לס
לֵס (בגרמנית: Löss) היא סוג של קרקע, שהרכבה הוא ממשקעי טין (סילט) בעיקר ומיחסים שווים של חרסית וחול המחוברים באופן רופף באמצעות סידן פחמתי (CaCO3), חומר אורגני, תחמוצות ברזל ומינרלים נוספים. צבעה הוא צהוב עד חום בהיר.
אדמות הלס מכסות כ-10% משטח כדור הארץ ועוביין הממוצע מגיע לכמה עשרות מטרים, כמו כן, לרוב לא ניתן למצוא קרקע לס מְרוּבֶּדֶת. אדמת הלס מאפיינת את שוליהם של מדבריות רבים בעולם. מרבצי לס נפוצים בין קווי הרוחב 20° - 50° צפון, סין וארצות הברית מהוות את מרבצי הלס הגדולים ביותר.
מקור השם בגרמנית (Löss או Löß) ובאלמאנית lösch – חופשי, כפי שנקראה הקרקע בפי איכרים ובנאים לאורך עמק הריין.
הרכב ופוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]
משקע הלס הוא הומוגני ונקבובי, ומכיל גרגרי קוורץ, פלדספר ועוד מינרלים. בנוסף, קרקע הלס נוצרת מהשקעה של חומר דק המכילה שחק של סלעי גיר וקירטון. מאחר שאין סלע אחד המכיל את כל מרכיבי הלס, המסקנה המתבקשת היא שהוא נוצר כתוצאה מבליית כמה סוגי סלעים.[1]
קרקע הלס מצטברת בעיקר בערוצים ובכיסי קרקע בהשקעה השניונית של אבק. על כן, היא נאטמת בקלות ובצורה זו מגבירה את הנגר העילי והשיטפונות באזורים המדבריים, היוצרים ערוצונים ונוף של ביתרונות, ובמקומות אלו מתפתח הצומח. לכן אנו מבינים כי היא פורייה וטובה מאוד לגידולים חקלאיים. בנוסף היא קרקע עשירה במינרלים, חומרים אורגניים ואוורירית ולכן היא מנקזת טוב את המים וקל לחרוש ולנטוע בה צמחים. כמו כן, שחיקת הקרקע איטית מאוד והיא נשארת פורייה למשך זמן רב.[2]
ההרכב הכימי הממוצע של הלס הוא 61% צורן דו-חמצני (SiO2), 12% אלומינה ותחמוצת ברזל (Al2O3+Fe2O3), 25% סידן פחמתי (CaCO3), 1.4% אשלגן חד-חמצני (K2O) ו-0.7% חומר אורגני[3].
מנגנוני היווצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ללס שני מנגנוני היווצרות:
שחיקה קרחונית - הובלה של חומר המכיל סילט, חרסית ושחק דק של סלעי גיר וקירטון. ההובלה נעשית על ידי זרם מים שיטפוני ומי שלגים שנמסו משלב זרימת המים מהקרחונים עד השלב בו הזרימה נעצרת. כלומר, עד השלב בו המים מגיעים אל הטרמינל היבשתי. בנקודה זו מתחיל תהליך האידוי וחילחול המים, נוצר מצב של היווצרות חרסית וסילט, ומשלב זה הם חשופים לתנועה של רוח אשר תוביל אותם אל גדות הנהר, ושם הגרגרים יערמו.
שחיקה רוחית - הובלת שחק סלעים על ידי הרוח, אשר מהווים את המרכיב העיקרי של הקרקע. תופעה זו נראית לעיתים כענני אבק.[4]
לס בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
קרקע הלס בארץ ישראל עשירה במלחים. רוב קרקעות הלס בארץ ישראל נמצאות בדרום, ומדלדלות ככל שעולים צפונה ומערבה. הכמות הכללית המשוערת של האבק הרוחי (איאולי) שנכנס לישראל, משוערת כ- 100-250 מ"מ למטר מעוקב בשנה. האופי והעוצמה של הסדימנטים הרוחיים משתנים בהדרגה ככל שפונים מדרום לצפון. חומר גס גרגר (240 מיקרון) הוא הראשון לשקוע, בקרבת מקור האבק, מדבר סהרה וחולות סיני. ככל שמצפינים גודל הגרגר יורד (190 מיקרו מטר), כאשר הגבול הצפוני של אדמת הלס, הוא נחל שקמה.
מקורות קרקעת הלס בישראל והשקעתם[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההשערה הרווחת למקורות הלס היא כתוצאה של השקעה איאולית מאסיבית. מקורות חולות אלו הם ממדבר סהרה וחולות סיני. נראה שכמות האבק פוחתת ככל שמתרחקים מהמקור כיוון שבדרום פוגשים רבדים עבים של משקע איאולי דק זה (בסביבות רוחמה מגיעה ל 15-12 מטר). בפלשת הצפונית הרבדים האלה הולכים ונעשים דקים יותר ויותר עד שלבסוף בשרון אין רבדים אבקיים או חרסיתיים הנוצרים והסחף האיאולי המועט מתערבב על-פי הרוב רק עם החול שלמטה בתהליך של יצירת החמרה רק ברכסי החול.
העוצמה של רובדי החרסית והסילט משתנה גם כן בהדרגה ממזרח למערב. במזרח הרבדים הנזכרים עבים יחסית כיוון שהסחף האיאולי יכול היה לשקוע באזור במשך תקופה ממושכת. ואילו במערב תקופת השקיעה קצרה יותר והרבדים דקים יחסית.[5]
פוריות ומגוון ביולוגי בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
הלס הוא בית גידול המאופיין בצמחייה נמוכה ושיחים נמוכים. לרוב נראה בית הגידול כמו שדה לא מעובד, פתוח וריק מצמחים ובעלי-חיים. אך הוא מהווה בית גידול למינים רבים הנמצאים בסכנת הכחדה. האזורים של קרקעות לס מהווים בתי גידול שונים של בעלי חיים וצמחים יותר מסוגי קרקע אחרים, ויש בעלי חיים וצמחים שהם אנדמיים ללס.
חצרים הוא מוקד חשוב של מישורי הלס בארץ, והוא מהווה בית גידול הנמצא בסכנת הכחדה. הוא מהווה מערכת טבעית וייחודית, שמכילה בתוכה מינים ייחודיים. ביניהם מינים "אדומים" כמו ירבוע גדול, שנונית באר שבע וקטה חדת הזנב, זאת משום שקרקע הלס רכה, ובכך מאפשרת חפירת מנהרות ומרחבים תת-קרקעיים בקלות יחסית. בנוסף, מצויה החוברה המדברית (עוף דוגר קרקע), שמרבית אוכלוסייתה בישראל נמצאת בחודשי הקיץ באזור חצרים בישראל.
גם הכלניות בארץ גדלות לא פעם על אדמות לס. הן גדלות בחורף ובעיקר על גבעות כורכר מכוסות לס בשמורת בתרונות רוחמה המערבית. דרומית משם נמצאים מישורי הלס של מערב הנגב, שנוצרים בהם ערוצי נחלים קטנים בחורף היוצרים "מכתשים" מקומיים שמכוסים בכלניות בחורף, וכן בדבורניות ובשיחי השמשון.[6]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- עמנואל מזור, גאולוגיה בפטיש ישראל, רמת אביב:האוניברסיטה הפתוחה, 1994.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- לס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Encyclopaedia Britannica
- ^ אורית סקוטלסקי, "קרקעות ישראל", משאבי הקרקע ברשת, קמפוס טבע והמחלקה לזואולוגיה, אוניברסיטת תל אביב
- ^ עמנואל מזור, גאולוגיה בפטיש ישראלי, מכון ויצמן למדע, האוניברסיטה הפתוחה, 1994, עמ' 64
- ^ האנס ג'ני, גורמים בהיווצרות קרקע, Dover publication, New York
- ^ http://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S0277379110001368ScienceDirect]
- ^ החברה להגנת הטבע
