כלכלה סביבתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

כלכלה סביבתית היא תת-תחום בכלכלה שעוסק בנושאי איכות סביבה בהתאם לניתוח כלכלי, במיוחד לאור ההנחות והניתוחים של כלכלה נאו קלאסית.

לפי אחת ההגדרות, כלכלה סביבתית עוסקת במחקרים תאורטיים או אמפיריים של ההשפעות הכלכליות של מדיניות סביבתית מקומית או לאומית ברחבי העולם. נושאים ספציפיים בכלכלה סביבתית נוגעים לעלויות וליתרונות של סוגי מדיניות סביבתית שונות כדי להתמודד עם זיהום אוויר, זיהום מים, זיהום קרקע והתחממות עולמית.

כלכלה סביבתית נבדלת מכלכלה אקולוגית בכך שכלכלה אקולוגית מדגישה את הכלכלה כתת-מערכת של הביוספרה ומתמקדת בקיימות ובשימור של הון טבעי. סקר של כלכלן גרמני על שני התחומים מצא כי שני התחומים מהווים אסכולות שונות לחשיבה כלכלית, כאשר כלכלה אקולוגית מדגישה את הנושא של קיימות "חזקה" ודוחה את ההנחה כי ניתן להמיר הון טבעי בהון מעשה ידי אדם.

מושגים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושג המרכזי בכלכלה סביבתית, בדומה לתחומים אחרים בכלכלה נאו קלאסית, הוא כשל שוק - מצב שבו שוק חופשי, ללא התערבות ממשלתית, נכשל בהקצאת משאבים באופן שמביא למקסימום את היעילות, במובן של יעילות פארטו. בהתאם לאחת ההגדרות: "כשל שוק מתרחש כאשר השוק אינו מקצה את המשאבים הנדירים להפקת רווחה ציבורית המרבית. הטריז הוא בין מה שהפרט עושה בהינתן מחירי שוק לבין מה שהחברה רוצה שיעשה כדי לשמור על הסביבה. קיום הטריז מעיד על בזבוז משאבים ואי יעילות כלכלית – המשאבים ניתנים להקצאה אשר מטיבה לפחות עבור פרט אחד ולא מרעה לאף פרט אחר".[1] דוגמאות הבסיסיות לכשל שוק:

  • השפעה חיצונית: משמעות ההשפעה החיצונית היא שחלק מההשפעות של פעילות כלשהי אינן מובאות בחשבון במחיר השוק שלה, היות שההשפעות הן חיצוניות לשוק. המוכר והקונה מסכימים על חוזה בצורה חופשית שבו הקונה משלם למוכר ומקבל מוצר או שירות, אבל חלק מהעלות נופלת על צד שלישי שאינו נכלל בעסקה. כך למשל, עלול להיגרם זיהום סביבתי מרובה כאשר יצרן לא מקבל תמריץ דרך השוק ולא מחויב להתחשב בעניינם של אלו שיושפעו ממנו לרעה. גם הצרכנים אינם רואים בהכרח את המחיר הכלכלי המלא של המוצר שכן עלות הזיהום מוטלת על צד שלישי - לדוגמה שכנים של מפעל מזהם. באופן דומה, אחת הסיבות לפגיעה בטבע היא שאלו האמונים על שמירת הטבע אינם מתוגמלים על ידי מנגנון השוק על אף שהטבע תורם לאיכות החיים של כלל האוכלוסייה.
  • מוצר ציבורי המאופיין כבלתי יריב (לכולם ישנה את הזכות להשתמש בו וליהנות ממנו ללא כל עלות כספית - מים, אוויר, ים) ובלתי אקסקלוסיבי (השימוש בו אינו פוגע בזכותם של פרטים אחרים ליהנות ממנו, או בזמינותו של אותו מוצר) הוא דוגמה נוספת לכשל שוק. כך למשל, מאמצים למתן את שינויי האקלים מהווים מוצר ציבורי. המאמצים הללו בלתי יריבים מאחר שתועלתו של כל פרט מהאטה בשינוי אקלים אינה פוגעת בתועלתם של פרטים אחרים. בנוסף המאמצים הללו אינם אקסקלוסיביים מאחר ששינוי באקלים יביא להשלכות גלובליות עבור כל הפרטים בשוק. התמריץ של המדינות להשקיע בהורדת זיהום הנובע מפליטת פחמן דו-חמצני יורד בעקבות תופעת הטרמפיסט. בסוף המאה ה-19, קנט ויקסל, כלכלן שוודי, דן לראשונה במצב שבו מוצר ציבורי לא מנוצל בצורה יעילה על ידי השוק כאשר חלק מהפרטים מסתירים את העדפותיהם למוצר זה ובכל זאת נהנים ממנו מבלי שהם נושאים בעלויות שלו.
דוגמה נפוצה לבעיות הנוגעות לניצול של מוצר ציבורי היא טרגדיית המרעה המשותף, המתרחשת ב"נחלת הכלל" (דברים השייכים לכלל האוכלוסייה). דוגמה לכך תהיה פארק נופש פתוח לציבור. ללא מנגנון שיפקח וישים גבול עליון לפעילות הנופשים בו, תושבים ומבקרים עלולים "להציף" אותו עד כדי גרימת הידרדרותו הסביבתית.
הבעיה המרכזית מתגלה כאשר הפרטים בשוק מתעלמים מערכו הנדיר של נחלת הכלל וצורכים יותר מדי, מה שגורם לדילול משאבים בסופו של דבר (למשל, דיג יתר במים בינלאומיים). גארט הרדין טוען כי בהיעדר רגולציה ופיקוח, צרכני משאבים לשימוש חופשי יצרכו הרבה יותר מאשר אם היה עליהם לשלם תמורתם והיו מקבלים זכויות בלעדיות עבורם, מה שגורם להתדרדרות הסביבה. להמחשת הטענה, בעבודה של אלינור אוסטרום (1990) ניתן לראות דוגמה לצריכת נחלת הכלל תוך כדי יישום חוקים למניעת תופעה זו.[2]

כלים ופתרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רגולציה סביבתית: ההשפעה הכלכלית נאמדת על ידי רגולטור. לרוב משתמשים בניתוח עלות מול תועלת.

ההבדל העיקרי בין רגולציה ישירה (Command and control" regulation") לבין כלים רגולטוריים בהם נוהגים להשתמש אמיתי כלכלה סביבתית הוא בעלות הכוללת אותה הפירמות נושאות על מנת לעמוד בדרישות הרגולטור. בשיטת רגולציה ישירה הפירמות המזהמות מחויבות לעמוד בסטנדרט אחיד ללא התחשבות בעובדה שלכל פירמה עלויות הכרוכות בכך שונות. כתוצאה מכך, בשיטה זו, חלק מהפירמות מורידות את רמת הזיהום בעלות נמוכה, וחלקן בלית ברירה בעלות גבוהה. לעומת זאת, ברגולציה בה נוקטים אמיתי כלכלה סביבתית, קודם כל נבחרת שיטת הורדת זיהום הזולה ביותר ולאחר מכן שיטות יקרות יותר. למשל, בשיטת מכסות סחירות, הפירמה תוריד את רמת הזיהום שלה רק אם העלות הכרוכה בכך נמוכה מהעלות שאותה תינשא אם תשלם לפירמה אחרת עבור הורדת רמת הזיהום. כתוצאה מכך, העלות הכוללת שכל הפירמות נמוכה יותר.

  • אחד הפתרונות העיקריים שמציעה הכלכלה הסביבתית לפתרון בעיות הזיהום הוא הפעלת עקרון "המזהם משלם", או הפנמת השפעות חיצוניות - אם באמצעות הטלת מיסוי (מיסוי ירוק או "אקו-מס") על פעולות מזהמות באופן שיממן את הטיפול בבעיות הזיהום שהן יוצרות, ואם באמצעות תביעת פיצויים שיגישו נפגעי זיהום כלפי יוצרי הזיהום. בכל מקרה מדובר על "הפנמת עלויות", כלומר הכללת מחיר הזיהום במחיר המוצר המזהם, והעברת התשלום לנפגעים.
באופן אידיאלי, על פי הכלכלה הסביבתית, ההשפעות החיצוניות אמורות להיכנס אל תוך השוק על ידי מיסוי פיגובאני - הטלת קנס על המזהמים לפי גובה הפגיעה בחברה, והעברת כל הכסף שנאסף לחברות ולאנשים שנפגעו מהזיהום, ובצורה זו להבטיח רמה "יעילה פארטו" של זיהום. לפי אפשרות זו קובעים (על ידי מחקרים שונים) מה צריך להיות מחיר הזיהום ומחיר הפיצויים, והשוק אמור להסדיר את כמות הזיהום לפי טעמי הצרכנים והחלטות שוק אחרות. ליצרנים תמיד יש תמריץ להוריד את כמות הזיהום כדי להקטין את כמות המס שהם משלמים.
  • אפשרות אחרת היא הטלה של מכסות זיהום, או מכסות שימוש במשאב טבעי, עם או בלי היתר לסחור במכסות. באפשרות זו נקבעת כמות הזיהום לגודל מסוים, ואילו מחיר הזיהום משתנה על פי טעמי הגורמים בשוק. תאורטית, הפירמה תוריד את רמת הזיהום שלה רק אם העלות הכרוכה בכך נמוכה מהעלות אותה תינשא כתשלום למישהו אחר עבור ירידה ברמת הזיהום שלו. תוכנית סחר בפליטות של האיחוד האירופי (European Union Emissions Trading System) מהווה דוגמה ליישום מוצלח של מכסות סחירות מהסוג הזה בפועל.

הגדרת זכויות קניין: לפי חוק קואס הגדרת זכויות קניין יביא לפתרון יעיל ללא הבחנה לגבי התחזוקה הראשונית של זכויות קניין הללו, בתנאי שעלויות עסקה זניחות (עלויות העברת רישיונות), אינפורמציה מלאה ומספר מוגבל של צדדים בעסקה. למשל, אם אנשים שגרים ליד הנהר היו בעלי זכויות לאוויר ומים נקיים, או לפירמה היו זכויות לזהם, אזי הפירמה הייתה יכולה לשלם לאלו שנפגעו מהזיהום או אנשים היו יכולים לשלם לפירמה כדי שהיא לא תזהם. חוק שומרי נהר בארצות הברית במאה ה-19,[3] המאפשר לאזרחים במורד הנהר להפסיק את הזיהום במעלה הנהר במידה והממשלה אינה עושה דבר בנושא, מהווה דוגמה לכך. הרבה שוקי זכויות לזהם נוספים הוקמו בסוף המאה ה-20.

דוגמה נוספת לניסיון ליישם גישה זו היא פרוטוקול קיוטו שניסה להסדיר פליטה גזי החממה לפי יעדים ספציפיים לכל המדינה. הפרוטקול מהווה גם דוגמה לקושי ליישם את הגישה ככל שמדובר במשאבי טבע גדולים יותר, המחייבים שיתוף פעולה בינלאומי ולא רק זיהום בקנה מידה מקומי או לאומי. קושי נוסף לגבי זכויות קניין קיים במצבים שבהם הדורות הבאים נפגעים, אבל אינם יכולים לסחור בשוק עם הדור הנוכחי כדי למנוע את הפגיעה.

בעבר כלכלה סביבתית נבדלה מכלכלת משאבי טבע (Natural resource economics) – תת-תחום שבו מטרת החוקרים היא ניצול מסחרי אופטימלי של משאבי טבע. אולם עם הזמן, קובעי מדיניות וגורמים אחרים קשורים למשאבי טבע, החלו לתת חשיבות רבה יותר לאוצרות טבע. למשל, לערך של דגים ועצים מעבר לניצולם המסחרי. כתוצאה מכך, היום קשה להבדיל בין שתי הכלכלות, שתיהן התחברו למושג קיימות.

כלכלה סביבתית מול כלכלה אקולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייצוג פיתוח בר קיימא כתחום המשותף לשלושה מרכיבים: כלכלה, חברה וסביבה.

לעיתים קרובות כלכלה סביבתית נתפשת ככלכלה אקולוגית. לעומת זאת, קיים הבדל מהותי ביניהן. גם בראיית העולם וגם בתחומי העיסוק שלהן.

הכלכלנים הסביבתיים הוכשרו במסורת של כלכלה נאו-קלאסית ומתמקדים בבעיות של כשל שוק לפיה המטרה המרכזית של החברה היא השגה של יעילות פארטו כדבר שמייצג את הרווחה החברתית הגבוה ביותר האפשרית. רוב המיקוד הוא בסוגיות של מיקרו כלכלה. הכלכלה הסביתית תופסת את הבעיות הסביבתיות, כסוג מסוים של כשלי שוק - אשר ניתן לטפל בהם באמצעות הניתוח הכלכלי בדומה לטיפול בבעיות בתחומים אחרים שבהם הכלכלה עוסקת. בעיות סביבתיות כמו זיהום, נתפסות כדבר שפוגם באידיאל הכלכלי. בהינתן שינקטו הצעדים הנכונים, לדוגמה מיסוי סביבתי או כלי מדיניות אחר, כשל השוק יוסר. במצב זה הזיהום יגיע ל"זיהום אופטימלי" שבו כמות הזיהום יורדת ומתאזנת מול התועלת שבקיום המוצרים הגורמים לזיהום. בתמונת עולם זו, החברה האנושית, קובעת, בכלים שונים מהי כמות הזיהום או ההפרעה הסביבתית שהיא רוצה לקיים. כמות הזיהום או היערות שיתקיימו לפי ראיה זו תלויה בשאלה מהן העדפות הצרכנים בשוק. אם הצרכנים מעוניינים ביותר מוצרים גם במחיר של זיהום גדל או הקטנת המערכות האקולוגיות, זה מה שיתרחש בפועל, והשוק יגרום להגעה ליעילות פארטו מקסימלית.

לעומת זאת, כלכלה אקולוגית היא זרם חדש יותר, שכולל בתוכו כלכלנים והוגים מתחומים נוספים, כמו אקולוגים, גאוגרפים וחוקרים נוספים ממדעי הטבע, אשר הושפעו מנקודת הראייה של פיזיקה, ביולוגיה בכלל ואקולוגיה בפרט. הנחות המוצא של חלקים מהכלכלה האקולוגית אינם בהכרח הנחות המוצא של הכלכלה הנאו-קלאסית - שעליה נשענת רוב הכלכלה סביבתית. לדוגמה תחום זה יוצא מנקודת הנחה כי כלכלה היא תת-תחום של אקולוגיה. הנחה אחרת היא כי קיימם סוגים שונים של הון ולא רק הון תעשייתי כמו מכונות ומפעלים - לדוגמה כי קיים גם הון טבעי (כמו מערכות אקולוגיות ימיות שתומכות בקיום של אצות המפרקות פחמן דו-חמצני ומפיקות ממנו חמצן) - שתורם לרווחה האנושית, והון זה יכול להיהרס על ידי פעילות כלכלית רבה והרסנית. גם ההשקפה על הצרכים והרצונות של הפרט שונה בין האסכולות. המיקוד של הכלכלה האקולוגית עוסק לעיתים קרובות גם בתחומי "מאקרו" מבחינת אורך הזמן של תהליכים וההיקף שלהם - סוגיות שנוגעות לא רק לזיהום נקודתי של מפעל מסוים אלא בניתוח בעיות גדולות יותר כמו התחממות עולמית או היציבות של המערכת החקלאית האנושית או שוק האנרגיה העולמי לאורך זמן.

לפי הכלכלה האקולוגית בני האדם אמנם יכולים לקבוע מה כמות הזיהום או המערכות שייוותרו בכדור הארץ, בכלים חברתיים שונים כמו החלטה דרך השוק או כל מוסד חברתי אחר, אבל כמות הזיהום (או כל הפרעה אחרת לסביבה) שאיתה המערכת האקולוגית יכולה להתמודד ולהמשיך לשרוד אינה תלויה ברצונות הצרכנים בשוק או בכל החלטה סובייקטיבית אחרת של בני האדם, אלא היא נתון אובייקטיבי שתלוי בחוקי טבע שונים, שלא ניתן להכתיב למערכת הטבעית.

הנחה נוספת היא שהמערכת הכלכלית חייבת בסופו של דבר להתחשב במגבלות של המערכת האקולוגית ושל משאבי טבע כדי לשרוד לאורך זמן. הכלכלה, והמין האנושי כולו, כך נטען, תלויים בסביבה מתפקדת שתספק שירותים כמו ייצור מזון, טיהור אוויר, אגירת מי גשם, או הגנה מפני קרינת השמש. היכולת של המין האנושי לספק לעצמו שירותים אלו, אינה קיימת כלל, או שהיא מחייבת השקעת מאמצים אדירים שייקרו את כל שאר המוצרים ויקשו מאוד על המשך של צמיחה כלכלית. באופן דומה המערכת הכלכלית תלויה לדוגמה במשאבי אנרגיה זמינים. היות שלא ניתן לקיים פעילות פיזיקלית כלשהי ללא אנרגיה, הכלכלה לא יכולה לתפקד ללא הספקה מספקת של אנרגיה, לא משנה מהן העדפות של הצרכנים שלה.

לכן, אחת הטענות המרכזיות של הכלכלה האקולוגית היא שהכלכלה הסביבתית, כחלק מהיותה זרם של הכלכלה הנאו-קלאסית הופכת את היוצרות. הכלכלה, והמין האנושי כולו, תלויים במערכת של סביבה מתפקדת, וכמות הזיהום שעימה מערכת זו יכולה להתמודד, תלויה במערכת האקולוגית ולא בהחלטות של בני האדם, בין אם הן מבוצעות על ידי מנגנון השוק, ובין אם על ידי מנגנון אחר. לכן הטענה היא שלא הכלכלה תקבע כמה אקולוגיה תישאר אלא המערכת האקולוגית תגביל את הגודל של הכלכלה. באופן כללי יותר חוקי הטבע הם שמכתיבים את גבולות המשחק שבתוכם ניתן לקיים העדפות שונות לפי רצונות אנושיים כמו בחירות בשוק או מדיניות ממשלתית.

הכלכלה הסביבתית מניחה כי הכלכלה והחברה האנושית הם דבר נתון שאין שום דבר שמאיים על היציבות שלו - ואם יש הפרעה של פעילות מסוימת לאדם אחד, הרי זה בגלל שאדם אחר נהנה ממנה וניתן לתקן זאת על ידי שינוי המדיניות - הנחה זו היא דבר סביר עבור ניתוח של זיהום במפעל מקומי אבל היא אינה מתקיימת בניתוח של כלכלה אקולוגית.

לפעמים כלכלה אקולוגית מתוארת כבעלת גישה פלורליסטית (מכירה כי ישנן דרכי חשיבה שונות, אשר אינן תמיד עולות בקנה אחת) לבעיות סביבה. והיא בדרך כלל ממתמקדת בקיימות הסביבה לטווח ארוך.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא כלכלה סביבתית בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Hanley, N., J. Shogren, and B. White (2007). Environmental Economics in Theory and Practice, Palgrave, London.
  2. ^ Ostrom, E. 1990. Governing the Commons. Cambridge: Cambridge University Press.
  3. ^ Article: Fighting for Our Communities The Story of the Hudson Riverkeepers
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=כלכלה_סביבתית&oldid=36737605"