כלבם של בני בסקרוויל
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | ארתור קונאן דויל |
| איורים |
סידני פאג'ט  |
| שפת המקור | אנגלית |
| סוגה | ספרות בלשית |
| מקום התרחשות |
הפארק הלאומי דארטמור, לונדון, דבון |
| הוצאה | |
| הוצאה |
George Newnes Ltd |
| הוצאה בשפת המקור | ג'ורג' ניואנס בע"מ |
| תאריך הוצאה | 1902 |
| הוצאה בעברית | |
| תרגום | ראו תרגומים |
| מהדורות נוספות | |
| תאריך מהדורה מוערת | כלבם של בני בסקרוויל – ועוד סיפורים, הסדרה המוערת |
| פרסים | |
|
רשימת 100 הספרים של המאה של לה מונד | |
| סדרה | |
| ספר קודם | זיכרונותיו של שרלוק הולמס |
| הספר הבא | שובו של שרלוק הולמס |
  | |
"כלבם של בני בַּסְקֶרְוִיל" (באנגלית: The Hound of the Baskervilles) הוא רומן בלשי באורך מלא פרי עטו של ארתור קונאן דויל, ובו עלילה מעלילותיו של הבלש שרלוק הולמס, יציר רוחו של קונאן דויל. הרומן, שהופיע בשנת 1901 בהמשכים בכתב העת סטרנד ובשנת 1902 יצא לאור כספר, נחשב לטוב מבין ארבעת הספרים באורך מלא שכתב קונאן דויל על שרלוק הולמס. (שלושת האחרים הם: "חקירה בשני" שפורסם בשנת 1887, "חותם הארבעה" שפורסם בשנת 1890 ו"עמק הפחד" שפורסם בשנת 1915). כל יתר ספרי שרלוק הולמס הם קובצי סיפורים.
עלילת הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]
המגילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הספר נכתב כרומן גותי. הוא מתרחש בטירה אפלה השוכנת באדמות הבור השוממות, בחלק נידח וקודר של חבל דבונשייר בדרום-מערב אנגליה. הספר מספר על קללה עתיקה, הרודפת את בניה של משפחת אצולה בשם בסקרוויל במשך כמאתיים וארבעים שנה, מאמצע המאה ה-17 עד ימי ההתרחשות של העלילה בסוף המאה ה-19, קללה הגורמת למותם של בני המשפחה באמצעות כלב ענק.
העלילה פותחת במגילה נושנה ובידיעה מעיתון עדכני; לביתו של שרלוק הולמס ברחוב בייקר 221 ב' בלונדון מגיע ד"ר מורטימר, רופא כפרי מחבל דבונשייר, ומציג בפני שרלוק הולמס וד"ר ווטסון מגילה משנת 1742, שבה מספר אחד מבני בסקרוויל לבניו על קללה שהוטלה מאה שנים קודם לכן על אחד מאבות אבותיו, הוגו בסקרוויל. על פי המגילה נודע הוגו בהוללותו ובאכזריותו. במסיבת רעים בטירת המשפחה כלא הוגו נערה בחדרו כדי להתעלל בה. כשנמלטה הנערה לאדמות הבור רדף הוגו אחריה כשהוא רוכב על סוסתו ועמו שועטים כלבי ציד. שלושה מרעיו יצאו בעקבותיו על סוסיהם. בדרכם פגשו רועה צאן אחוז אימת מוות, שסיפר להם כי ראה את הנערה ואת הכלבים הרצים אחריה, ואז ראה גם את הוגו חולף על פניו על גבי סוסתו ואחריו "טס כלב איום ונורא". בבקעה שבלב אדמות הבור מצאו הרעים את הנערה מוטלת מתה. לידה היה הוגו מוטל כשלידו "עמדה חיה שחורה ועצומה, כדמות כלב. עוד הם מביטים והמפלצת קרעה את גרונו של הוגו בסקרוויל והפנתה את עיניה היוקדות ואת מלתעותיה הנוטפות דם אליהם, שלושתם נתנו קול פחדים ונסו על נפשם". מחבר המגילה מסיים בהזהירו את בניו: "אין להכחיש כי רבים מבני משפחתנו מצאו את מותם בדרך שאינה טבעית-בדרך פתאומית, אלימה ומסתורית. ואולם יכול נוכל לחסות בחסדו הרב של בורא עולם, שלא יעניש את החפים מעוון מעבר לשילשים ולרבעים כפי שהוזהרנו בכתבי הקודש... וכן עצתי נתונה לכם לנהוג בזהירות ולהימנע מלחצות את אדמות הבור באותן שעות אופל, כאשר כוחות הרשע מגבירים חילם".
סר צ'ארלס[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאן בא הרופא ופורש בפני הבלש עניין אקטואלי; הוא מציג בפניו גיליון חדש של העיתון "חדשות דבונשייר" ובו תיאור מותו של האציל הנוכחי לבית בסקרוויל, סר צ'ארלס בסקרוויל, אדם קשיש ומכובד וחשוך ילדים, שמצא את מותו בנסיבות מסתוריות באחד הערבים, בקצה השדרה המובילה מטירת בסקרוויל אל אדמות הבור. לדברי משרתו הוא יצא לטיול וסיגריה בידו, שהה זמן מה בשער האחוזה ואז שב וירד במורד השדרה לכיוון הטירה ושם נמצאה גופתו. לדברי העיתון פרט אחד נשאר סתום: עקבות המנוח לבשו צורה חדשה בשובו לטירה, כאילו הלך על בהונות רגליו. צועני שהיה באותה עת באדמות הבור העיד כי שמע קול צעקה, אולם פרט להתעוותות פניו של המנוח בצורה איומה לא נמצאו סימני אלימות על גופו. סיבת המוות הרשמית הייתה התקף לב שלקה בו המנוח, שהיה זה מכבר חולה לב.
המקרה עורר את סקרנותו של הבלש ואז הוסיף הרופא עובדות שלא נזכרו בעיתון. המנוח האמין בכל לבו באגדה בדבר קללת המשפחה, ולא היה דבר שהיה גורם לו לצאת בלילה לבדו לגבול אדמות הבור. סר צ'ארלס עצמו התוודה בפני הרופא על אימת המוות שחש בה מדברי המגילה והוא אשר מסר את המגילה לרופא. הרופא יעץ לו לצאת לפרק זמן מסוים ללונדון כדי להתרחק מאדמות הבור ולהירגע, ומותו בא לו ערב יציאתו ללונדון. הרופא הוא שהוזעק ראשון באותו ערב למקום האסון. כשהוא מספר להולמס דברים אלו אישר ד"ר מורטימר את העובדות שנזכרו בעיתון, אולם הצביע על טעות אחת שהייתה בדברי העדים, לפיהם לא היו על הקרקע עקבות אחרים זולת עקבותיו של המנוח. לאמיתו של דבר, אמר הרופא להולמס, היו עקבות במרחק מה מן הגופה. לשאלת הולמס האם היו אלה עקבות רגלי גבר או אישה, משיב ד"ר מורטימר כמעט בלחישה:
- "מר הולמס, אלו היו עקבותיו של כלב ציד ענק".
הרופא ממשיך ומספר כי לפני המקרה ראו אנשים אחדים באדמות הבור יצור מוזר הדומה בכל לזה שתואר במגילה, יצור ענק שהפיץ סביבו נוגה מוזר.
הולמס אומר לרופא כי עד כה הוא חקר רק את המתרחש בעולם הזה, אך להילחם בשטן בכבודו ובעצמו אין זה מכוחו. הרופא משיב כי לא בא לבקש מהבלש לערוך חקירה, אלא בא אליו כדי להיוועץ בו, כיצד עליו לנהוג ביורש הנוכחי של שושלת בסקרוויל, סר הנרי בסקרוויל, בן אחיו של המנוח, העומד להגיע תוך זמן קצר ללונדון. סר הנרי אותר בקנדה וד"ר מורטימר רוצה, כנאמנו של סר צ'ארלס וכמוציא לפועל של צוואתו, להגן עליו. לשאלת הולמס האם יש יורש נוסף, השיב הרופא כי היה לסר צ'ארלס אח שלישי, רוג'ר, שהיה חרפת המשפחה, ברח לאמריקה התיכונה ושם מת מקדחת צהובה.
סר הנרי[עריכת קוד מקור | עריכה]
מכאן מתחילים הדברים להתגלגל בקצב; הולמס מקבל על עצמו להגן על סר הנרי. סר הנרי מגיע ללונדון ובבוא הולמס לפוגשו בבית המלון שבו הוא מתאכסן, קודם צאתו לאדמות הבור, מתברר כי כוחות הרשע כבר קרבו לסר הנרי; איש לא ידע כי סר הנרי עומד להתאכסן במלון זה ולמרות זאת אחת מנעליו נגנבה במלון והגיע אליו למלון מכתב אזהרה אנונימי, הכתוב במילים מודפסות שנגזרו מעיתון, האומר:
- "אם החיים או צלילות הדעת שלך
- חשובים לך, שמור מרחק מאדמות הבור".
הולמס מקרב את המכתב לפניו מרחרח בו, אך אינו מסיק ממנו דבר.
יתרה מזו הולמס מבחין כי אדם שחור זקן עוקב בכרכרה שכורה אחרי סר הנרי. הוא מאתר את הרכב של הכרכרה ולשאלתו משיב לו הרכב כי הנוסע גילה לו את זהותו, אמר לו כי הוא בלש וכן מסר לו את שמו. הולמס שואל :"ומה שמו כי אדע?" "שמו", ענה הרכב, "היה שרלוק הולמס".
אף על פי שהסכנה נראית כעת מוחשית, מחליט הולמס, לאכזבת ד"ר מורטימר וסר הנרי, שלא להתלוות אליהם לטירת בסקרוויל ושולח עמם לטירה את ד"ר ווטסון. מכאן ואילך העלילה מתוארת במכתבים ששלח ווטסון להולמס בלונדון.
אדמות הבור[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהגיעו ביחד עם סר הנרי לטירת בסקרוויל מתוודע ד"ר ווטסון למספר דמויות מאנשי אדמות הבור:
- האסיר הנמלט
- על האווירה הכבדה והנוף הקודר האופפים את הטירה, נוסף מצב חירום; רוצח מורשע בשם סלדן נמלט מכלא פרינסטאון ומסתתר באדמות הבור. אנשי צבא מחפשים אחריו ומוסיפים לאווירה המתוחה.
- המשרת ברימור ואשתו
- זוג משרתים קשיש וקודר ששירת את סר צ'ארלס והמשיך לשרת בטירה לאחר מותו. לאישה יש סוד כלשהו אותו היא מסתירה. בגללו היא בוכה בסתר.
- מר סטפלטון ואחותו
- חוקר טבע וצייד פרפרים המתבודד בבית נידח בלב אדמות הבור, המוקף ביצות טובעניות. החוקר מוצא עניין רב בעולם החי והצומח העשיר שבאדמות הבור ובביצותיה. את ביתו מנהלת אחותו היפהפייה, שניכר כי אינה שבעת נחת מההתבודדות באדמות הבור. עד מהרה נקשרים קשרי אהבה בינה ובין סר הנרי.
- מר פרנקלנד
- טרחן המתגורר באזור כשהוא מתערב ללא קץ בחיי השכנים ועוברי האורח, אחריהם הוא עוקב בטלסקופ מחלון ביתו. כל דבר המתרחש באדמות הבור לא נעלם מעיניו.
- לורה לאונס (ליאונז)
- בתו הדחויה של מר פרנקלנד. נשואה לבעל שנוא, אך אין בידה אמצעים לנהל משפט גירושין.
- האיש המסתורי המתבודד באדמות הבור
- דמותו נתגלתה לווטסון, לילה אחד כשראה אותו עומד על צוק סלע באדמות הבור וצלליתו בולטת על רקע אור הלבנה שמאחוריו. אדם גבוה ודק גזרה, זרועותיו שלובות וראשו מורד על חזהו כמהרהר. הדמות הופיעה ונעלמה.
בכל אותה עת נמצא הולמס בלונדון. ווטסון מתאר בפניו את כל המתרחש באדמות הבור ואת הדמויות השוכנות בה. ווטסון וסר הנרי מגלים את סוד עצבותה ובכייה של מרת ברימור. הם עוקבים אחריה ומגלים כי היא יוצאת בלילות לאדמות הבור ומוסרת מזון לאסיר הנמלט. היא מתוודה בפני ווטסון וסר הנרי כי האסיר הנמלט הוא אחיה. סר הנרי בטוב לבו נותן לה אחדים מבגדיו כדי שתמסור אותם לאחיה. תגלית נוספת ורבת חשיבות, שהצליח ווטסון לגלות, היא כי סר צ'ארלס יצא בליל מותו לאדמות הבור כדי לפגוש את לורה לאונס, לפי בקשתה, כדי שתוכל לבקש את עזרתו הכספית שתעזור לה להתגרש מבעלה, אך היא לא באה לפגישה משום שהשיגה עזרה ממקור אחר.
בעזרת מר פרנקלנד החקרן מצליח ווטסון לגלות את מקום מחבואו של המתבודד באדמות הבור, בסוכת אבן של האדם הניאנדרטלי. כשהוא מגיע למקום מקבל את פניו האיש בברכה: "ערב נעים... ווטסון יקירי". מתברר כי המתבודד הוא שרלוק הולמס שכל אותה עת לא נמצא בלונדון, אלא שכן באדמות הבור, עקב אחרי אנשיה ועיכל את פרטי המידע שבמכתבים ששיגר לו ווטסון, שהועברו אליו מלונדון. שרלוק הולמס מבשר לווטסון כי כבר פתר את התעלומה: "רצח הוא, ווטסון - רצח משוכלל ואכזרי".
הפאזל מסתדר[עריכת קוד מקור | עריכה]
הולמס מגלה לווטסון את זהות הרוצח - סטפלטון חוקר הטבע, המגדל בסתר כלב ענק באמצעותו הפחיד עד מוות את סר צ'ארלס. בעודם מדברים בוקע את הדממה קול זעקה. שניהם רצים לעבר המקום ממנו נשמעה הזעקה. בהגיעם הם רואים גופת גבר מוטלת על הקרקע. ווטסון מזהה את בגדי המת כבגדיו של סר הנרי, ואולם כשהם הופכים את הגופה הם מגלים כי המת הוא סלדן האסיר הנמלט, שהותקף על ידי כלבו של סטפלטון שהריח את ריח בגדיו של סר הנרי אותם לבש האסיר הנמלט. באנחת רווחה ממהרים ווטסון והולמס לטירה להגן על סר הנרי מפני גורל הדומה לזה של סר צ'ארלס ושל סלדן. על קירות הטירה תלויות תמונות דיוקן של אבות המשפחה. הולמס ניגש לדיוקנו של הוגו בסקרוויל, הראשון מבני המשפחה שהוטלה בו הקללה. הולמס מסתיר בכפות ידיו את כובעו התקופתי המקושט נוצות של הוגו ואת זקנו - והנה נשקפת מולם דמותו של סטפלטון. הולמס מעיר: "אותו ברנש מבני בסקרוויל הוא. הדבר ברור" וד"ר ווטסון עונה "והוא זומם להסב אליו את הירושה".
הולמס וווטסון אינם מגלים דבר לסר הנרי ומאפשרים לו לצאת למחרת בערב לסעוד עם סטפלטון ואחותו בביתם המבודד, כששניהם עוקבים אחריו בסתר. מבעד לחלון הבית הם רואים את סר הנרי סועד עם סטפלטון כשהאחות נעדרת. הולמס מגלה לווטסון כי היא איננה אחותו של סטפלטון, אלא אשתו והוא הציג אותה כאחותו על מנת שקורבנותיו יימשכו אליה. בגמר הארוחה הלילית, כשחוצה סר הנרי את אדמות הבור בדרכו לטירה, מסתער עליו כלב ענק בעל מראה נורא, הזוהר בנוגה מוזר. הולמס שולף את אקדחו והורג את הכלב ומגלה כי כדי להגביר את הרושם של דמות אימים אגדתית מרח סטפלטון את החיה באבקת זרחן. הולמס ווטסון ממהרים לבית סטפלטון. שם הם מגלים את אחותו של סטפלטון כלואה באחד החדרים, כדי שלא תוכל להזהיר את סר הנרי. סטפלטון עצמו נמלט לאדמות הבור ותוך כדי מנוסתו הוא נופל לביצה הטובענית ונבלע בתוכה.
חודש ימים לאחר מכן, בביתו בלונדון, מנתח הולמס את הפרשה בפני ווטסון. לדברי הולמס עוד לפני הגיעו לאדמות הבור ידע כבר כי המדובר בכלב אמיתי ולא בדמות אגדתית. מן הנעל שנגנבה מסר הנרי במלון, הסיק הולמס כי היא נגנבה על מנת לתת אותה לכלב אמיתי כדי להרגילו לריחו של סר הנרי. מהתיאור של העדים על ליל מותו של סר צ'ארלס לפיו סר צ'ארלס הותיר אחריו עקבות כשל מי שהולך על בהונות רגליו, הסיק הולמס כי היו אלה עקבות שנגרמו כתוצאה מריצה. האיש הזקן והחולה רץ כל עוד נפשו בו כדי להימלט מפני כלב אמיתי ותוך כדי כך מצא את מותו. את זהותו של הרוצח הסיק הולמס כאשר רחרח במלון את המכתב האנונימי שקיבל סר הנרי במלון וגילה כי נודף ממנו בושם קל של אישה. ממכתבי ווטסון בהם תיאר בפניו את אנשי אדמות הבור, הסיק הולמס כי כותבת המכתב היא "אחותו" של סטפלטון וכי הנבל הוא סטפלטון. את משלוח המכתב הסביר הולמס בכך שהאישה לא השלימה עם מזימת בעלה ורצתה להזהיר את סר הנרי. ובאשר לחלקה של לורה לאונס בפרשה, מסביר הולמס כי היא שימשה פיתיון תמים למשוך את סר צ'ארלס בלילה אל אדמות הבור ואל מלתעות הכלב. סטפלטון הוא ששכנע אותה לכתוב לסר צ'ארלס ולבקשו להיפגש עמה בלילה מחוץ לטירה, כדי לבקש את עזרתה הכספית, והוא אשר הציע לה לאחר מכן עזרה חלופית, אשר בגללה לא באה לורה לפגישה וסטפלטון שלח "במקומה" את הכלב.
ובאשר למניע - הולמס חקר ומצא כי רוג'ר בסקרוויל, אחיו הצעיר של סר צ'ארלס, שנחשב כמי שמת באמריקה התיכונה, נותר בחיים וכי האיש שכינה עצמו סטפלטון הוא בנו והוא השני בשלשלת הירושה לאחר סר הנרי. מזימתו הייתה לרצוח את שניהם ולזכות באחוזה ובהונו של סר צ'ארלס. וכיצד היה סטפלטון מממש את הירושה וגם חושף את זהותו כבן בסקרוויל שהתגורר בשם בדוי בקרבה לשני קורבנותיו? על כך היו להולמס מספר השערות: יכול היה לדרוש את הירושה בנציגות בריטית בדרום אמריקה מבלי להציג רגלו על אדמת בריטניה, או שיכול היה להתחפש ולשנות את זהותו החיצונית, או שיכול היה לפעול באמצעות מיופה כוח; ואולם אומר הולמס: "שדה פעולתי הוא העבר וההווה, אבל לדעת מה יכול בן אדם לעשות בעתיד - זוהי שאלה קשה מדי".
התרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- כלבם של בני בסקרויל, תרגום: אוריאל הלפרין (יונתן רטוש), הוצאת אמנות, 1929. נחשב לתרגום הקלאסי של הספר.
- כלבם של בני בסקרויל, תרגום: יאיר בורלא (תרגום ערוך ומקוצר מעט לנוער), הוצאת כתר, 1974.
- כלבם של בני בסקרויל, תרגום: רותי שמעוני, עם ציורים של סידני פאג'ט (המאייר המקורי של ספרי שרלוק הולמס באנגליה). הוצאת זמורה ביתן, 1986.
- כלבם של בני בסקרויל, תרגום: בינה אופק, עופרים הוצאה לאור, 2003
- כלבם של בני בסקרוויל – ועוד סיפורים, הסדרה המוערת", העיר: לזלי ס. קלינגר, תרגם מאנגלית והוסיף הערות: יניב פרקש, אריה ניר הוצאה לאור, 2008, תשס"ח
גרסת קומיקס של הסיפור שיוצריה אינם ידועים הופיעה בשבועון "הארץ שלנו" בהמשכים בספטמבר 1976 – 12 באפריל 1977.
בקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]
עלילת הספר עוררה את דמיונם של יוצרי הסרטים, בנרטיב ה"קולנועי" שלה, עוד מימי הסרט האילם. הספר הוסרט מספר רב של פעמים, החל מגרסה אילמת בגרמניה בשנת 1914, ובהמשך בסרטי קולנוע, וסרטי טלוויזיה. הסרט האחרון הוא משנת 2002.
שתי הגרסאות הנודעות ביותר הן הגרסה הבריטית משנת 1939, שבה גילם השחקן בסיל רטבון את דמותו של שרלוק הולמס. סרט זה היה אחד מסדרת סרטי קולנוע בריטיים, שהופקו בין השנים 1939 ל-1946 ובהם גילם רטבון את דמותו של שרלוק הולמס; והגרסה הבריטית הצבעונית משנת 1959, שבה הופיעו שני שחקני סרטי אימים נודעים, פטר קשינג כשרלוק הולמס וכריסטופר לי כסר הנרי.
הקשרים תרבותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
כלב הציד האימתני מבוסס על אגדה עתיקה מאזור דארטמור, שבו מתרחשת העלילה. באופן כללי, סיפורים על כוחות על-טבעיים מאיימים שפועלים בבתה החשופה, בפסגות סחופות הרוח ובביצות הטובעניות מוצאים את מקומם בטבעיות בפולקלור הקיים של האזור, וקונן דויל השתמש היטב באווירה המיוחסת למחוז דבון ולדרטמור בפרט כדי לשרת את עלילת ספרו. כך גם מוזכרים שוב ושוב מאפייני הנוף, הצוקים והבקתות הקלטיות העתיקות.
העלילה הבלשית שבספר, שבה לאירועים על-טבעיים יש בסופו של דבר הסבר רציונלי, והתופעה העל-טבעית שלכאורה נועדה לאמיתו של דבר להסתיר מזימת רצח, שימשה מקור לספרים בלשיים רבים שנכתבו אחריו. הידועה מכל היא עלילת הסרט "ורטיגו" משנת 1958 בבימויו של אלפרד היצ'קוק, המבוססת על רומן בלשי מפרי עטם של צמד הסופרים פייר בוליו ותומאס נרסג'ק. דוגמה אחרת היא ספרו של דשיל האמט "קללת בני דאיין". הדמות המרכזית בספרו הבלשי-פילוסופי של אומברטו אקו "שם הוורד" היא הנזיר ויליאם מבסקרוויל. בעולם הרפואה ניתן להתקף לב קטלני שבא כתוצאה מלחץ נפשי השם "אפקט בסקרוויל". צורה זו היא גם הבסיס לסדרה סקובי דו, בה מתחיל פרק בגישה על טבעית ומסתכם בהסבר רציונלי.
ארתור קונאן דויל שהאמין בספיריטואליזם בחר בספרו זה, דווקא לדחות את האמונות הטפלות, את הפחד מפני "קללת משפחה" ושאר כוחות על-טבעיים.
הפרק השני בעונה השנייה של הסדרה הבריטית "שרלוק", מבוסס באופן רופף עד מאוד על רומן זה, כשכותרת הפרק היא "כלבם של בני בסקרוויל".
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ארתור קונאן דויל, כלבם של בני בסקרוויל, בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- כלבם של בני בסקרוויל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- נועה רבינר, במלאת 120 שנה לספר "כלבם של בני בסקרוויל", בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, מרץ 2022
| בקרת זהויות |
|
|---|