כנסיית רובע
בהיררכיה הכנסייתית, כנסיית רובע (בלטינית: parochia) היא כנסייה המשמשת כמרכזו הדתי של הרובע הכנסייתי, המהווה את אבן היסוד בהיררכיה זו, והכפופה לדיוקסיה. אין זהות בין כנסיית רובע לרובע עירוני. כנסיית רובע יכולה להיות גם בכפר או באחוזה. ברובע עירוני יכולות להיות מספר כנסיות רובע.
קיומה של כנסייה מתאימה אשר תתפקד ככנסיית הרובע הכנסייתי, הכרחי לתפקודו. על כנסיית הרובע לספק מענה לצרכים הליטורגיים, לכלול בדרך כלל אגן טבילה, תא וידוי (בזרמים הנוצריים שמקיימים וידוי) ובית קברות. מעבר לכך, אין כללים מחייבים בעניין גודלו ומראהו של מבנה כנסיית הרובע או הריהוט והעיטורים שבו, ואלה מושפעים מנסיבות שונות ובהן גודלו של הרובע, מספר המאמינים, מימון כלכלי ונתונים היסטוריים.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחילתם של הרבעים הכנסייתיים ושל כנסיות הרובע מתוארכת למאה ה-4, עת האמונה בנצרות התרחבה במידה כזו ששוב לא הייתה הצדקה לרכז את הפעילות הדתית בערים הגדולות בלבד, ואזורים כפריים זכו אט אט בכנסיות ובשירותי דת קבועים ועצמאיים משלהם. התהליך החל במזרח והתפשט עם הזמן למערב אירופה. בתחילה לא סומנו גבולות הרבעים ותחום שיפוטם. במהלך המאה ה-6 והמאה ה-7 הם זכו לכינויים "כנסייה כפרית" (ecclesia rusticana), "פרוכיטנה" (parochitana) או "דיוקסיס" (dioecesis), ולבסוף "פרוכיה" או "רובע" (parochia). החל במאה ה-8 החל תהליך של תיחום גבולות הרבעים, כך שהם כללו מבחינה גאוגרפית גם את אדמות המנזרים ואחוזות המלכים והאצולה; והיחידה הכנסייתית של הרובע הפכה למרכז החשוב ביותר של החיים הדתיים, ובמקרים רבים גם האזרחיים. פעמים רבות פעל גם בית ספר לצד כנסיית הרובע, ופעילות צדקה התרכזה בה. חלוקת הערים לרבעים הייתה איטית יותר, שכן באלה נשמר מעמדן של הקתדרלות או כנסיות האם. רק לקראת סוף המאה ה-11 החלו להיווצר רבעים כנסייתיים נפרדים בערים, וגם אלה לא מילאו תמיד אחר כל צורכי הרובע - בדרך כלל הטבילה המשיכה להתקיים רק בקתדרלה או בכנסיית האם.
