לא תחמוד

לא תחמוד ולא תתאווה
(מקורות עיקריים)
מקרא	שמות, כ', י"ג; דברים, ה', י"ז
משנה תורה	הלכות גזילה ואבידה, פרק א', הלכות ט'-י"ב
שולחן ערוך	חושן משפט, סימן שנ"ט, סעיף י'
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, לאו רס"ה, לאו רס"ו; ספר החינוך, מצווה ל"ח, מצווה תט"ז

לֹא תַחְמֹד הוא מצוות לא תעשה מהתורה שלא לחמוד דבר השייך לאדם אחר או ללחוץ על אדם כדי להוציא מידו דבר השייך לו. מצווה זו היא הדיבר האחרון מבין עשרת הדיברות. בנוסף למצוות לא תחמוד, מופיעה בספר דברים מצוות לֹא תִתְאַוֶּה.

מקור וטעם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עשרת הדיברות

אנוכי ה'
לא יהיה
לא תשא
זכור את
כבד את

לא תרצח
לא תנאף
לא תגנוב
לא תענה
לא תחמד

מקורה של המצווה הוא בדיבר האחרון בעשרת הדיברות: ”לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ; לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.”^[1].

שני טעמים הובאו למצווה זו. הראשון, דעת רבי אברהם בן עזרא, עוסק באיסור התורה על רגש שבלב. בפירושו הוא מציין כי פרשנים רבים טענו כי לא ניתן לאסור רגש שבלב, אך הוא טוען אחרת. לדבריו, לו יחשוב האדם שהדברים אותם הוא חומד (אשה, בית, רכוש חברו) לא ניתנים להשגה, הוא יפסיק לחמוד אותם. בנוסף, הרמב"ם מציין כי הסיבה לאיסור 'לא לחמוד' היא שעל ידי ההתעסקות בתחבולת להשגת רכוש אחרים, קיים חשש שהאדם יפעל להשגתם בדרכים לא חוקיות ואף באלימות. דוגמה לכך מופיעה בסיפור בו המלך אחאב חומד את כרמו של נבות היזרעאלי ואף דואג להמתתו^[2].

לא תחמוד לעומת לא תתאווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלאו של לא תחמוד כולל את האיסור להוציא מן הזולת בתחבולות, ואף בתמורה כספית נדיבה, דבר השייך לו. התחבולות האסורות כוללות: הפצרה חוזרת ונישנית, לחץ חברתי וכמובן כח. העסקת המחשבות על תחבולות כאלו, אסורה גם היא, ואפילו עצם ההתאוות לנכסי הזולת או הקנאה בהם נאסרה (וראו להלן את שיטות הראשונים בהגדרת האיסור). איסור דומה לאיסור זה הוא "לא תתאוה", ולדעת הרמב"ם ההבחנה ביניהם היא שבאיסור לא תתאוה נאסרה המחשבה^[3].

אין שני הלאוין שהן "לא תחמוד" שבסדר וישמע יתרו ו"לא תתאווה" שבסדר זה לאוין כפולין בעניין אחד, אבל הם שני עניינים. שלאו דלא תחמוד ימנענו מלקחת בשום צד, בין בדמים בין שלא בדמים, מה שקנו זולתנו אם איננו חפץ למכר אותו דבר. ולאו זה דלא תתאווה ימנענו אפילו התאווה בו בתוך לבנו, כי עם התאווה יבוא להתחנן לו ולהכביד עליו למכרו או להחליפו לו בכלי אחר על כל פנים.

— ספר החינוך, מצווה תט"ז

העברת בעלות בהסכמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד מובאת ברייתא על מעמדו של החמסן, שהוא אדם הלוקח לעצמו ממון חברו ללא רשות החבר ומשאיר לו תשלום על כך. לפי הברייתא, חמסן נפסל לעדות רק מדרבנן^[4]. תוספות^[5] מקשים שבמקום אחר בתלמוד^[6] מספרים על רב אחא שהתרעם על זיכוי אדם שלקח ללא רשות ושילם, וענו לו חכמים: ”ולא תחמוד – לאינשי, בלא דמי משמע להו”. כלומר, לאנשים נשמע שעבירה יכולה להתקיים רק כשאדם לא משלם, אך מי שמשלם בוודאי רשאי לקחת. מלשון זו נשמע לכאורה שדעת האנשים שונה מדעת התורה.

תוספות תרצו על כך שני תירוצים. לפי התירוץ הראשון, צורת ההתנסחות של התלמוד לא באה לשלול את נכונותו של דין זה, ואם כן כאשר משלמים עבור החפץ אין איסור לא תחמוד. לפי התירוץ השני, הדבר לא תלוי בתשלום אלא בהשגת הסכמת המוכר – אם נוסף לתשלום הושגה לבסוף גם הסכמת המוכר, אין איסור לא תחמוד, אפילו אם החפץ נלקח ללא ידיעתו והסכמתו. לעומת זאת מדברי הרמב"ם^[7] נראה שגם אם הושגה הסכמת המוכר, כל עוד בוצעה העסקה ללא אישורו, עבר הקונה על לא תחמוד. הראב"ד השיג על כך ודעתו היא כדעת התוספות שאם הושגה הסכמה אין איסור לא תחמוד.

אם כן יש כאן שלש דעות: לפי התירוץ הראשון של התוספות, אין איסור לא תחמוד אם שולמה התמורה. לפי התירוץ השני של תוספות ולפי הראב"ד, אין איסור אם הושגה הסכמה. לפי הרמב"ם, גם אם הושגה הסכמה יש איסור לא תחמוד.