישות שונה משלנו - דתית, פוליטית ולאומית - והיא צריכה להביא להפרדה. לא על-פי קווי הגבול שהיו לפני 1967. ירושלים תישאר מאוחדת לעולם וגבול הביטחון של מדינת ישראל יוצב על הירדן. אנחנו מוכרחים לשבור את מעגל השנאה ואנו נשבור אותו כדי שלא נצטרך כאמהות וכאבות ואני כסבא לספוד לילדנו הטובים והיפים."

ירון דרוקמן, מוות בדרך לבסיס: כשמחבלים התפוצצו בבית ליד, באתר ynet, 24 בינואר 2015

גדר ההפרדה ביהודה ושומרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – גדר ההפרדה

בניית גדר ההפרדה ביהודה ושומרון החלה בשנת 2002. הגדר הייתה נדבך מרכזי בתוכנית ההתנתקות שיזם אריאל שרון. שרון הציג בפומבי את התוכנית ב-18 בדצמבר 2003 בכנס הרצליה הרביעי, שם ציין כי ”התנחלויות שתועתקנה הן אלה שלא ייכללו בשטחה של מדינת ישראל במסגרת הסכם קבע עתידי אפשרי. במקביל, במסגרת תכנית ההתנתקות, ישראל תחזק את שליטתה באותם חלקים של ארץ ישראל שמהווים חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל בכל הסדר עתידי.”

גדר ההפרדה תוארה על ידי דן שיפטן כ"מכשול פיזי המונע תנועה בין שני הצדדים, שמהווה את החלק המרכזי של אסטרטגיית ההפרדה החד-צדדית." לדבריו, תוכנית ההתנתקות היא רק צעד ראשון ב"תהליך היסטורי רחב יותר." בריאיון לג'רוזלם ריפורט הוא אמר: ”אני יכול אפילו להצמיד תאריכים לתהליך הזה. בשנת 2007 או 2008 תתרחש התנתקות מרכזית נוספת בגדה המערבית, ועד שנת 2015 ישראל תחלק את ירושלים באופן חד-צדדי." לטענת שיפטן, מטרתה של מדיניות ההפרדה אינה "להביא שלום", אלא למנוע "טרור מתמיד".”

תוכנית ההתנתקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – תוכנית ההתנתקות

בספרו "שרון: חייו של מנהיג", מספר גלעד שרון שהוא זה שהציע לאביו את הרעיון של תוכנית ההתנתקות. שרון כינה בתחילה את התוכנית להתנתקות חד-צדדית "תוכנית ההפרדה", אך לאחר זמן קצר שינה את השם ל"תוכנית ההתנתקות", מכיוון שלדעתו "המילה הפרדה נשמעת רע, במיוחד בשפה האנגלית, כי זה מזכיר אפרטהייד."

שרון פירט את התוכנית במכתב לנשיא ארצות הברית, ג'ורג' ו. בוש, אותה נימק בטענה כי "אין שותף פלסטיני עמו ניתן להתקדם בדרכי שלום לקראת הסדר." התוכנית יצאה לפועל בקיץ 2005.

מדיניות ההפרדה בחברון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיר חברון החיל צה"ל מדיניות של הפרדה בין האוכלוסייה היהודית לפלסטינית באופן מוגבל לאחר טבח מערת המכפלה. לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, בחודש ספטמבר 2000, הורחבה מדיניות זו, והוטלו מגבלות נוספות על תנועתם של פלסטינים בחברון: עוצר ממושך וסגירת רחובות ראשיים באופן קבוע לתנועתם של תושבי העיר הפלסטינים.[6]

בדיון בבית המשפט הגבוה לצדק בשנת 2005 הוגש כתב הגנה מטעם מדינת ישראל שבו הוסברו המניעים הביטחוניים למדיניות ההפרדה:

"מתחילת אירועי הלחימה בספטמבר 2000 שורר בעיר חברון מצב ביטחוני מיוחד, המתאפיין באירועי טרור ולחימה בהיקף נרחב – אירועים שגבו מחיר דמים כבד הן בקרב היהודים הגרים בחברון והן בקרב התושבים הפלסטינים. אירועים אלו התרחשו בעיקר באזור H-2 של העיר חברון, שבו מתגוררות האוכלוסייה הישראלית והאוכלוסייה הפלסטינית זו לצד זו. [...] על- פי התפיסה המבצעית של כוחות צה"ל בחברון, יש צורך לעת הזו בקיומו של "מרחב הגנה" בסמוך למקומות המועדים לפיגועי טרור. [...] על- פי הערכת הגורמים הפיקודיים הבכירים ביותר בצה"ל, קיים הכרח ביטחוני ומבצעי במרחבי הגנה כאמור, הן לצורך שמירה על שלומם של חיילי צה"ל והן לצורך שמירה על חייהם של התושבים היהודים המתגוררים בחברון."

בג"ץ 11235/04, עיריית חברון ואח' נ' מדינת ישראל ואח', הודעת המדינה, 16 בנובמבר 2005, סע' 22.

דוגמאות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות דוגמאות נוספות למדיניות של הפרדה בין אוכלוסיות שונות בישראל. בחודש יוני 2005 הוצגו בתערוכת אמנות בשם "הפרדה" צילומים של 12 אתרים שבהם מתבצעת מדיניות של הפרדה, לא רק ביהודה ושומרון ורצועת עזה. בסקירה של אסתר זנדברג היא מתארת חלק מהצילומים בתערוכה: "חומות האפרטהייד בין קיסריה לג'סר א-זרקא, ובין ניר צבי לשכונה הערבית פרדס שניר בלוד, המפלצת הארכיטקטונית של מגדלי חוף הכרמל התקועה כאגרוף מול הים ומול שכונת המצוקה נווה דוד, ועוד גדרות והפרדות רבות."[7]

סקירת מדיניות ההפרדה בעיתונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

איתן הראל, פרופסור לביולוגיה באוניברסיטת עברית בירושלים, התראיין לעיתון לה מונד במאי 1996 ואמר: "סדרי העדיפויות שלנו השתנו. החלום של ארץ ישראל השלמה הוחלף במציאות של ישראל קטנה, ומה שחשוב לאנשים הוא לחיות כאן טוב יותר. ואם אתה שואל אותם מה הם רוצים, תגובת הרוב היא: הפרדה, הפרדה."

עמירה הס כתבה במאמר בעיתון "הארץ" בשנת 2007: "מאז שנות ה-90 שוקדת ישראל על מדיניות הפרדה בין שני העמים ועל צמצום ההזדמנויות להכיר ולהתרועע שלא במסגרת יחסי אדון-וסל [...] בשל ההפרדה הזאת הפלשתינאים מכירים רק מתנחלים וחיילים. כלומר, את אלה שבתפקידם במערכת ובהתנהגותם מצדיקים את המסקנה שאי אפשר להגיע עם ישראל להסדר הוגן וליחסי שלום. ההפרדה מקבעת גם אצל הישראלים שבגבולות המדינה עמדות גזעניות, או במקרה הטוב מתנשאות."[8]

טענות למדיניות אפרטהייד על ידי ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – טענות למדיניות אפרטהייד על ידי ישראל

בג"ץ פסק שאין דמיון בין מדיניות ההפרדה לבין משטר האפרטהייד שהיה נהוג בדרום אפריקה.

בעתירה של המוקד להגנת הפרט והאגודה לזכויות האזרח בישראל בנושא מדיניות ההפרדה בשימוש בכבישים, העותרים השוו בין מניעת תנועתם של תושבים פלסטיניים בכביש 443 למדיניות האפרטהייד בדרום אפריקה. בדיון מ-2007 בית המשפט דחה השוואה זו: ”ההשוואה אותה ערכו העותרים בין השימוש בכבישים נפרדים מטעמי ביטחון לבין מדיניות האפרטהייד אשר ננקטה בעבר בדרום אפריקה ולפעולות אשר נלוו לה - אינה ראויה. מדיניות האפרטהייד מהווה פשע חמור ביותר, והיא מנוגדת לעקרונות היסוד של המשפט הישראלי, לדיני זכויות האדם הבינלאומיים, וכן להוראות המשפט הפלילי הבינלאומי.”

עם זאת הביע בית המשפט ביקורת מסויגת על מדיניות ההפרדה: "גם בהביאנו בחשבון כי הפרדה מוחלטת בין האוכלוסיות הנעות בכבישים היא תוצאה קיצונית ובלתי רצויה, עלינו להיות זהירים ומאופקים מהגדרות המקנות לאמצעי הביטחון הננקטים לשם הגנה על הנוסעים בדרכים משמעות של הפרדה המבוססת על אדנים פסולים של טעמי גזע ולאום."[9]

בשנת 2011, במאמר שכותרתו "נישול: צורתו הישראלית של אפרטהייד", ג'ף הלפר מהוועד הישראלי נגד הריסת בתים כתב כי: "ההפרדה היא המונח העברי הרשמי לחזונה ומדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים בשטחים, ובמידה מסוימת גם כלפי ערביי ישראל." מאמר נוסף של הלפר נקרא "House Demolitions and Israel's Policy of Hafrada" ובו הוא משווה בין מדיניות ההפרדה לבין האפרטהייד, וטוען שבשני המקרים מדובר בקבוצה שלטת בעלת מאפיינים אתניים, דתיים או לאומיים המפרידה את עצמה מקבוצות אחרות.[10]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "מערכת הביטחון וגופי השלטון הישראלים מתייחסים בתקשורת כמו גם בדיונים פנימיים ובתדריכים לחיילים לארבעה מרכיבים עיקריים ועקביים של המדיניות הישראלית בשטחים: "סיכול טרור" או "סיכול פח"ע" (פעילות חבלנית עוינת); "הפרדה" או "היפרדות" ישראלית מהאוכלוסייה הפלסטינית; שמירה על "מרקם החיים" הפלסטיני או "מידתיות"; ו"אכיפת חוק וסדר" בשטחים." -- מתוך סקירה של פרסומי "שוברים שתיקה", באתר "העוקץ".
  2. ^ "בהיותו ראש ממשלה בשנים 74'- 77' הציג רבין תפיסה ברורה של תהליך היפרדות [...] רבין היה אמון מראשיתו על "תפיסת ההפרדה", אך בתקופת כהונתו הראשונה כראש ממשלה, לא הצליח "לשבור" את מדיניות האינטגרציה של דיין ששלטה בכיפה, וזאת בעיקר לנוכח התנגדותם של שר הביטחון שמעון פרס ושל ראש האופוזיציה מנחם בגין." -- ציטוט מההרצאה של שאול אריאלי "התכנסות עם חילופי שטחים", בכנס עיצוב המרחב של מכון טרומן באוניברסיטה העברית בירושלים, 13.4.2008. קישור להרצאה: כאן.
  3. ^ "חומות וגדרות חדשים והשלכותיהם על ישראל ועל הפלסטינים" - מאת גרשון בסקין ושרון רוזנברג, 2003, באתר "המרכז האירופי ללימודי מדיניות" (באנגלית). במאמר נכתב שספרו של שיפטן שימש כמדריך לעבודתם של צה"ל ושל חוגים רחבים בפוליטיקה הישראלית בבואם ליישם את מדיניות ההפרדה. קישור למאמר כאן.
  4. ^ דברי אינדור נאמרו בראיון כאן (באנגלית).
  5. ^ מתוך מאמר של גדי אלגזי, "מן הסֶּגֶר אל קִיר הבַּרזֶל", באתר "העוקץ".
  6. ^ "עיר רפאים - מדיניות ההפרדה הישראלית ודחיקת רגליהם של פלסטינים ממרכז חברון", באתר האגודה לזכויות האזרח בישראל.
  7. ^ אסתר זנדברג, ההפרדה בתוכנו, באתר הארץ, 28 ביולי 2005.
  8. ^ עמירה הס, משבשים את מדיניות ההפרדה, באתר הארץ, 24 בספטמבר 2007.
  9. ^ פסק דין בג"ץ בנושא נסיעת כלי רכב פלסטיניים בכביש 443.
  10. ^ מאמרו של ג'ף הלפר נמצא כאן (באנגלית).