כנסיית כל העמים

כנסיית כל העמים
מידע כללי
סוג	כנסייה קתולית, בזיליקה זוטרה
כתובת	גת שמנים
מיקום	מזרח ירושלים
מדינה	ישראל
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	?–1922
תאריך פתיחה רשמי	1922
תאריך פירוק	1924
אדריכל	אנטוניו ברלוצי
סגנון אדריכלי	אדריכלות נאו-ביזנטית
קואורדינטות	31°46′45″N 35°14′23″E / 31.779227°N 35.239628°E
	האתר הרשמי

כנסיית כל העמים (איטלקית Chiesa di tutte le Nazioni) היא כנסייה פרנציסקנית השוכנת בגת שמנים שבנחל קדרון, על מורדותיו המערביים של הר הזיתים בירושלים. שמה הרשמי הוא כנסיית היגון (Chiesa dell’Agonia), אולם היות שהוקמה בכספי תרומות שנאספו מרחבי העולם הקתולי, היא זכתה לשם "כנסיית כל האומות" או "כנסיית כל העמים". הכנסייה הוקמה בשנים 1919–1924 בידי האדריכל האיטלקי אנטוניו ברלוצי. מדי יום פוקדים אותה כ-5,000 מבקרים^[1].

המסורת הנוצרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסייה שוכנת בשטח הגן בגת שמנים, שבו על-פי המסורת הנוצרית התפלל ישו את תפילתו האחרונה והתייסר, קודם להסגרתו לידי הרומאים בידי יהודה איש קריות. בכנסייה שוכן "סלע היגון" שעליו התפלל ישו את תפילתו:

וַיָּבֹאוּ אֶל־חָצֵר אַחַת וּשְׁמָהּ גַּת־שְׁמָנֵי וַיֹּאמֶר אֶל־תַּלְמִידָיו שְׁבוּ־לָכֶם פֹּה עַד אֲשֶׁר אֶתְפַּלָּל׃ וַיִּקַּח אִתּוֹ אֶת־פֶּטְרוֹס וְאֶת־יַעֲקֹב וְאֶת־יוֹחָנָן וַיָּחֶל לְהִשְׁתּוֹמֵם וְלָמוּג׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם נַפְשִׁי מָרָה־לִי עַד־מָוֶת עִמְדוּ־פֹה וּשְׁקֹדוּ׃ וַיַּעֲבֹר מְעַט מִשָּׁם וָהָלְאָה וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיִּתְפַּלֵּל אֲשֶׁר אִם־יוּכַל הֱיוֹת תַּעֲבֹר מֵעָלָיו הַשָּׁעָה הַזֹּאת׃ וַיֹּאמַר אַבָּא אָבִי כֹּל תּוּכַל הַעֲבֶר־נָא מֵעָלַי אֶת־הַכּוֹס הַזֹּאת אַךְ־לֹא אֶת־אֲשֶׁר אֲנִי רוֹצֶה כִּי אִם־אֵת אֲשֶׁר־אָתָּה׃ וַיָּבֹא וַיִּמְצָאֵם יְשֵׁנִים וַיֹּאמֶר אֶל־פֶּטְרוֹס שִׁמְעוֹן הֲתִישַׁן הֲכִי־לֹא יָכֹלְתָּ לִשְׁקֹד שָׁעָה אֶחָת׃ שִׁקְדוּ וְהִתְפַּלְּלוּ פֶּן־תָּבֹאוּ לִידֵי נִסָּיוֹן, הֵן הָרוּחַ הִיא חֲפֵצָה וְהַבָּשָׂר רָפֶה׃ וַיֹּסֶף לָסוּר וַיִּתְפַּלֵּל בְּאָמְרוֹ עוֹד־הַפַּעַם כַּדְּבָרִים הָהֵמָּה׃ וַיָּשָׁב וַיִּמְצָאֵם שֵׁנִית יְשֵׁנִים כִּי עֵינֵיהֶם כְּבֵדוֹת וְלֹא יָדְעוּ מַה־יַּעֲנֻהוּ׃ וַיָּבֹא פַּעַם שְׁלִישִׁית וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם נוּמוּ עוֹד וְנוּחוּ רַב־לִי כִּי־בָאָה הַשָּׁעָה הִנֵּה בֶן־הָאָדָם נִמְסָר בִּידֵי חַטָּאִים׃ קוּמוּ וְנֵלֵכָה הִנֵּה הַמּוֹסֵר אוֹתִי קָרֵב׃ עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר וִיהוּדָה בָא וְהוּא אֶחָד מִשְּׁנֵים הֶעָשָׂר וְעִמּוֹ הָמוֹן רַב בַּחֲרָבוֹת וּבְמַקְלוֹת מֵאֵת רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְהַסּוֹפְרִים וְהַזְּקֵנִים׃ וְהַמּוֹסֵר אֹתוֹ נָתַן לָהֶם אוֹת לֵאמֹר הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶשָּׁקֵהוּ זֶה הוּא תִּפְשׂוּ אֹתוֹ וְהוֹלִיכֻהוּ אַל־יִמָּלֵט׃ הוּא בָא וְהוּא נִגַּשׁ אֵלָיו וַיֹּאמֶר רַבִּי רַבִּי וַיְנַשֶּׁק־לוֹ׃ וַיִּשְׁלְחוּ־בוֹ אֶת־יְדֵיהֶם וַיִּתְפְּשֻׂהוּ׃ וְאֶחָד מִן־הָעֹמְדִים אֶצְלוֹ שָׁלַף אֶת־חַרְבּוֹ וַיַּךְ אֶת־עֶבֶד הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וַיְקַצֵּץ אֶת־אָזְנוֹ׃ וַיַּעַן יֵשׁוּעַ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם כְּצֵאת עַל־פָּרִיץ יְצָאתֶם עָלַי בַּחֲרָבוֹת וּבְמַקְלוֹת לְתָפְשֵׂנִי׃ וַאֲנִי יוֹם יוֹם הָיִיתִי אֶצְלְכֶם מְלַמֵּד בַּמִּקְדָּשׁ וְלֹא הֶחֱזַקְתֶּם בִּי אֲבָל לְמַעַן מְלֹאת דִּבְרֵי הַכְּתוּבִים׃ וַיַּעַזְבוּ אֹתוֹ כֻּלָּם וַיָּנוּסוּ׃

— הברית החדשה, הבשורה על פי מרקוס, פרק י"ד, פסוקים ל"ב-נ'

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המזבח המרכזי בכנסייה והסלע שעליו לפי המסורת התפלל ישו

במקום בו שוכנת הכנסייה ניצבה בזיליקה ביזנטית קטנה שנבנתה במאה הרביעית ונהרסה עם הכיבוש הסאסאני ב-614. במאה ה-12 קמה באתר כנסייה צלבנית גדולה בהרבה, אך היא ננטשה ונהרסה לכל המאוחר בשנת 1347. ב-1919 מונה אנטוניו ברלוצי על ידי הקוסטוס (ראש משמורת ארץ הקודש) פרדיננדו דיוטאלווי (Ferdinando Diotallevi), להקים את הכנסייה הנוכחית. ב-1920, שנה לאחר תחילת העבודות, נחשפו עמוד וקטע פסיפס מהכנסייה הביזנטית, ועבודות ההקמה פסקו עד שנת 1922. עם סיום המחקר הארכאולוגי, שנוהל על ידי גאודנציו אורפלי, שונו תוכניות הכנסייה והיא הושלמה והוקדשה ב-1924.

הכנסייה הביזנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסייה הביזנטית בגת-שמנים נבנתה, ככל הנראה, בתקופת שלטונו של הקיסר תאודוסיוס הראשון (379-395), והיא נזכרה בכתביהם של הירונימוס הקדוש במאה ה-4 ושל הצליינית אגריה במאה ה-5. במקום נמצאה שכבת חורבן בשרפה, ככל הנראה מתקופת הכיבוש הסאסאני של ארץ ישראל, בשנת 614, ולמעט אזכור בודד של ויליבלד הקדוש מהמאה ה-8, אין תיאורים מהימנים של מבנה פולחני ששכן במקום עד התקופה הצלבנית.

הכנסייה נבנתה בדמות בזיליקה בעלת שלוש ספינות, ובקצה כל אחת מהן נקבע אפסיס. האפסיס של הספינה המרכזית היה גדול משני האחרים, ומאפיין כנסייתי זה הוא המוקדם ביותר המוכר בארץ ישראל. אורכה של הכנסייה היה 25.1 מטרים ורוחבה עמד על 16.35 מטרים. בין הספינות ניצבו שתי שורות בנות שבעה עמודים כל אחת. קוטרם של העמודים עמד על 51 ס"מ, וראשיהם עוצבו בדמות כותרות קורינתיות. בסיסיהם נחצבו באבן גיר וברובם נמצאו באתרם בעת חשיפת המבנה.

תקרת הכנסייה הייתה עשויה עץ כמקובל בכנסיות הביזנטיות. עובי קירותיו החיצוניים של המבנה היה 60 ס"מ, נתון נחות מהמקובל בבנייה הביזנטית. בגלל שיפוע המדרון חצבו בוני הכנסייה את צידה המזרחי בסלע ההר, ובנו מבני תמך מתחת למבואה שבצידה המערבי. מאפיין ייחודי של המבואה הוא שנכלל בה מאגר מים, ואשר ניזון מתעלת ניקוז שהובילה מצידה המזרחי של הכנסייה לאורך קירותיה הצדדים. במרכזו של האפסיס המרכזי בלט קטע מ"סלע היגון" לגובה של 35 ס"מ מעל רצפת המבנה, ואשר עוצב כך שיתאים לצורתו המתעגלת של האפסיס. הסלע השתרע מערבה אל חלל המעבר המרכזי בכנסייה. רצפת הכנסייה רוצפה בפסיפסים, ושרידים מהם השתמרו בין העמודים. קירות הכנסייה כוסו באריחי אמייל וזכוכית.

הכנסייה הצלבנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית המאה ה-12, לאחר אפלה של כ-500 שנים באשר לתולדות המקום, כתבו צליינים כי באתר ניצבת כנסייה קטנה. ייתכן שזו קמה בתקופת הסובלנות שאפיינה את השלטון הפאטמי במהלך המאה ה-11. ברי שבמחצית המאה ה-12 הוחלפה הכנסייה הקטנה בכנסייה גדולה ממנה ומהכנסייה הביזנטית הקדומה. לאחר כיבוש ירושלים בידי צלאח א-דין ב-1187 פסקו העדויות אודות הכנסייה, וייתכן שחרבה. ב-1323 שוב דווח על קיומה של כנסייה במקום, ולכאורה מתיישב דיווח זה עם שני סוגי עמודים שונים שנמצאו באתר. כנסייה זו, בין אם הייתה הכנסייה הצלבנית המקורית ובין אם הייתה כנסייה אחרת ומאוחרת לה, ניצבה בהריסותיה לכל המאוחר בשנת 1347.

הכנסייה הצלבנית נבנתה לאורך ציר שונה מזה של הכנסייה הביזנטית ושל הכנסייה המודרנית, ו"סלע היגון" נקבר מתחת לקירות פינתה הצפון-מזרחית. הכנסייה נבנתה מאבני גוויל גדולות ושולבו בה חומרי בניין מהכנסייה הביזנטית בשימוש משני. קירותיה היו עבים ורוחבם עמד על 2.35 מטרים. שלושת המעברים בכנסייה הופרדו זה מזה בשתי שורות בנות שלושה עמודים בכל אחת, והעמודים עצמם עוצבו בצורת צלב. לימים, כאשר שופצה הכנסייה, הוחלפו אלה בעמודים מתומנים. בקצהו המזרחי של כל מעבר נקבר אפסיס, והאמצעי היה גדול משני האחרים. אזור המזבח ניצב על בימה מוגבהת בגובה של 63 ס"מ מעל רצפת המבנה, והשתרע על-פני כל שטחו של האפסיס האמצעי וכמחצית משטח המעבר האמצעי. במרכז הבימה ניצב סלע בגובה של 10 ס"מ, שאורכו 75 ס"מ ורוחבו כ-60 ס"מ. גם באפסיס הצפוני נותרה פיסת סלע בלתי מעובדת, ושקע באפסיס הדרומי מעיד, אולי, על סלע דומה ששכן גם בו. הכנסייה רוצפה בפיסות שיש ואבני פסיפס גדולות.

הכנסייה הנוכחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנסיית כל העמים המודרנית קמה על ציר האורך של הכנסייה הביזנטית, אם כי ממדיה גדולים בהרבה, וקרובים יותר לאלה של הכנסייה הצלבנית. אבן הפינה הונחה ב-1919 והמשימה שהופקדה בידיו של אנטוניו ברלוצי, הסתיימה ב-1924. בתקרת המבנה ובפסיפס הכותל המזרחי שולבו סמליהן של 16 המדינות שתרומתן סייעה בהקמת הכנסייה, ועם אלה נמנות ארגנטינה, ברזיל, צ'ילה, מקסיקו, איטליה, צרפת, ספרד, אנגליה, בלגיה, קנדה, גרמניה, ארצות הברית, אירלנד, הונגריה, אוסטרליה ופולין. בשנים 2012–2013 שופצו כל הפסיפסים בתוך מבנה הכנסייה ומחוצה לו. העבודות שנמשכו 18 חודשים הסתיימו ב-5 בנובמבר 2013, עם הסרת היריעה שכסתה את פסיפס החזית. העבודות בוצעו בידי אמנים פלסטינים נוצרים ומוסלמים, ומומנו, בין היתר, בידי משמורת ארץ הקודש והקונסוליה האיטלקית בירושלים^[1].

בדצמבר 2020 תושב ירושלים יהודי חרדי נעצר לאחר שניסה להצית את הכנסייה^[2].

חלל המבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל אופייה הבינלאומי של הכנסייה, הוחלט להקימה בסגנון הרומי-קלאסי של תקופת ישו. ברלוצי ביקש להביע במבנה את היגון שפקד את ישו במהלך הייסורים בגן, ועל כן חלל הכנסייה חשוך למחצה, תקרתו נמוכה יחסית ונקבעו בו 11 כיפות נמוכות כנגד 11 השליחים וכיפה גדולה המייצגת את הצלוב. הצבע השולט בפיסות האלבסטר ששולבו בקירות המבנה הוא סגול, צבע האבלות במסורת הנוצרית, ותקרת הפסיפס זרועת הכוכבים נצבעה בכחול כהה. סביב הכוכבים המדמים את שמי ליל היגון, שולבו ענפי זית המייצגים את עצי הגן הסמוך. המסלע הטבעי ששולב בכנסייה הביזנטית המקורית נשמר ושולב לאורך הכותל המזרחי. אבן הבנייה בגווני אפור-אדמדם הובאה ממחצבות ליפתה ושולבה בקירות המבנה הפנימיים, בעוד שקירותיו החיצוניים עוצבו באבן ורדרדה מאזור בית לחם. המבנה נחלק לשלושה מעברים זהים בממדיהם, וביניהם שתי שורות עמודים ורודים ודקים, המעניקים לאולם מראה של חלל אחד גדול. האפסיס הבודד נקבע בקצהו המזרחי של המעבר המרכזי.

שלושה פסיפסים נקבעו על כותל הכנסייה המזרחי - בשמאלי נראית נשיקת הבגידה של יהודה איש קריות, ובימני מתוארת סצנת המעצר ותשובת ישו למבקשיו:

"ויאמר אליהם ישוע אני הוא"

— הברית החדשה, הבשורה על-פי יוחנן, פרק י"ח, פסוק 5

בתווך, באפסיס היחיד, מתואר ישו כורע ברך על "סלע היגון" המדמה מזבח, וממעל נשלחת יד אלוהים כשהיא אוחזת בכתר הניצחון. בין דמותו של ישו על הארץ ויד האל נראה מלאך היורד משמים כשליח לעזר.

סלע היגון שבאפסיס ובחלק מהמעבר המרכזי, מוקף בגדר ברזל נמוכה המזכירה את כתר הקוצים, ומשולבים בה ענפי זית. בקדמת הזר שולב גביע וזוג ציפורים המסמלות את אלה המבקשים לחלוק את גביע היגון של ישו. בשני צדדיו של זר הברזל נראות יונים האחוזות בו כבסבך וראשיהן מורכנים כסמל לקורבן.

החזית המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחזית המבנה מבואה רוחבית גדולה המובילה אל חלל הכנסייה דרך דלת בודדת במרכזה. בדלת, העשויה ארד, נראה עץ החיים העולה וצומח מצלב, וארבעה מענפיו מתעגלים לצדדים ומסתיימים בארבעת סמליהם של המבשרים. מתחת לכל אחד מהסמלים קבוע נוסח היגון בבשורה התואמת. מעל הדלת קבועים דברי ישו לשליחים:

"SVSTINETE HIC ET VIGILATE MECVM"

היינו, "הישארו כאן ועשו עמי את הלילה". בלונטה שמעל לכיתוב זה נראים, משמאל לימין, סמל המסדר הפרנציסקני, כי רו וצלב ירושלים.

המבואה נפתחת אל נחל קדרון דרך שלוש קשתות זהות בממדיהן, וביניהן עמודים נושאי כותרות קורינתיות. פסלי ארבעת המבשרים ניצבים על העמודים שבין הקשתות ובפינות המבנה. בגמלון הענק שמעל המבואה קבוע פסיפס המתאר את ישו כמתווך בין אלוהים ובני האדם. ישו נראה לבוש ארגמן, צבע המלכות, לאחר שמסר את ליבו למלאך שמימינו. שתי קבוצות בני אדם ניצבות משני צדדיו של ישו, אך במרחק מה ממנו כדי להדגיש את בדידותו בעת ייסוריו בגת שמנים. האנשים שמימין הם בני העם הפשוטים, והם בוכיים ואבלים; ואילו אלה שמשמאל מייצגים את בעלי השררה שלא השכילו להכיר בו ובבשורה (אחד מהם אוחז ספר ועליו המילה "בורות"). ישו מקבל את פניותיהם של כל בני האדם, כפי שמעיד הפסוק שמתחת לסצנה:

"PRECES SVPPLICATIONESQVE... CVM CLAMORE VALIDO ET LACRYMIS OFFERENS ET EXAVDITVS PRO SVA REVERENTIA"

"הקריב תפילות ותחנונים בצעקה גדולה ובדמעות לפני מי שיכול להושיעו ממות ויעתר לו מפני יראתו."

— הברית החדשה, האיגרת אל העברים, פרק ה', פסוק 7

על הגג שמעל הגמלון נראים שני איילים ברוח הפסוק:

" כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל-אֲפִיקֵי-מָיִם, כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים."

— תהילים, מ"ב, ב'

בין שני האיילים ניצב צלב מעל כדור המייצג את העולם.

גן עצי הזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטע הזיתים בגת שמנים צמוד לכנסייה מצפון ומשתרע כיום על-פני שטח של 1,200 מ"ר. מאחר שלפי המסורת ישו התפלל על "סלע היגון" בתוך הגן, הרי שזה השתרע בתקופתו גם בשטח בו נצבת כיום הכנסייה. שמונת עצי הזית הנותרים מוקפים בגדר שבה שולבו אלמנטים ביזנטיים. לאחר הכיבוש המוסלמי של ירושלים הפך השטח לוואקף, ובמאה ה-14 הוא חולק בחומות נמוכות ובשבילים למספר חלקות קטנות. בשלב כלשהו הפך המקום מוואקף לשטח פרטי, וב-1681, וייתכן שכבר ב-1666, השלימו הפרנציסקנים את רכישת הבעלות בו. ב-1847 הוקף הגן בחומה גבוהה כדי להגן על העצים, וב-1959 הוחלפה זו בגדר הקיימת. מחקר של הרשות האיטלקית הלאומית למחקר שפורסם ב-2012 תיארך שלושה משמונת עצי הזית בגן למאה ה-12, התקופה הצלבנית בה שופצו כנסיות רבות בארץ ישראל ^[3]. העץ בפינת הגן הדרום-מזרחית ניטע על ידי האפיפיור פאולוס השישי ב-1964, בעת שביקר בארץ הקודש.