כפר חיטים
 מגדל המים בכניסה לכפר חיטים, ינואר 2010
| |
| מדינה |  ישראל
|
| מחוז | הצפון |
| מועצה אזורית | הגליל התחתון |
| גובה ממוצע[1] | 31 מטר |
| תאריך ייסוד | 1936 |
| תנועה מיישבת | תנועת המושבים |
| סוג יישוב | מושב שיתופי |
| נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף 2022[1] | |
| - אוכלוסייה | 600 תושבים |
| - שינוי בגודל האוכלוסייה | -2.9% בשנה |
(למפת הגליל העליון רגילה)   כפר חיטים  באדום - כפר חיטים בירוק - מיקום בניין המועצה | |
| מדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2019[2] |
8 מתוך 10 |
כְּפַר-חִטִּים הוא המושב השיתופי הראשון שקם בארץ ישראל ובין היישובים הראשונים בסדרת יישובי חומה ומגדל[3].
היישוב ממוקם בבקעת ארבל, ממערב לכנרת ומעל טבריה, וקרוי על שם העיירה התלמודית הגדולה כפר חיטיא הנזכרת רבות במקורות חז"ל ושמה השתמר בשם הכפר הסמוך חיטין.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1878 נוסדה ביוזמת הרב חיים אלעזר וקס אחוזות "ביארת חאטון" (פרדס – חיטין). הרב ווקס אשר כיהן כרבה של העיר קאליש שבפולין ונשיא כולל פולין, רכש לאחר עלייתו לארץ ישראל פרדס אשר שטחו 25 דונמים והושקה במימי מעיין "עין נבי שועיב" אשר מקורותיו מהר ארבל. במקום גידלו אתרוגים לייצוא לרוסיה ולפולין והועסקו בו בני היישוב הישן. אחד ממגדלי האתרוגים ושומר הפרדס היה אברהם וייסברג תושב טבריה. נמצאו מכתבים מאברהם וייסברג המכונה אברהם חיטינר לבנימין זאב הרצל המציעים ייצוא אתרוגים ליהדות הגולה. אברהם ויסברג למרות היותו תושב טבריא כונה בשם אברהם חיטינר ובנו כונה משה חיטינר (היחיד ששרד מ-11 ילדים שנפטרו בסמוך ללידתם) על שם מגוריהם בכפר חיטים. לאחר קום המדינה הופקעו אדמותיהם הפרטיות בחיטין על ידי המדינה.
בשנת 1905 קנתה קרן קיימת לישראל חלקות מאדמות חיטין, והיו האדמות הראשונות שנקנו על ידי הקק"ל. נציג הקק"ל שביצע את הרכישה היה דוד חיים, נתין עות'מאני שקודם לכן היה פקיד בשירותו של הברון רוטשילד. האדמות שנקנו היו בשטח של 2,000 דונם, אולם היו מפוצלות בין כ-400 חלקות קטנות, בין אדמות ערביי הכפר חיטין.
ניסיון התיישבות ראשון בכפר חיטים נעשה ב-1913 על ידי מתיישבים שהגיעו מדגניה א', אך ניסיון זה נכשל בגלל חיכוכים עם האוכלוסייה הערבית השכנה בגלל בעיות בעלות על אדמות, המחסור במים ופיצול הקרקעות. ב-1923 נעשה ניסיון שני ליישב את המקום, על ידי מתיישבים מתנועת המזרחי. 50 משפחות עלו לאדמות והקימו את מושב העובדים חיטין[4]. המתיישבים התגוררו בצריפי עץ שקיבלו מידי ועד הצירים והקימו רפת ולול לכל משפחה, בית כנסת ומגדל מים, שאבן פינה עבורו הונח על ידי חיים ויצמן[5]. כל משפחה קיבלה לעיבוד 100 דונם, 10 ליד הבית ו-90 בחלקות מרוחקות יותר. לכל משפחה היו 8 דונם של כרמים. מים הובאו ממעיין בתחתית ההר[6].
במאורעות תרפ"ט הותקף היישוב וסבל ממספר פצועים, אך ההתקפה נהדפה על ידי המתיישבים והמשטרה הבריטית. לאחר מכן, בשל המצב הביטחוני והכלכלי סבל המושב מעזיבת מתיישבים, ותושבי המקום עברו לכפר אברהם בסיוע הסוכנות[6]. במקומם, נחתם הסכם בין הסתדרות הספרדים העולמית ובין מנחם אוסישקין איש הוועד הפועל הציוני במסגרתו יושבו במקום 10 משפחות נוספות. גם משפחות אלו נטשו לאחר מספר חודשים והמקום ננטש כליל בראשית 1933.
במהלך שנת 1936 התנהל משא ומתן בין חברי קבוצת ההתיישבות "הקוצר" בראשות חיים קרישפין ומרקו רומנו, שהורכבה מעולים מבולגריה ובין המוסדות המיישבים לגבי עליית חברי הקבוצה לאדמות חיטין[7]. ב-7 בדצמבר 1936, לאחר שהתקבל האישור הרשמי לעלייה, עלו 11 מחברי הקבוצה לאדמות המושב, כשהם מקימים מגדל שמירה ומנצלים את בניין בית הכנסת הנטוש כמבצר. העלייה לקרקע התרחשה בימי המרד הערבי הגדול ובשלהי 1936 נחטף, עונה ונרצח שלמה בן נון, אחד מהמתיישבים. הרפתות שהושארו על ידי חברי מושב המזרחי נוצלו על ידי המתיישבים למגורים. מתכונת היישוב נקבעה על ידי חברי הקבוצה וראשיה כמושב שיתופי, ששמר על עקרון שיתופיות העבודה, אך התיר את שמירת פרטיות המשפחה[8]. לטענת אליהו אלישר, העלייה למקום נעשתה במהירות באישון לילה בגלל שנודע למתיישבים על כוונה של קבוצה אחרת לעלות לכפר חיטים ולהתיישב במקום ללא אישור המוסדות המיישבים ועל כן הם מהרו למקום להקדימם[9].
התבססות המושב[עריכת קוד מקור | עריכה]
בראשית שנות ה-40 גדלה אוכלוסיית המושב לכדי 60 משפחות ובשל המצוקה הכלכלית והמחסור במים שמנע מהמתיישבים לעסוק בחקלאות, הם מצאו את פרנסתם בעבודות מזדמנות ביערנות, במחצבות וכחקלאים שכירים ביישובי הסביבה. ב-1942 חפרו חברי המושב תעלה לאורך 2.5 קילומטרים, הניחו צינור מים מן הכנרת אל היישוב, והמושב הרחיב את שטחיו המעובדים, בהתבסס על מקור המים החדש. בנוסף, החלה הקמת בתים מאבני בזלת מקומיות, ובמהלך שנות ה-40 נעשו ניסיונות להוסיף מקורות הכנסה נוספים על החקלאות, כולל הקמת מפעל טקסטיל, מחלבה, נגריה, מאפייה ומוסך. מאוחר יותר הוקם כפר נופש ומפעל לתכשיטים.
לאחר הקמת מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעשורים הראשונים לאחר הקמת המדינה פעל היישוב במתכונת של אגודה שיתופית ונוסף ענף הדבוראות תוך הרחבת מפעל הטקסטיל שהיה בבעלות משותפת של התושבים. במהלך שנות השמונים הורע מצבו של המושב, כתוצאה מהצטברות חובות כספיים ועזיבת משפחות רבות וב-1991 האגודה המיישבת הושמה תחת כינוס נכסים. תחת כינוס הנכסים, מרבית ענפי המשק נסגרו, ביניהם ענפי הדיר, המוסך וכפר הנופש. בנוסף, הבתים הפרטיים ביישוב עברו לידי חברי האגודה. לאחר הפשרת קרקעות בצפון היישוב, נמכרו קרקעות נוספות במסגרת ההרחבה. ב-2008 פורסם כי בשטח המושב מתוכנן להיבנות אתר נופש אשר יכלול בית מלון יוקרתי בחלקו המזרחי של המושב ומגרשי גולף[10]. בסוף 2016 הגיעו חברי האגודה השיתופית להסדר חוב ותקופת כינוס הנכסים תמה לאחר 25 שנה. כעת מתנהל המושב בצורה עצמאית וענפיו חזרו לניהול פנימי.
גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
-
החריש הראשון בעלייה לכפר חיטים, נתן גרדי שני מימין, 1923 -
כפר חיטים ב-1940 -
כפר חיטים ב-1941 -
כפר חיטים ב-1946
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- כפר חיטים במרכז המידע להתיישבות בגליל
- כפר חיטים באתר הרשות לפיתוח הגליל
- אסתר כספי, מושב חיטין תרפ"ה – פרקי יומן, קתדרה 55, מרץ 1990, עמ' 125-110
כפר חיטים (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 אוכלוסייה בעיריות, במועצות המקומיות והאזוריות וביישובים בעלי 2,000 תושבים לפחות - לפי טבלה חודשית של למ"ס עבור סוף פברואר 2024 (אומדן), בכל יתר היישובים - לפי טבלה שנתית של למ"ס עבור סוף 2022.
- ^ הנתונים לפי טבלת מדד חברתי כלכלי של למ"ס נכון לשנת 2019
- ^ קיימת מחלוקת בדבר זהותו של יישוב חומה ומגדל הראשון. ראו בערך "חומה ומגדל"
- ^ ריכרד קאופמן, מפת חטין על יד טבריה, באתר צילום המפה מודבק בכרך "תכניות בניה בשביל ארץ ישראל" אוסף המפות ע"ש לאור, הספרייה הלאומית, 1924
- ^ בקורו של הד"ר וייצמן בא"י, דואר היום, 26 באוקטובר 1924
- ^ 1 2 תורה ועבודה בחזון ובמעש, 1985, עמוד 41
- ^ אשר לא עלו, דבר, 2 באוקטובר 1936
- ^ רומנו, אלברט.א, עליה והתיישבות, בתוך:אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 427-432.
- ^ אליהו אלישר, לחיות עם יהודים, עמוד 191
- ^ כפר חיטים, באתר הרשות לפיתוח הגליל, אוחזר ב-17 במאי 2013.
| ||||||||||||||||
