כתר אראגון
| |||
 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר | מונרכיה אבסולוטית | ||
| ראש מדינה |
מונרך אראגון  | ||
| שפה נפוצה | לטינית, אראגונית, קסטיליאנית, וקטלאנית. כמו כן סיציליאנית, נפוליטנית, ויוונית בשטחים המתאימים. | ||
| עיר בירה | ללא. לכל ממלכה הייתה עיר בירה משלה. | ||
| רשות מחוקקת |
General Courts of the Crown of Aragon, Corts Valencianes, בתי המשפט הקטלוניים, Aragonese Corts | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אירופה | ||
| העיר הגדולה ביותר | ברצלונה, נאפולי, סרגוסה, וולנסיה. | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | איחוד שושלתי בין דוכסות ברצלונה לממלכת אראגון | ||
| תאריך | 1162 | ||
| פירוק |
איחוד הכתרים בין כתר אראגון וכתר קסטיליה מובילים ליצירת ממלכת ספרד המאוחדת. לאחר עליית בית בורבון בספרד ופרסום צווי נואבה פלאנטה - איחוד מלא בין שני הכתרים וביטולם לטובת כתר ספרד. | ||
| תאריך |
איחוד הכתרים 14 במרץ 1516 פרסום צווי נוּאֶבַה פְּלַנְטַה 1715. | ||
| ישות קודמת |
 ממלכת אראגון  רוזנות ברצלונה | ||
| ישות יורשת |
.svg){kind=small} ממלכת ספרד ממלכת נאפולי ממלכת סיציליה ממלכת סרדיניה (באי סרדיניה) הרפובליקה של ג'נובה (באי קורסיקה) האימפריה העות'מאנית (באזורים היווניים) | ||
| דמוגרפיה | |||
| דת | נצרות קתולית (מיעוטים מוסלמים, יהודים ויוונים-אורתודוקסים) | ||
  | |||
כתר אראגון (בקטלאנית: Corona d'Aragó; באראגונית: Corona d'Aragón; בלטינית: Corona Aragonum) היה איחוד קבוע של שטחים ומדינות תחת שרביטו של מלך אראגון, במובן של "ארצות הכתר של אראגון". בשיא כוחו במאות ה-14 וה-15, כתר אראגון היה מעצמה ימית, והוא שלט על חלק נכבד מספרד של היום, דרום-מערב צרפת, וכן גם באיים הגדולים ושטחי יבשת המתמתחים לאורך הים התיכון עד ליוון. הממלכות שהרכיבו את כתר אראגון לא היו מאוחדות באופן מדיני מלבד ברמת המלך. במונחים מודרניים כתר אראגון תפקד יותר כקונפדרציה מאשר כמדינה אחת. במובן זה אין לבלבל בין כתר אראגון (שהייתה ישות טריטוריאלית נרחבת מאוד) לבין אחד מהרכיבים שלו - ממלכת אראגון, אשר ממנה נלקח השם.
ב-1479, איחוד שושלתי חדש איחד בין כתר אראגון לכתר קסטיליה, ויצר בכך את ממלכת ספרד. התארים המרכיבים את כתר אראגון נשארו בשימוש עד 1716, אז הם בוטלו בגלל כניסת צווי נואבה פלאנטה לתוקפם כתוצאה מההפסד של הטוען-לכתר המועדף על הממלכות המרכיבות את כתר אראגון במהלך מלחמת הירושה הספרדית.
הֶקְשֶר היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
המרכזים הכלכליים הראשיים של הכתר היו הערים ברצלונה וולנסיה. מרכז פוליטי אחר היה סרגוסה, שם הוכתרו המלכים בקתדרלת לה סאו. לבסוף פלמה דה מיורקה הייתה עיר מסחר חשובה ונמל.
כתר אראגון כלל לימים את ממלכת אראגון, נסיכות קטאלוניה, ממלכת ולנסיה, ממלכת מיורקה, ממלכת סיציליה, סרדיניה, מלטה; וכן לתקופה קצרה גם את חבל פרובאנס, ממלכת נאפולי, דוכסות נאופטריה, ודוכסות אתונה.
הארצות הידועות כספרד ופורטוגל נאבקו אחרי שנת 722 במלחמות הרקונקיסטה בין ממלכות הצפון הנוצריות, לבין ממלכות הטאיפה המוסלמיות בדרום.
בסוף ימי הביניים, ההתפשטות האראגונזית דרומה נתקלה בהתפשטות קסטיליאנית מזרחה באזור מורסיה. לאחר מכן, הכתר האראגוני כיוון את תשומת הלב שלו לים התיכון, והגיע מזרחה עד ליוון ודרומה עד לחופי צפון אפריקה. במקביל, פורטוגל, שסיימה את הרקונקיסטה שלה ב-1272, כיוונה את תשומת לבה לאזור האוקיינוס האטלנטי. שכירי חרב מהטריטוריות של הכתר, אשר היו ידועים בשם "האלמוגברים", השתתפו ביצירתה של "אימפריה" ים-תיכונית זו, ובהמשך גם מצאו תעסוקה בארצות דרום אירופה.
כתר אראגון נחשב על ידי אחדים כאימפריה אשר שלטה בים התיכון במשך מאות בשנים, עם הכוח להכתיב את חוקי הים (כפי שהיה בספר "הקונסוליה הימית", שנכתב בקטלאנית, ונחשב לאחד העתיקים שעסק במשפט ימי בעולם). הייתה זו אם כן, בשיא כוחה, מעצמה גדולה באירופה.
אך למרות הכתוב לעיל, בין הטריטוריות השונות שהיו חלק מהכתר היה רק קשר רופף, בצורה כזו שאינו מתיישב עם הרעיון המסורתי של אימפריה. מלומד בן ימינו, המרקיז דה לוסויה[1] מתאר את כתר אראגון כקונפדרציה במקום ממלכה ריכוזית, וכל שכן אימפריה. וגם אין מסמכים רשמיים אשר מתייחסים לכתר בתור אימפריה (או אימפריום, או כל הטיה אחרת של המילה); במקום זאת הכתר היה נחשב בתקופתו כאיחוד שושלתי של ממלכות שונות.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקור[עריכת קוד מקור | עריכה]
ה"אימפריה" האראגונזית נוצרה ב-1137, כאשר ממלכת אראגון, ורוזנות ברצלונה התאחדו באיחוד שושלתי[2][3] כתוצאה מהנישואין בין רמון ברנגר הרביעי, רוזן ברצלונה לפטרונילה, מלכת אראגון. התארים אוחדו סופית כאשר בנם אלפונסו השני, מלך אראגון עלה לכס המלוכה ב-1162. עם איחוד זה בית ברצלונה עלה והשתדרג למעמד של בית מלוכה[4][5]. בהדרגה הישויות השונות שעליהם הם שלטו ושנוספו לשליטתם החלו להיקרא בשם "כתר אראגון" הודות ליוקרה הגדולה יותר של תואר מלכותי על פני תואר רוזני.
רמון ברנגר הרביעי, רוזן ברצלונה, השליט החדש של השושלת המאוחדת, עדיין קרא לעצמו רוזן ברצלונה, והוא הסתפק בתואר "נסיך" אראגון"[5].
בנם של רמון ברנגר הרביעי ופטרונילה, אלפונסו השני, ירש את התארים מלך אראגון, ורוזן ברצלונה בסגנון שיישמר לאחר מכן על ידי כל יורשי הכתר. בכך איחוד זה נוצר, בזמן שהוא מכבד את כל המוסדות הקיימים והפרלמנטים של שתי הטריטוריות.
התרחבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלפונסו השני ניסה לכבוש את ולנסיה כאשר הנסיבות היו בעדו, אך לרוע המזל ההזדמנות הוחמצה כאשר סנצ'ו הרביעי, מלך נווארה פלש לאראגון. אלפונסו השני חתם על הסכם קאסולה עם אלפונסו השביעי, מלך לאון במטרה להגן על גבולות אראגון. ההסכם גם תחם את אזורי הכיבוש המוריים העתידיים: אראגון תקבל את ולנסיה, בעוד שקסטיליה תקבל את מורסיה[6].
המלך חיימה הראשון (המאה ה-13) פתח בתקופה של התפשטות, על ידי כיבוש וסיפוח מיורקה וכן חלק גדול מממלכת ולנסיה לכתר. בהסכם קורבייל (1258), אשר היה מבוסס על העיקרון של גבולות טבעיים[7], התביעות הצרפתיות על קטאלוניה באו לקיצם. העיקרון הכללי היה ברור, ההשפעה האראגונזית מצפון לפירנאים תבוא לקיצה[7]. חיימה הראשון הבין כי בזבוז כוחותיו והשקעת האנרגיות שלו במאמץ להחזיק דריסת רגל בצרפת, יכולה להביא רק אסון[7]. בינואר 1266, חיימה צר וכבש את מורסיה, יישב שם את אנשיו, רובם קטאלנים, והעביר את השלטון לידי קסטיליה, כפי שהוסכם בהסכם קאסולה[8].
מיורקה, יחד עם הרוזנויות סרדניה ורוסיון והעיר מונפלייה, הוחזקו באופן עצמאי זה מזה מ-1276 עד ל-1279 בידי חיימה השני, מלך מיורקה ויורשיו כוואסליות של כתר אראגון. ב-1344 הם התקבלו כחברים מלאים בתוך הכתר. באותה שנה, ולנסיה שודרגה לדרגת ממלכה וקיבלה את הזכות ליצור את המוסדות שלה והפרלמנט ולהיות החברה השלישית בכתר (למרות זאת, הסטטוס החוקי של מיורקה לא היה עקבי כמו באראגון, נסיכות קטאלוניה, וולנסיה).
בשנת 1282, הסיציליאנים התמרדו נגד השושלת השנייה של האנג'בינים במרד הווספארים הסיציליאנים וטבחו בחיילי חיל המשמר שם. פרו השלישי, מלך אראגון הגיב לקריאתם והוא נחת חמישה חודשים לאחר מכן בטרפאני לתוך קבלת פנים נלהבת ביותר. דבר זה גרם לאפיפיור מרטינוס הרביעי לנדות את המלך פרו השלישי, לשים את סיציליה תחת צו אפיפיורי, ולהעניק את ממלכת אראגון לבנו של פיליפ השלישי, מלך צרפת[9][10].
כאשר פרו סירב לאכוף את כתב הזכויות של אראגון (הפוארוס - Fueros) בוולנסיה, האצילים ונציגי הערים התאחדו בסרגוסה כדי לדרוש אשרור של זכויות היתר שלהם, ושהמלך הסכים לבסוף לקבלם בשנת 1283. בכך החל איחוד אראגון, שפיתח את הכוח של ה"חוסטיסיה" (מעין בג"ץ), לתווך בין המלך ועשירי העם הארגוני. מוצאם של מוסד "החוסטיסיה דה אראגון"(ספ') והחצר הכללית (הקורטס חנרלס) של קטאלוניה היא מאותה תקופה.
כאשר חיימה השני, מלך אראגון, סיים את כיבוש ולנסיה, כתר אראגון ביסס את עצמו כמעצמה גדולה באירופה.
בשנת 1297, העניק האפיפיור בוניפקיוס השמיני את ממלכות סרדיניה וקורסיקה לחיימה השני, אך רק כעבור מאה שנים הם צורפו רשמית לכתר אראגון. על ידי הנישואין בין פדרו הרביעי למריה, מלכת סיציליה, ממלכת סיציליה וכן גם דוכסויות אתונה ונאופטריה צורפו לכתר אראגון. הנחלות היווניות אבדו סופית בשנת 1388 לטובת נריו הראשון, אקצ'איולי (אנ'), וסיציליה הופרדה לידי ידיו של מרטין הראשון, מלך סיציליה מ-1395 עד ל-1409. לעומת זאת, ממלכת נאפולי הוספה לכתר באופן סופי בשנת 1442 עם כיבושה על ידי אלפונסו החמישי.
נחלות המלך שמחוץ לחצי האי האיברי ולאיים הבלאריים נשלטו על ידי באי כוח דרך אליטות מקומיות כממלכות זעירות, במקום להיות נתונות לשלטון ישיר של ממשלה ריכוזית. הם היו מרכיב כלכלי בכתר אראגון יותר מאשר מרכיב מדיני.
העובדה שהמלך היה נלהב ליישב ממלכות חדשות במקום להרחיב את הקיימות הייתה ממאבק כוח שצילק את האינטרסים של המלך לעומת אלה של האצולה הקיימת. תהליך זה היה קיים גם בשאר חלקי אירופה אשר עברו השינוי מימי הביניים למה שנהוג לכנות כמדינה המודרנית (ראו העת החדשה). כך, הטריטוריות החדשות שנכבשו מהמורים (בעיקר ולנסיה ומורסיה) בדרך כלל קיבלו גם כתב זכויות (פוארו - Fuero) כמכשיר לקיים שלטון עצמי ובמגמה לצמצם את כוחה של האצולה בנחלות החדשות הללו, ובמקביל, לחזק את נאמנותם למונרכיה עצמה. נטייה זו בכתר קסטיליה השכנה הייתה דומה, ושתי הממלכות נתנו תמריצים לרקונקיסטה על ידי נתינת כתבי זכויות לערים או לטריטוריות החדשות שנכבשו, במקום להעניק אותם לבני האצולה הקיימת.
איחוד עם כתר קסטיליה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1410, המלך מרטין הראשון מת ללא יורשים. כתוצאה מכך, בזכות פשרת קאספה, פרננדו מאנטאקרה שהיה מהשושלת הקסטיליאנית של טראסטמרה ירש את כתר אראגון כפרננדו הראשון, מלך אראגון.
לאחר מכן, נכדו, פרננדו השני, מלך אראגון, השתלט מחדש על רוזנויות קטלוניה הצפונית (רוסיון) אשר אבדו לטובת צרפת. וכן גם לתקופה קצרה את ממלכת נווארה, אך היא החזירה לעצמה את עצמאותה לאחר תום מלחמות הירושה השושלתיות בה.
ב-1468, פרננדו נשא את האינפנטה איזבלה, מקסטיליה, אחותו למחצה של המלך אנריקה הרביעי אשר עלתה לכס המלוכה ב-1474 לאחר מות אחיה. נישואיהם אלה היו איחוד שושלתי[11][12][13] והם נהפכו למאורע המייסד את שחר ייסוד ממלכת ספרד. בנקודה זו כתר קסטיליה וכתר אראגון עדיין היו שתי ישויות נפרדות, כשכל אחת מהן שומרת על המוסדות המסורתיים שלה, הפרלמנט, והחוקים. תהליך של ליכוד וגיבוש הארצות למדינה אחת הושלם בימיו של קרלוס הראשון ב-1516 כשהוא איחד את כל הממלכות בחצי האי האיברי (למעט פורטוגל) תחת מונרך אחד, ובכך הוא קידם את יצירתה של מדינה ספרדית אחת, אם אומנם לא-ריכוזית בתקופה זו.
התדרדרות והתפרקות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הזיכרון הספרותי של תהילת העבר זוכר נכונה את עידן הזהב של המאות ה-12 וה-13, כאשר ולנסיה, מיורקה, וסיציליה נכבשו, הגידול באוכלוסייה טופל בלא בעיות חברתיות, והשגשוג העירוני, שהגיע לשיאו ב-1345, יצר את ההישגים המוסדיים והתרבותיים של הכתר[14]. כוחו של הכתר החל לדעוך לאחר מכן: הגידול באוכלוסייה נעצר עם גירוש יהודי ספרד (1492), המודחרים (1502), והמוריסקוס (1609)[15]. הכתר לא היה יכול למנוע את אובדן רוסיון, מינורקה, והנחלות האיטלקיות ב-1707-1716; וכן גם את כפיית השפה הצרפתית על רוסיון (1700), ואת השפה הקסטיליאנית על כל אדמות הכתר שבממלכת ספרד (1707-1716)[15].
כתר אראגון ומוסדותיו בוטלו רק לאחר תום מלחמת הירושה הספרדית (1702-1713) על ידי צווי נואבה פלאנטה שהוצאו על ידי פליפה החמישי, מלך ספרד[15]. המשטר הישן בוטל והמנהל האראגונזי הוכלל בתוך המנהל הקסטיליאני. ארצות הכתר אוחדו רשמית עם קסטיליה כדי ליצור באופן חוקי מדינה אחת (ספרד), כחלק מאותה מגמה לייצר ממשל ריכוזי תחת שושלת בורבון החדשה[15].
מיתוסים לאומניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
העונשים שהוטלו על הטריטוריות שנלחמו נגד פליפה החמישי במלחמת הירושה הספרדית משמשים מספר לאומנים ולנסיאניים וקטאלנים כטיעונים נגד ספרד המודרנית. האראגונזים מצאו מקלט במיתוס של חוקה עתיקה שקיימת מלפני כל תיעוד או התחלת ימי הביניים, בעוד שהקטאלנים זוכרים את זכויותיהם, ושאותם הם מקשרים עם הג'נרליטט והתנגדותם לקסטיליה[16].
זרם הרומנטיציזם במאה התשע-עשרה עורר את "הממלכה הפיראנית" שתאמה יותר את חזונם של הטרובדורים מהמאה ה-13 מאשר את המציאות ההיסטורית של הכתר[16]. חזון זה שרד כ"תוכנית נוסטלגית של תרבות פוליטית"[16].
הסמל והדגל[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – סניירה
תשעת הפסים של ברצלונה הפכו לסמל של המלכים[17]. הדגל היה בשימושם הבלעדי של מלכי אראגון והיה לצורת ביטוי לריבונותם[18]. חיימה השלישי, מלך מיורקה, וסאל של ממלכת אראגון, השתמש בשלט אצולה המורכב מארבעה פסים, כפי שניתן לראות במיניאטורות בלגס פאלאטינאה (Leges palatinae).
מוסדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
לכל אחת משלוש הממלכות שהרכיבו את כתר אראגון בחצי האי האיברי (אראגון, קטלוניה, וולנסיה) היה את הגוף המחוקק משלהם, אשר לרוב היה ידוע בשם קורטס(Cortes) בארגונזית או קורץ (Corts) בקטלוניה וולנסיה. מוסד בשם "דיפוטאסיון ג'נרל" (diputacion general) נוסד בכל אחת מהם, ולימים הוא התפתח להיות ג'נרליטט בקטלוניה ובוולנסיה.
עיר הבירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לכתר לא הייתה עיר בירה. חצרות המלכות היו נודדים[19] עד לזמנו של פליפה השני, מלך ספרד. ההיסטוריון בואסה טען כי סרגוסה צריכה להחשב כבירה פוליטית (אך לא כלכלית או מנהלית), בשל העובדה שהמלכים היו מחויבים להיות מוכתרים בקתדרלת סאו דה סרגוסה[20][20].
ממלכות הכתר[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ממלכת אראגון
- נסיכות קטלוניה
- ממלכת ולנסיה
- ממלכת מיורקה
- רוסילון
- אנדורה
- ממלכת נאפולי
- קורסיקה
- ממלכת סרדיניה
- ממלכת סיציליה
- דוכסות נאופטריה
- דוכסות אתונה
- מלטה
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ספרות קטלאנית בכתר אראגון (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Marqués de Lozoya, Tomo Segundo de Historia de España, Salvat, ed. of 1952, page 60: "El Reino de Aragon, el Principado de Cataluña, el Reino de Valencia y el Reino de Mallorca, constituyen una confederación de Estados".
- ^ BISSON T.N. chapter II. The age of the Early Count-Kings (1137-1213) (The Principate of Ramon Berenguer IV 1137-1162), page 31
- ^ Cateura Benàsser, Pau. "Els impostos indirectes en el regne de Mallorca" (PDF). אורכב מ-המקור (PDF) ב-2008-10-03. נבדק ב-2008-04-24. El Tall dels Temps, 14. (Palma de) Mallorca: El Tall, 1996. ISBN 84-96019-28-4. 127pp.
- ^ Stefano Maria Cingolani. "Seguir les vestígies dels antecessors. Anuario de estudios medievales 36,num 1.CSIC. 2006. ISSN 0066-5061.
- ^ 1 2 Stanley G. Payne. "Chapter Five. The Rise of Aragón-Catalonia". A History of Spain and Portugal. נבדק ב-2008-07-02.
- ^ BISSON T.N. chapter II. The age of the Early Count-Kings (1137-1213) (Dynastic Policy 1162-1213), page 36
- ^ 1 2 3 H. J. Chaytor. "Chapter 6, James the Conqueror". A History of Aragon and Catalonia. נבדק ב-2008-04-25.
- ^ BISSON T.N. chapter II. The age of the Early Count-Kings (1213-1276) (Conquests and the Conqueror 1228-1276), page 67
- ^ BISSON T.N. chapter IV. Mediterranean Expansion (1276-1336) (Pere III, II in Catalonia, 1276-1285), pages 87-88
- ^ H. J. Chaytor. "7, Pedro III". A History of Aragon and Catalonia. נבדק ב-2008-05-03.
- ^ Stanley G. Payne. "Chapter Nine, The United Spanish Monarchy". A History of Spain and Portugal. נבדק ב-2008-04-17.
- ^ H. J. Chaytor. "Juan II. Union of Aragon with Castile". A History of Aragon and Catalonia. נבדק ב-2008-04-17.
- ^ Richard Herr. "Chapter 3, The Making of Spain". An historical essay on modern Spain. נבדק ב-2008-04-17.
- ^ BISSON T.N. Epilogue, page 188-189
- ^ 1 2 3 4 BISSON T.N. Epilogue, page 189
- ^ 1 2 3 BISSON T.N. Epilogue, page 188
- ^ " Léon Jéquier. Actes du II Colloque international d'héraldique". Breassone.1981. Académie internationale d'héraldique. Les Origines des armoiries. Paris. ISBN 2-86377-030-6. (בצרפתית)
- ^ "La bandera de Aragón". Autonomical Government of Aragon. 1997-03-06. אורכב מ-המקור ב-1997-05-29. נבדק ב-2008-04-20. Page on the official flag of Aragon and the origin of the "palos de gules" or "barras de Aragón" (בספרדית)
- ^ A team of investigators of the UIB directed by Doctor Josep Juan Vidal. "Felipe II, the King that defended Majorca but didn't want to recognize all its privileges" (PDF). Servei de Comunicacions de la UIB. נבדק ב-2008-04-17. (בספרדית)
- ^ 1 2 Domingo J. Buesa Conde, en El rey de Aragón (Zaragoza, CAI, 2000, págs. 57-59. ISBN 84-95306-44-1 ) postula la capitalidad política (que no económica, ni administrativa —puesto que las cortes eran itinerantes en el siglo XIV—) de Zaragoza para la Corona de Aragón a partir de los mandados de Pedro IV de Aragón establecidos para su propia coronación: "Pedro IV parte (...) de la aceptación de la capital del Ebro como "cabeza del Reino". [...] por eso hizo saber a sus súbditos que Mandamos que este sacrosanto sacramento de la unción sea recibido de manos del metropolitano en la ciudad de Zaragoza al tiempo que recordaba: "...y como quiera que los reyes de Aragón están obligados a recibir la unción en la ciudad de Zaragoza, que es la cabeza del Reino de Aragón, el cual reino es nuestra principal designación —esto es, apellido— y título, consideramos conveniente y razonable que, del mismo modo, en ella reciban los reyes de Aragón el honor de la coronación y las demás insignias reales, igual que vimos a los emperadores recibir la corona en la ciudad de Roma, cabeza de su imperio." Zaragoza, antigua capital del reino de Aragón, se ha convertido en la capital política de la Corona(...).