כתב יד לנינגרד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אחד מהעמודים המעוטרים בסוף כתב יד לנינגרד
עמוד מתוך כתב יד לנינגרד: בראשית כח, יח - כט, כב
פרט מתוך הטקסט (שמות טו, כ - טז, ג)

כתב יד לנינגרדלטינית: Codex Leningradensis) הוא השם המקובל לכתב היד השלם מהקדומים ביותר של התנ"ך שיש בידינו היום[1], אשר נכתב בקהיר, ככל הנראה בשנת 1008. כתב היד שמור בספרייה הלאומית הרוסית בסנקט פטרבורג (Evr. I B19a). בשל טיבו ושלמותו נבחר כתב היד לשמש יסוד למהדורות מדעיות של התנ"ך, ובראשן הביבלייה הבראיקה (אנ').

תוכנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתב היד כולל כ-500 דפים (כ-1,000 עמודים) הכתובים בשלושה טורים. הוא כולל את כל הטקסט המקראי בניקוד טברני, עם טעמי המקרא ועם הערות מסורה בשולי הטורים. בסוף כתב היד מצויים מספר פרקים מתוך ספר דקדוקי הטעמים לאהרון בן אשר וכן רשימת חילופי מדנחאי מערבאי.

טיבו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתב יד לנינגרד הוא אחד מעדי הנוסח המדויקים ביותר של התנ"ך. בקולופון של כתב היד כתוב כי נוסחו הוגה על פי "הספרים המדויקים של בן אשר". לפי בדיקתו של פרופ' ישראל ייבין, כתב יד לנינגרד קרוב מאוד לנוסחו של כתר ארם צובא בניקוד ובטעמים, והוא שונה ממנו בפרטים מעטים בלבד (למשל שחטף באותיות לא גרוניות משמש בו פחות מאשר בכתר, וכן שיש בו יותר געיות קלות מבכתר). מבדיקה שערך פרופ' אהרן דותן עולה שיש בו סטיות זעירות משיטת הניקוד הטברנית: במקומות מסוימים ניתן להבחין בהטעמת מלעיל במקום מלרע בסופי פסוקים, וכן חטף פתח במקומות שהיה ראוי להיות בהם פתח.

תולדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתב יד לנינגרד נכתב בידי שמואל בן יעקב. הוא הועתק מכתב יד השונה במקצת משיטת בן אשר, ולאחר מכן הוגה כדי להתאימו לשיטת בן אשר על ידי מחיקות ותיקונים רבים. כתב היד שמור מאז 1863 בספרייה הלאומית הרוסית בסנקט פטרבורג, באוסף על שם אברהם פירקוביץ', ומספרו Evr. I B19a. הנסיבות המדויקות שבהן הגיע כתב יד זה לידי פירקוביץ' אינן ידועות.

בקולופון כתב היד נכתב:[2]

זה המחזור מקרא שלם נכתב ונגמר בנקודות ובמוסרות ומוגה יפה במדינת מצרים
ונשלם בחדש סיון שלשנת ארבעת אלפים ושבע מאות ושבעים שנה לבריאת עולם
היא שנת אלף וארבע מאות וארבעים וארבעה לגלות המלך יהויכין והיא שנת אלף
ושלוש מאות ותשע עשרה שנה למלכות יונים שהיא למנין שטרות ולפסיקת הנבואה
והיא שנת תשע מאות וארבעים לחרבן בית שני והיא שנת שלוש מאות ותשעים
ותשע למלכות קרן זעירה

חמשת המניינים השונים סותרים זה את זה:

הסתירות גרמו למחלוקת בין החוקרים על איזה מהמניינים עדיף לסמוך, הסביר ביותר הוא מניין השטרות שהיה הנפוץ ביותר.[5]

מהדורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל מעלותיו נבחר כתב היד לשמש ביסוד המהדורה המדעית של המקרא, הביבלייה הבראיקה (Biblia Hebraica), על מהדורותיה השונות. המהדורה הראשונה פורסמה בשלבים בשנים 1968-1976 ובשנת 1977 כל החלקים של המהדורה הרביעית (BHS) אוגדו בכרך בודד. העריכה הכללית בוצע על ידי פאול קאלה. את הכרכים הספציפיים ערכו אוטו אייספלדט (כרך 01), תאודור הנרי רובינסון (כרכים 17 ו-20) וחוקרים בולטים נוספים.

בתחילת שנות השבעים הוציא בית הספר למדעי היהדות באוניברסיטת תל אביב מהדורת תנ"ך מדויקת על פי כתב יד לנינגרד בעריכת פרופ' אהרן דותן. מהדורה זו שבה ונדפסה פעמים רבות.

מהדורת פקסימיליה של כתב היד יצאה בשנת 1971 בירושלים בשלושה כרכים. הפקסימיליה נדפסה מתוך סרט מיקרופילם, ואיכותה בינונית. בשנת 1998 יצאה במישיגן מהדורת פקסימיליה חדשה, טובה בהרבה מקודמתה, בעריכת דוד פרידמן.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • David Noel Freedman (ed.) et al., The Leningrad Codex: a facsimile edition, Grand Rapids: Eerdmans, 1998

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא כתב יד לנינגרד בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כתב היד העתיק ביותר שנמצא כיום קודם לכת"י לנינגרד בכמאה שנה, הוא כתב יד ששון 1053
  2. ^ צילום באתר הספרייה הלאומית
  3. ^ ספריית אוניברסיטת קיימברידג' אוסף טיילור - שכטר misc 35.10
  4. ^ לכאורה לפי הכרונולוגיה המקראית והמסורתית צריך להיות 1011 או 1012. סלמון בן ירוחם בפירושו למגילת איכה, פרק ג', פסוק ו', משווה את שנת 1385 לגלות יהויכין לשנת 885 לחורבן, לפי זה 1444 היא 1012 או 1013.
  5. ^ אוצר המצחפים העבריים, חלק א', עמוד 118.