לאנדסקנכט

הלאנדסקנכט היו שכירי חרב אירופאים, לרוב גרמנים, ששימשו כבדרך כלל כנושאי רומח שפעלו מסוף המאה ה-15 עד סוף המאה ה-16. המונח "לאנדסקנכט" בא משתי מילים בגרמנית - Land ("ארץ" או "מדינה") ו-Knecht ("משרת" או "אביר"). לפעמים הם ידועים גם בשם "לאנצקנכט", שבו המילה Land מוחלפת במילה Lantz, שמשמעותה בגרמנית היא "רומח פרשים".

למרות שהם מועדים למרד, הלנדסקנכטה היו לוחמים חמושים ומנוסים, שגויסו במספרים גדולים ברחבי גרמניה ואוסטריה על ידי הקיסר הרומאי הקדוש, מה שהבטיח גם כמות וגם איכות לצבא הקיסרי במשך 150 שנה. בשיאם, בתקופת שלטונו של שארל החמישי מהבסבורג, ובהנהגתם של קברניטים בולטים כמו גיאורג פון פרונדסברג וניקולס מסאלם, השיגו הלנדסקנכטס הקיסרי הצלחות חשובות כמו לכידתו של המלך הצרפתי פרנסיס הראשון בקרב פאביה. ב-1525 וההתנגדות נגד התורכים העות'מאנים בראשות סולימאן המפואר במצור על וינה ב-1529.

אסטרטגיה צבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקר נשקם של הלאנדסקרנכטים היו רומחים באורך של בין 4 ל-5 מטרים. היחידות הצבאיות היו נכנסות לקרב בצורת ריבוע עם חומת רומחים מסביב. מלפנים היו פורצים נושאי החרבות שהיו כוח חלוץ בהתקפה. צבא לאנדסקנכטים היה במבנה היררכי מדוקדק עמוס בבעלי תפקידים. כמו כן כל חייל היה מחויב לחתום על אמנה שהייתה הקוד האתי של הלוחמים.

אנשי צבא הלאנדסקנכט, מרגע כניסתם אל הצבא השכיר הפסיקו למעשה להיות מחויבים למדינה כלשהי ועל כן הורגשה בצבא "רוח חופש". להבדיל מסולם המעמדות הקפדני שהיה באירופה, לוחמים נבחנו והתקדמו בזכות יכולותיהם הצבאיות ולא על סמך המוצא המעמדי שלהם. דבר זה משך רבים מבני העם הפשוט אל שורות שכירי-חרב אלה.

האגדות על הלאנדסקנכט החלו רווחות במאה ה-19 עם תחילתה של ההתעוררות הלאומית הגרמנית. כחלק מזרם הרומנטיקה באמנות החלו להמציא מארשים בדיוניים שהוצגו כשירי המנון מלחמתיים של אנשי הלאנדסקנכט. המארש "מוות רוכב בפלאנדריה" זכה לפופולריות בקרב חיילי צבא הקייזר, אחרי הקרבות העזים של תחילת המערכה הבלגית בימי מלחמת העולם הראשונה.