לייב אקשן

לייב אקשן (Live action, מילולית: "פעולה חיה") הוא צילום, דיגיטלי או בפילם, שלא באמצעות הנפשה קלאסית או ממוחשבת. המונח משמש בתעשיית הקולנוע, הטלוויזיה והפקות וידאו אחרות.^[1] מאחר שטכניקה זו היא הנורמה, השימוש במושג לרוב מיותר, ונעשה בו שימוש בדרך כלל רק במקרים שבהם מצופה שייעשה שימוש בהנפשה, כמו למשל בסרטי פיקסאר ובמשחק וידאו, או כאשר היצירה היא עיבוד קולנועי של סרט או סדרה מצוירת, כמו סרטי הקולנוע "סקובי-דו" (2002), "הפלינטסטונס" (1994) או "101 כלבים וגנבים" (1996). שימוש בבובות או בדגמים, כמו למשל בסרט "בעקבות הקריסטל השחור" (1982) נחשב גם כן כלייב אקשן, ובלבד שלא נעשה שימוש בסטופ מושן להנפשתן.

במונח זה נעשה שימוש גם בעולם ההנפשה, על מנת להתייחס לדמויות שאינן מונפשות, בסרטים מצוירים למחצה, כגון "ספייס ג'אם" (1996), "מי הפליל את רוג'ר ראביט" (1988), "לוני טונס: חוזרים לאקשן" (2003), או "מרי פופינס" (1964), בהם בני אדם ודמויות מונפשות חיות יחדיו, כך שדמויות ה"לייב אקשן" הן דמויות "אמיתיות", כגון בוב הוסקינס וג'ולי אנדרוז, לעומת הדמויות המונפשות כגון רוג'ר ראביט.

המונח נפוץ בהקשרים של סרט או סדרת טלוויזיה המבוססים על יצירה מאוירת כגון חוברת קומיקס. עיבודים של קומיקסים ללייב אקשן נפוצים במיוחד בסרטי גיבורי-על, כגון "סופרמן" (1978), "באטמן" (1989), "הנוקמים" ֹׁׁׁ(2012), "וונדר וומן" (2017), "הפנתר השחור" (2018), "הפלאש" (2023), ועוד רבים אחרים; וגם בסדרות טלוויזיה כמו "המפתחות של משפחת לוק" ו"המתים המהלכים".

ככל שבתעשיית הקולנוע גובר השימוש בתמונות ביצירת מחשב (Computer-generated Imagery), המוכר בעיקר בראשי התיבות CGI, חלק ממבקרי הקולנוע וביניהם מארק לנגר מוצאים לנכון לדון ביחסים שבין הלייב אקשן לבין ההנפשה. לטענתם - סרטים חדשים, שמשתמשים באפקטים מיוחדים ממוחשבים, לא ניתנים להשוואה עם סרטי לייב אקשן המשלבים בתוכם דמויות מונפשות, וזאת בשל תפיסת הריאליזם של שילוב שני הסגנונות.^[2]