כידון רובה

"על חוד הביונט" ציור מסוף המאה ה-19 של הצייר ארתור גרוטר.

יחידת חיילים בריטים באימון שימוש בכידונים, דצמבר 1940 בארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי.

חיילים אוסטרליים בשוחות נענים לפקודה "הרכב כידונים" (Fix Bayonet) כהכנה להדיפת התקפת אויב אוגוסט 1917 או 1918

כידון-רובה (נקרא לעיתים בקיצור "כידון" או בשם הלועזי "ביונט"; באנגלית: Bayonet, בצרפתית: Baionette) הוא כלי נשק קר, שמורכב על קצה הקנה של רובה ומגדיל בכך את אפשרויות השימוש בו בקרב פנים אל פנים. הכידון-רובה הוא הנשק העתיק ביותר הנמצא עדיין בשימוש בצבאות מודרניים. יוחסו לו תכונות מיוחדות שחורגות מהשימוש הטקטי, והוא נחשב לכלי המחשל את עוז רוחו של החייל הבודד ולסמל המגלם את רוח ההתקפה והניצחון. לכידון-רובה שני חלקים עיקריים: להב הדומה לפגיון, חרב קצרה או נשק בצורת דוקרן, ומנגנון לחיבור לרובה. ההבדלים בין הלהב ושיטת ההצמדה לרובה משמשים למיון והגדרה של סוגי כידוני-הרובה השונים. כידוני-רובה תוכננו יוצרו ושימשו במטרה לתת ללוחם הרגלי הבודד אמצעי לשימוש בלחימה פנים אל פנים על ידי הרכבת הכידון על כלי הנשק העיקרי ברגע שאזלה התחמושת או על פי צרכים טקטיים שחייבו שימוש בנשק קר.

שימוש באבות-טיפוס ראשונים של כידוני-רובה תועד לראשונה באירופה בשנות ה-40 של המאה ה-17, ובמהרה אומץ הכידון-רובה ככלי נשק קבוע של חיילי הרגלים על ידי צבאות העולם ושימש בלחימה בשורה של סכסוכים ממלחמת שלושים השנים ואל תוך המאה העשרים ואחת. הטמעת השימוש בכידוני רובה ביחידות הרגלים התרחשה בד בבד עם המעבר מכלי נשק קרים לכלי נשק חמים והייתה זרז למהפכה של ממש בתורות הלחימה של צבאות אירופאיים. יחידות שאפיינו צבאות של ימי הביניים והרנסאנס נדחקו ונעלמו מסדרי הכוחות וחיל הרגלים המודרני החל להתגבש. השינויים הטכנולוגיים שהשפיעו על שדות הקרב של המאה ה-19 – כלי נשק אוטומטיים וארטילריה יעילה – לא הצליחו להוריד את הכידון ממעמדו ככלי נשק צמוד לחייל הרגלי בהגנה ובהתקפה אך השימוש בו הלך ופחת. מלחמות העולם, ששדות הקרב שלהן היו בתי מטבחיים לכוחות תוקפים, שינו את מעמדו של הכידון מנשק בעל מעמד מיתי של מכריע קרבות לכלי רב-שימושי: נשק של מוצא-אחרון וכלי רב שימושי עבור החייל.

היסטוריה

מבנים של חיילי חיל רגלים טורקי תוקפים תוך שימוש בכידונים במהלך מלחמת טורקיה-יוון 1897

התקפת חיילים סקוטיים נהדפת בעזרת כידוני רובה בקרב קלודן, ציור מאמצע המאה ה-18

קיימות מספר גרסאות למקורו או לגרסה הראשונה של הכידון רובה. העדויות מצביעות על המאה ה-16 או המאה ה-17 כתקופה שבה הופיע האב טיפוס בצורה של "כידון תקע", כלומר פגיון בעל ידית שניתן להכניס לתוך הקנה של הנשק החם. על פי אחת הגרסאות, מקורו של הכידון-רובה בספרד, כנשק גיבוי של ציידי חזירי בר.

על פי גרסה אחרת היה הכידון-רובה המצאה סינית. בכתב יד של "בינגלו" משנת 1606 מופיע תיאור של כידון תקע שיכול להידחף לתוך הלוע של רובה פרימיטיבי בעל מנגנון של בריח פתיל. למרות קיומו של מסמך זה קיים ספק אם גייסות סיניים אכן השתמשו בכידוני-רובה, מאחר שלא נמצאו דוגמאות פיזיות של המתקן ורובים סיניים מתקופת שושלת צ'ינג היו ארוכים והקנים שלהם לא יכלו לעמוד בלחץ של כידון תקע.

גרסה נוספת מייחסת את מקור הכידון-רובה לעיר באיון (בצרפתית: Bayonne) שבדרום צרפת. השערה זאת מבוססת על הדמיון בשם ועל הופעת המונח "פגיונות באיון" ברישומים של מחסני נשק צרפתיים בסוף המאה ה-16. עם זאת, לעיר באיון אין היסטוריה של ייצור כלים או סכינים. הסופר והפילוסוף הצרפתי וולטייר מזכיר את הביונט בפואמה משנת 1723, שמתעדת את קרב איברי שהתחולל ב-1590, וחוזר על הטענה שמקורו בבאיון.

ההתייחסות הראשונה לשימוש בכידון באופן מסודר באירופה מופיעה בכתביו של הגנרל הצרפתי ומרשל צרפת ז'אק פרנסואה דה שסטון, שזיכרונותיו פורסמו בפריז בשנת 1690. הוא מציין שהחיילים נושאי המוסקטים שהיו תחת פיקודו לא נשאו חרבות, אלא כידונים עם ידיות שאורכן היה כ-30 ס"מ ולהבים באותו אורך כמעין ראשי כידון עם להב ארוך במיוחד מורכבים על מוטות קצרים במיוחד. ה"קת" הארוכה הושחלה אל תוך קנה המוסקט והפכה את הנשק החם לכידון, התיאור הוא של נשק שתוכנן ויוצר בקפידה לצורך מסוים ולא של נשק מאולתר.

המאה ה-17 והמאה ה-18

צבא פרוסיה תוקף בכידונים בקרב לוטן במהלך מלחמת שבע השנים

רגימנט חיל רגלים במלחמת 7 השנים. בציור נראים חיילים במבנה בעת קרב על המוסקטים כידוני-שקע. חלק מהחיילים משתמשים ברובים כרומח להגנה על חיילים שיורים או טוענים את המוסקט.

השימוש המסודר בכידוני־רובה מסוג כידון־תקע הופיע באמצע המאה ה־17, תחילה כנשק ביחידות בודדות ועד לסוף המאה ה־17 היה הכידון רובה נשק סטנדרטי של יחידות מוסקטרים. חיילים ביחידות אלו, שהיו מחלוצי השימוש בכלי נשק חם בשדה הקרב, היו צריכים לשאת ציוד רב על מנת לאפשר תפעול של הנשק החם, תחילה רובי ארקבוז ולאחר מכן רובי מוסקט. עובדה זו, בשילוב עם משקל המוסקט ואופיו המסורבל, הגביל את יכולתם של המוסקטרים להגן על עצמם. כתוצאה מכך הם היו פגיעים להתקפה – במיוחד על ידי פרשים ובעיקר בעת הטעינה מחדש של הרובים שלהם. לצורך זה שולבו יחידות המוסקטרים עם יחידות של נושאי-רומח שאמורים היו להדוף התקפות אויב. יחידות נושאי הרומח היו גדולות, בדרך כלל בטליות (מבנה טקטי הנפוץ בעת החדשה המוקדמת) של מאות או של אלפי לוחמים שהסתדרו בשדה הקרב במבנה שבו הרמחים הזדקרו לכיוון האויב או כיוון התקפת האויב המשוערת. צפיפות המבנה ועומקו, בדרך כלל מספר שורות, הספיק להדוף לרוב התקפת פרשים על המוסקטרים שהיו פגיעים בפרק הזמן הארוך שנדרש לטעינת המוסקט.

עם השיפור בכידונים, שאיפשר להם להיות צמודים באופן אמין למוסקט ולאפשר ירייה וטעינה באופן בו-זמני, השתנתה שיטת הלחימה של חיל הרגלים: הצורך ביחידות רמחים נפרדות וגדולות ירד בהדרגה, ויחידות מוסקטרים חמושים בכידונים שגודלן לא עלה על 700 לוחמים הפכו לסטנדרט הצבאי. השיפורים בטעינת המוסקטים, ההקלה במשקלם ושיפור יכולת השימוש בהם הפכו את יחידות המוסקטרים לניידות. כתוצאה מכך יכלו מפקדי הצבא להניע אותן לפי תוכנית הקרב או לפי השינויים בשדה הקרב, ונוצר שינוי טקטי בעל חשיבות מכרעת - לוחמים חמושים בנשק חם שיכולים להגן על עצמם ממתקפות של פרשי אויב על ידי הכידונים, יכלו להתקיף בנקודות שונות ומשתנות בשדה הקרב.

עד לקרב בלנהיים בשנת 1704 הפך הכידון-רובה לנשקו הסטנדרטי של חיל הרגלים האירופאי. במהלך קרב זה הביסו החיילים הדנים, בפיקודו של הרוזן שולטן, את חיילי הרגלים הצרפתים בקרב כידונים פנים־אל־פנים ליד הכפר בלנהיים. מתקופה זו ועד להופעת כלי הנשק בעלי טעינה חוזרת היה הכידון-רובה כלי ההגנה העיקרי של חיל הרגלים ויחידות המוסקטרים כנגד התקפות של חיל הפרשים. המחקר מראה שפרשים העדיפו שלא לתקוף מערך של חיל רגלים החמוש בכידונים, ואילו המוסקט שהיה איטי בטעינה ולא מדויק בטווחים של מעל מאה מטר לא הרתיע את הפרשים כלל. קרב קלודן הוכרע כאשר התקפת אנשי ההרים, ה"היילנדרים", התנפצה על מבנה של חיילים בריטיים חמושים בכידונים. בעת המצור על יורקטאון בשנת 1781 הורה ג'ורג' וושינגטון לחייליו לתקוף את החיילים הבריטיים בכידונים. הגנרל אלכסנדר סובורוב כתב בספרו "מדע הניצחון" בסוף המאה ה-18:

הכדור מחטיא, הכידון־רובה לא. הכדור הוא אידיוט, הכידון־רובה הוא בחור לעניין.

— Harvey, The Bayonet on the Battlefield, page 61

במהלך המאה ה-18 הפך הכידון לנשק אוניברסלי. במהלך עידן זה, שימוש אגרסיבי בכידון נגד צבא אויב, במבנים שנשברו תחת לחץ ההתקפות של פרשים ואש יעילה של מוסקטרים, היה לדרך המקובלת להכריע את הקרב. עם זאת, הכידון היה יעיל לעימותים בטווחים קצרים שבהם היו התוקפים צריכים לעבור מרחקים קצרים ובתנאי שהמגנים לא יכלו להביא לידי ביטוי את עוצמת הירי מנשק קל כדרך לעצור את המתקפה. הדוקטרינה הצבאית של פרידריך השני, מלך פרוסיה נבנתה סביב הפעלת הכידון בהתקפות של חיל רגלים בטווחים קצרים. השימוש בכידון היה חלק בלתי נפרד מהטקטיקה של התקפות ותימרונים מהירים שהעבירו את היוזמה והשליטה במהלך הקרב לידי הצבא הפרוסי על ידי שימוש במטחי ירי מרוכזים של נשק קל שהביאו לשבירת מערכי האויב, והכרעת הקרב שהושגה על ידי התקפת כידונים על האויב הנסוג.

דוקטרינת "מטחווי־יד"

דוקטרינת השימוש בכידון גרסה כי השילוב של הרובה והכידון המורכב עליו יאפשר לחייל הרגלים להגיע כמטחווי יד אל כוח האויב. במגננה אמור היה הכידון לאפשר לחייל הרגלי להגיע עם הכידון לפרש התוקף את המבנה או להגיע עם קצה הכידון לחיל הרגלי התוקף ולפגוע בו. במתקפה אמור היה החייל הרגלי להסתער עם כידון מורכב על קווי ההגנה של האויב ולהגיע למצב שבו אש מנשק חם לא תשחק תפקיד משמעותי יותר והקרב יוכרע בלחימה פנים אל פנים בנשק קר. התכנון של מוסקטים ורובים הושפע מדוקטרינה זו, וכלי הנשק תוכננו על מנת לשרת את הדוקטרינה. כאשר התקצרו קני הנשק עם התפתחות הטכנולוגיה, נדרשה הארכת הכידונים שצמחו לאורכים של עד חצי מטר. דוקטרינה זו, עם אמונה מלאה בתועלת של הכידון, באה לידי ביטוי בסדרת קרבות בסוף המאה ה-19, שבהם אומנו הצבאות בלחימה בכידון תוך שימת דגש על החתירה למגע וקרב כידונים. שנת 1886 הייתה שנת הפריחה של כידוני-חרב ארוכים שנועדו להביא לידי ביטוי מעשי את דוקטרינת מטחווי היד. הצבא הצרפתי הנפיק לחיל הרגלים כידון-חרב עם להב באורך 52 ס"מ ששימש את הצבא בשינויים שונים עד לשנת 1940. הצבא הגרמני הנפיק לחיילים תחילה כידון-סכין עם להב באורך 25 ס"מ ובשנת 1898 הנפיק לחיילים כידון עם להב באורך 52 ס"מ. שני הכידונים שימשו את הצבא הגרמני עד לסוף מלחמת העולם הראשונה. הצבא הבריטי אימץ בשנת 1888 כידון-חרב עם להב באורך 30.5 ס"מ ובשנת 1907 עבר להשתמש בכידון-חרב עם להב באורך 43.2 ס"מ, שעוצב על פי דוגמת הכידון-חרב היפני שהיה בשימוש במלחמת יפן-רוסיה (1904–1905).

בתחילת המאה ה-19 השתלבה דוקטרינת "מטחווי היד" עם האסטרטגיה שהעדיפה התקפה מעל הכל. הכידון נתפס כנשק המגלם בתוכו ומשחרר בעת הצורך את רוח הלחימה. לכתביו של הקצין הצרפתי ארדאן די פיק, הוגה צבאי צרפתי בן המאה ה-19 שעסק בעיקר בתחום הפסיכולוגיה הצבאית, הייתה השפעה על האסטרטגיה של צבא צרפת בתחילת המאה העשרים. הוא התמקד בתפקידם והשפעתם של הכוחות נפשיים על החייל בעת קרב. לדעתו, "רוח הלחימה" נותרה כוח מרכזי למרות הקטלניות הגוברת של כלי הנשק. הוא תיאר את תורת הלחימה של חיל רגלים כסוג של תחרות מוסרית המתרחש במציאות. לדבריו, התחרות על עליונות כוח אש, שמשפיעה על מידת החופשיות של חי"ר לתמרן בשדה הקרב, הייתה פן אחד של הלחימה, אבל מה שבסופו של דבר הכריע את הקרב הייתה היכולת לאיים על האויב בהשמדה על ידי הגעתם של חיילים התוקפים למטחווי יד. ברגע האמת של המפגש בקרב פנים אל פנים הגורם המכריע היה האם האמון בקרב התוקפים גובר על האמון בקרב המגינים. הוגה הדעות הצבאי הגרמני וילהלם באלק, קצין פרוסי שהגיע לדרגת גנרל-לויטננט במהלך מלחמת העולם הראשונה, פרסם את תורתו על הפעלת חיל רגלים במסגרת ספריו "Taktik". על הדוקטרינה של שימוש בכידונים הוא כתב:

בזמן שלום יש להנחיל לחייל את התודעה שעם הכידון הוא שווה כוחות לכל יריב; שבלחימת כידונים, אף חייל לא משתווה לו. צריך ללמד חייל שלא להירתע מהתקפת הכידון אלא לשאוף לה. אם ימנע מחיל הרגלים השימוש בנשק קר, אם ילמדו את החיילים שאין טעם בשימוש בכידון, אם לא ניתנה הזדמנות בזמן של שלום להתאמן בקרב פנים אל פנים עם הנשק שעליו מורכב כידון, התוצאה תהיה חיל רגלים מנוון שאינו מתאים להתקפה ושחסרה לו התכונה החיונית ביותר, כלומר, הכוח המורלי להגיע אל עמדות האויב.

המאה ה-19

רגעי השיא של קרב איסאנדלוואנה 1879. חיילי הצבא הבריטי נלחמים נואשות על חייהם עם כידונים מול צבא זולו

חיילים בריטיים הודפים התקפה של חיילי זולו תוך לחימה נואשת בכידונים בקרב רורק'ס דריפט, 1879

עד שנת 1815 היה הכידון כלי נשק בעל חשיבות בתורת הלחימה של חיילות הרגלים, שנשענה על שימוש בטקטיקה של התקפה תוך שימוש בכידונים שלופים. השינוי המהותי ביישום תורת לחימה זו החל במאה ה-19. המודרניזציה ההולכת וגוברת של הצבאות הכתיבה שינוי מהותי בשימוש בכידון, מנשק בעל חשיבות הגנתית והתקפית הוא הפך לנשק של מוצא אחרון, על אף שתורות הלחימה של כל הצבאות האירופאיים והצבאות שהושפעו מהם כללו את הכידון ככלי נשק קבוע של חיל הרגלים. מפקדים בכל הדרגות וקובעי מדיניות החלו לפקפק ולערוך מחקרים על יעילות הכידון כנשק הגנתי והתקפי כאחד, ההיסטוריון הבריטי ג'ון מיטשל שנלחם במלחמת חצי האי, אחת מהמלחמות הנפוליאוניות, קובע בספרו על המלחמה כי פציעות מכידון היו נדירות ביותר וכי הכידון הביא למותם של 500 חיילים מתוך 500,000 שנהרגו במלחמת חצי האי וטען כי הסיבה לכך היא שהכידון עצמו הוא כלי נשק מוגבל הנוטה לכשל בעת הקרב. ההיסטוריון הפרוסי ששימש כקצין מטה בקרב ווטרלו מדגיש בכתביו את האפקט הפסיכולוגי שיש להתקפת כידונים, אך מוסיף כי מבנים של חיל רגלים ממעטים לערוך קרבות פנים אל פנים תוך שימוש הכידונים.

המגמה התגברה במחצית השנייה של המאה ה-19 בה התחוללה התפתחות מהירה בטכנולוגיה צבאית. שדה הקרב הפך לרווי אש מנשק חם, ארטילריה מדויקת שירתה פגזים בקצב גבוה, אש יעילה ומדויקת מנשק קל שגובתה על ידי מכונות ירייה הביאו למספרים גבוהים של נפגעים והוציא את הכידון מרשימת כלי הנשק היעילים ואת טקטיקת ההסתערות בכידונים שלופים לחסרת תכלית. המציאות של שדה הקרב בסוף המאה ה-19 הכתיבה תנאי תקיפה שבהם חיל הרגלים נאלץ לכסות מרחקים גדולים בהרבה תוך כדי חשיפה לאש מדויקת יותר. כל זאת היה צריך לשכנע את המפקדים כי התקפות עם כידונים כנגד עמדות אויב מבוצרות נידונו לכישלון, אך קובעי תורת הלחימה דבקו בהסתערות שהתאימה לשדה הקרב של זמנים עברו ושלחו גלים של חיילים מול אש יעילה.

מלחמת האזרחים האמריקאית

ערך מורחב – מלחמת האזרחים האמריקאית

מלחמת האזרחים האמריקנית (באנגלית: The American Civil War) התרחשה בארצות הברית בשנים 1861 – 1865. המלחמה הייתה אחת ה"מלחמות הטכנולוגיות" הראשונות, במהלכה נעשה שימוש נרחב במסילות רכבת, טלגרף, ספינות קיטור ונשק בייצור המוני. מבחינה טקטית התנהלה המלחמה "על התפר" ההיסטורי שבין מלחמות של העת המודרנית המוקדמת עם כלי נשק חמים וארטילריה מאסיבית אך במבנים וטקטיקות שאפיינו קרבות של המאה ה-17. מחקרים שניתחו את מהלכי מלחמת האזרחים האמריקאית, מצביעים כי פחות מ-1% מהקורבנות בשדה הקרב נהרגו מפגיעת כידון, סימן היכר של לוחמה מודרנית רוויה באש מטווחים ארוכים. עם זאת, השימוש ברובים עליהם מורכב כידון בהתקפות פנים אל פנים כדי לאלץ את האויב לסגת הייתה טקטיקה שנוסתה בהצלחה במספר רב של עימותים בין יחידות קטנות בטווח קצר. השימוש בכלי נשק נטעני-לוע ללא מנגנון ירי חוזר, חשף את החיילים להסתערות של כוחות תוקפים ובהיעדר מבנים של נושאי רומח הסתמכה הטקטיקה על שימוש בכידונים כאמצעי להגנה ולסיום מתקפות. הסתערויות כאלו גרמו למעט אבדות באופן יחסי, מאחר שתוצאת העימות נקבעה תחילה על ידי מטחי ירי ולאחר מכן בנסיגה של אחד הצדדים מול כידונים שלופים. בקרב גטיסבורג, התנהלה מערכה רחבת היקף שנסמכה על הפעלת ארטילריה ומטחי ירי מנשק קל מעמדות מבוצרות שהוקמו בשטחים שולטים, מערכה שגבתה את חייהם של כ-50,000 חיילים. במהלך הקרבות והעימותים נערך ביום השני קרב שהוכרע על ידי כידונים בעימות שנודע בשם הקרב על כיפה עגולה קטנה - שני הצדדים לחמו בעוז תוך אבדות כבדות על הגבעה, אך כוחות האיחוד הצליחו להדוף את מתקפות כוחות הקונפדרציה ולהחזיק בכיפה. בקרבות אלו, בעת שאזלה התחמושת לרובי המוסקט יצא גדוד חיל הרגלים ה-20 של מיין במתקפת נגד עם כידונים שהפתיעה את החיילים התוקפים מצבא הקונפדרציה ששרדו את מטחי הירי. עימותים דומים אירעו בקרב ברכס בית הקברות שם הצליחה דיוויזיה של צבא הקונפדרציה שנעה משמאל לפרוץ עד לשיא הרכס אך לא הצליחה להחזיק בו ונהדפה בלחצן של התקפות נגד של צבא האיחוד, ששיאן היה בהסתערות כידוני רובה על גבול ההתאבדות של הרגימנט הראשון ממינסוטה, שנשלחו לקרב בניסיון נואש להרוויח זמן עד להגעתן של תגבורות.

מלחמות קולוניאליות

זירת קרבות בהם הכידון עדיין היה כלי נשק בעל חשיבות התחוללה במסגרת המלחמות הקולוניאליות של מעצמות אירופה באפריקה. בזירות אלו נלחמו החיילים האירופאיים, לעיתים מתוגברים בחיילים שגויסו מקרב בעלי ברית מקומיים, מול צבאות שהיו חמושים בעיקר בנשק קר או נשק חם מיושן שתמכו בלחימה בטווחים קצרים עם דגש על תנועה בלתי פוסקת בשדה הקרב.

עד למחצית השנייה של המאה ה-19, היו הצבאות האירופאיים חמושים ברובים ללא מנגנון ירי חוזר ובעלי קצב אש איטי יחסית. בגלל תנאים שונים בשדה הקרב יכלו התוקפים המקומיים לספוג לעיתים את מטח האש הראשון ולהמשיך במתקפה במהירות אל תוך קווי ההגנה של הצבא הקולוניאליסטי. ברגעי המגע היה הכידון הנשק היחיד שעמד לצד המותקפים שעמדו ללא יכולת לירות ביעילות. באירועים מסוג זה היו הצבאות האירופאים בחיסרון לאור העובדה שהחיילים היו בעלי אימון לקוי בשימוש בנשק קר בעוד המקומיים היו חמושים ומאומנים בכידונים וחרבות ומורגלים בקרבות פנים אל פנים בנשק קר. אחד הקרבות בהן נעשה שימוש בכידון כנשק הגנתי יעיל נגד מקומיים היה במהלך קרב איסאנדלוואנה, בו הוכנע צבא בריטי של כ-1,400 חיילים על ידי צבא של שבט הזולו שמנה למעלה מ-22,000 חיילים. הבריטים, שלא היו מאורגנים כראוי, נתקלו בצבא של בני הזולו שהצליחו להתקרב לאגפי ולעורף הכוח הבריטי, ולפני שחיילים בריטים רבים הספיקו להצמיד כידונים או ליצור מבנה קרבי שיתאים להדיפת ההסתערות הם הוכרעו על ידי לוחמי הזולו. מיד אחרי תבוסת הבריטים בקרב איסאנדלוואנה, תקפו הזולו את מעברת רורק'ס בקרב רורק'ס דריפט. התפתח קרב שנערך בטווחים קצרים ותוך שימוש נרחב בנשק קר, 139 חיילים בריטים עמדו מול התקפות עזות של כוח זולו גדול שמנה כ-3,500 עד 3,700 לוחמים, והצליחו לבלום אותם תוך לחימה עיקשת ונואשת בכידונים.

המאה העשרים

חיילים בריטיים בעמדות הגנה עם כידונים שלופים צילום משנת 1914

חיל רגלים צרפתי בעת תקיפה עם כידונים שלופים צילום משנת 1913

צילום משנת 1918 המתעד קבוצת חיילים קנדיים מסתערים מהתעלות אל כיוון האויב. התמונה ככל הנראה מבוימת למטרות תעמולה

רפובליקנים ספרדים במהלך לחימה בשטח בנוי עם רובים וכידונים. תמונה ממלחמת האזרחים בספרד 1937

פולחן הכידון

השינויים המהותיים והמהירים בשדה הקרב שבו הטכנולוגיה קבעה את תורת הלחימה ודחקה הצידה את הנשק הקר, הפכה את הכידון מנשק שימושי לכלי נשק אליו התייחסו הוגי הדעות הצבאיים במערכת מושגים ששאולה מעולם האמונה והדת. במחקר על תהליך זה, מכנה החוקר הבריטי המודרני מייקל בראון את הקיבעון על הכידון כחפץ המכיל את תמצית הגבריות ומהות רוח הלוחם "פולחן הכידון". במאמרו נבחנה ההשפעה של המודרניזציה של שדה הקרב על הצבא הבריטי ובהשלכה על כלל הצבאות האירופאיים. כניסת טכנולוגיות מודרניות לשדה הקרב יצרה מערכת יחסים דו ערכית, בה הועלו על נס רעיונות עכשוויים על גבריות לחימה ובמקביל הועלו דעות על השפעה השלילית של הטכנולוגיה על היכולת הפיזית של החיילים ורוח הלחימה. כתוצאה מחרדות אלו הועצם זהרו של הכידון ככלי נשק שבעצם קיומו מגלם את האידיאלים של רוח הלחימה הרצויה בחייל - הנכונות להרוג ללא היסוס וללא רתיעה ותוקפנות מול מתקפה ובעת התקפה. על פי קביעת החוקר היו לקיבעון זה השלכות הרות גורל על החשיבה הצבאית הבריטית, האסטרטגיה וטקטיקת הפעלת הכוחות במהלך מלחמת העולם הראשונה. במהלך מלחמת העולם הראשונה השתלבה תאוריה זו בתאוריה רחבה יותר על הפעלת הצבאות שכונתה אריות תחת הנהגת חמורים.

מחקר נוסף מצביע על התהליך הפסיכולוגי בו נתקבע השימוש בכידון ובו יוחסו לנשק עצמו תכונות מטאפיזיות. על פי המחקר, השימוש בכידון והאמונה הדתית בכוחו להכריע קרב הייתה נחלת קובעי מדיניות, מפקדי גייסות וקצינים ביחידות הצבא הבריטי בתקופה שקדמה ובתקופת מלחמת העולם הראשונה. לאמונה מטאפיזית זו היו השפעות אמיתיות על שדות הקרב של המלחמה. אמון עליון הוצב ב"גבריות" הבריטית, גבריות שהייתה תלויה ובאה לידי ביטוי בשימוש היעיל והאכזרי בכידון. קיבעון זה, כמו גם מתן משקל יתר לשימוש בכידון באימונים, היו ארכאיים והסיטו את הדגש מטקטיקות לחימה מודרניות, מכיוון שלמעשה היה הכידון כלי נשק לא יעיל בשדות הקרב המודרניים. השילוב של פטישיזציה של הכידון וחוסר היעילות שלו כנשק הביאה שלא מרצון לאירועים של אלימות קשה והרג שבויים, מאחר שהאנשים העיקריים נגדם ניתן היה להשתמש בכידון בהצלחה היו אלה שלא היו חמושים או שהיו פצועים וחסרי יכולת להתגונן.

פרדוקס לוחמת כידונים

מחקרים שנערכו עוד לפני מלחמות העולם ומחקרים שנערכו לאחר המלחמות חשפו את הפרדוקס של שימוש בכידונים. רוב העדויות שנאספו, לאורך שנים של קרבות, מעלות דפוס קבוע: התקפה שיצאה בקול תרועה עם כידונים שלופים הסתיימה בדרך כלל מבלי שהכידונים באו לידי שימוש ולעיתים נדירות הגיעו שני הצדדים לטווח מספיק קרוב וסיימו את ההתקפה בדקירות. אף על פי כן, ובאותן הזדמנויות נדירות כאשר חיילים הגיעו למרחק מטחווי יד והתפתח קרב כידונים הוא התאפיין בפראות והתנהגות אגרסיבית במיוחד של הלוחמים. בנסיבות אלה הסתיים הקרב רק כאשר כל חיילי אחד הצדדים נהרגו. הפרדוקס של השימוש בכידונים נובע מחוסר הרצון של חיילים להילחם תוך שימוש בכידונים וחוסר הרצון להפסיק ולהילחם כאשר קרב כידונים נכפה עליהם.

אחד ההסברים נשען על תאוריה כללית הדנה בפסיכולוגיה של שדה הקרב המודרני, ולפיו בעת המודרנית נרתעים רוב האנשים להרוג אחד את השני, וגם בעת קרב ימנעו חיילים מהרג או מחשיפה לסכנת מוות אם תינתן להם האפשרות או הבחירה. עמדה זו מופיעה במחקר של דייב גרוסמן, מומחה לממד הפסיכולוגי של קרבות, המבסס קשר בין מרחק המגע לבין נכונות להרוג - בטווחים ארוכים אין לחיל רתיעה מהרג מאחר שהחיילים אינם עדים להשלכות של מעשיהם, הם לא מתמודדים עם השפעות הנשק שלהם על האויב. לעומת זאת כאשר הטווח מתקצר לטווחי מגע יורדת גם הנכונות להרוג, תופעה המתחדדת בשימוש בנשק קר המצריך מגע של ממש עם הקורבן.

ההיסטוריון הבריטי ג'ון קיגן דן בשאלת הקרבות פנים אל פנים תוך דגש על לוחמה בכידונים בניתוח של מספר קרבות ובהם קרבות כידונים בקרב ווטרלו. המחקר מדגיש את החשיבות של הטווחים בהם נערך הקרב אך מייחס את התנהגות החיילים למרחבים פסיכולוגיים של איום. בעימות צבאי בטווחים ארוכים שני הצדדים אינם מרגישים לכודים מאחר שיש בתיאוריה אפשרות של בריחה או נסיגה של האויב. התקפות בטווחים קצרים או התקפה שמגיעה במפתיע מטווח קרוב יכולות לעורר רמות תוקפנות גבוהות - במיוחד אם נסגרת מעשית או פסיכולוגית אפשרות הנסיגה או התמרון. נסיבות כאלה מהוות זרז לתגובה קיצונית הנובעת מהפעלת האינסטינקט להילחם על החיים.

מלחמות העולם הראשונה והשנייה

תמונה של חיילים צרפתיים מסתערים עם כידוני-חרב. צולמה בתאריך לא ידוע לפני מלחמת העולם הראשונה.

מלחמות העולם של המאה העשרים היו סיכום צבאי של העימותים הגדולים של המאה ה-19 והביאו לידי שיא את ההתפתחות הטכנולוגית של שדה הקרב והטמעת טכנולוגיה לכל הזרועות הלוחמות. התוצאה הייתה שדה קרב רווי קליעים מכל הסוגים. בשדה קרב זה עמדה למבחן סופי תפיסת הכידון ככלי נשק התקפי מכריע של הקרב, כאשר ההיפוך של הפילוסופיה הזו היה נכון: הכידון היה נשק הגנתי ששימש מוצא אחרון לחייל כאשר כל האמצעים האחרים איבדו את היעילות או השימוש. לכידון-חרב הארוך המורכב על גבי רובה לא היה שימוש בלוחמת חפירות שהייתה אחד המאפיינים העיקריים של החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה והחיילים שנזקקו לנשק קר בעת לחימה פנים אל פנים נאלצו להשתמש בסכינים ופגיונות וגם באלות, פגיונות מאולתרים ואתי חפירה שלהביהם הושחזו. השימוש המועט בכידון וכתוצאה מכך התפיסה של הכידון ככלי נשק משמעותי ירדה משמעותית במהלך מלחמת העולם הראשונה. אחרי המלחמה, היו חיילים שנלחמו בקו החזית משוכנעים כי האליטה הצבאית - מפקדים וקובעי מדיניות, היו אנשים שלא היו כשירים לתפקידם ולא היו ראויים להקרבה מצד החיילים: האמונה של הפיקוד הגבוה בכידון כנשק התקפי מכריע הייתה בעיני החיילים אות וסמל לטיפשות ואין-אונות של כל שדרות הפיקוד.

ז'אן נורטון קרו, היסטוריון צרפתי של מלחמת העולם הראשונה, קבע במחקריו כי בין אוקטובר 1914 ונובמבר 1918 הוא לא ראה כידון בשימוש או כידון עם דם על הלהב שלו. לאחר שניתח דיווחים ממקור ראשון על מלחמת חפירות שפורסמו בצרפת לפני 1928, הגיע למסקנה שבמקורות אמינים שהכילו תיעוד של לוחמה פנים-אל פנים בחזית המערב במלחמה הגדולה אין אזכור לשימוש בכידונים, ואילו עדויות שהכילו שקרים והגזמות בנושאים אחרים (אותן הוא הגדיר לא-אמינות) היו גדושות בסיפורים אותם הוא כינה "(תיאורים) צמאי-דם של פלדה קרה". חיזוק לקביעה זו נמצא באמירה שהייתה נפוצה בצבא הבריטי בתקופת מלחמת העולם הראשונה, לפיה "אף אחד לא נהרג אי פעם מפגיעת כידון אלא אם כן הם כבר הרימו את ידיהם".

חוקרים מודרניים מטילים ספק במיתוס של ההתקפות עם כידונים שלופים במהלך המלחמה, לגבי צילומים המתארים חיילים יוצאים מהחפירות ומסתערים על קווי האויב ההנחה היא שאלו צילומי תעמולה מבוימים. חיילים בדרך כלל הסתערו עם הרובים שלהם מעבר לגב, כדי להקל על ריצה ותפיסת מחסה או זריקת רימוני יד. מחקרים רפואיים ומחקרים בהיסטוריה צבאית מעלים את האומדן כי אחד מכל שלוש מאות פצועים שטופלו בבתי חולים-שדה בחזית המערבית אובחנו כמי שפציעתו נגרמה מכידון. הנתון המספרי היחיד שזמין לניתוח סטטיסטי בעל-משמעות הם רישומי חיל המשלוח של ארצות הברית בשנת 1918, המראה כי רק 235 מתוך 224,089 מאושפזים ונפגעים - כ-0.1 אחוז מכלל הנפגעים, סבלו מפגיעת כידון-רובה. אחד ההסברים למספר נמוך זה הוא שפגיעה מכידון-רובה היא בדרך כלל קטלנית אך תאוריה זו לא מסבירה את המספר הנמוך מאוד יחסית של פצועים ממנה. בחישוב שלוקח בחשבון שיותר מעשרים מיליון חיילים נפצעו במלחמת העולם הראשונה, מתוכם שבעה מיליון חיילים גרמנים ואוסטרו-הונגרים שנפצעו בקרבות עם צבאות בריטיים צרפתיים ורוסיים שהשתמשו בכידונים ככלי התקפה לכל אורך המלחמה, ובהתאמה כ-7000 חיילים היו אמורים להיות פצועים מפגיעת כידון. גם אם מכפילים את מספר המתים מפגיעת כידון ממספר הפצועים מפגיעת כידון עדיין מדובר במספרים קטנים המעידים על חלקו הזניח של הכידון בתמונה הכללית של הלחימה. מספרים חלקיים אחרים נמצאים ברישומים של הצבא הבריטי ומתייחסים לנתונים שנרשמו בתחנות איסוף פצועים במהלך שני קרבות בשנת 1917. בקרב אחד נפגעו 10,789 חיילים, מתוכם 17 (0.2 אחוז) כתוצאה מפגיעת כידון, ובקרב שני נפצעו 2,932 חיילים, מתוכם 8 (0.5 אחוז) כתוצאה משימוש בכידונים.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, פיתוח טקטיקות של שדה קרב משולב, שבו ניהול אש אפקטיבי המקיף את כל זרועות הצבא קיבע את מעמדו של הכידון-רובה ככלי נשק משני בחשיבותו. הכידון-רובה הפך לכלי המיועד לשימוש במקרה חירום בלוחמת פנים-אל-פנים, ופחות במסגרת של מתקפה מאורגנת במבנים. המשך האימונים והנפקת כידונים ליחידות לוחמות נעשה בתקווה שאם החייל יפגין בקיאות ונחישות בשימוש בכידון-רובה, הוא עשוי להכריע תוצאה של קרבות פנים אל פנים. הירידה בחשיבותו של הכידון-רובה ובמקומו במחשבה הצבאית ככלי נשק בעל ערך התקפי נמשכה במהלך מלחמת העולם השנייה. במרבית הצבאות במהלך הקרבות של מלחמת העולם השנייה שימש הכידון-רובה כנשק של יחידות קטנות או חיילים בודדים, בקרבות פנים אל פנים. הוא נועד להניס את האויב או להכריע מתקפה באופן נקודתי. היוצא מן הכלל לכך היה צבא יפן הקיסרי, שהמשיך לדגול בשימוש בכידון ככלי התקפה לצד הנשק החם. המחשבה הצבאית היפנית הושפעה באופן בולט מקוד הבושידו (מילולית: "דרך הלוחם"). קוד זה של התנהגות היה בשימוש בקרב הסמוראים - מעמד האצולה הלוחמת ביפן הפיאודלית. עם זאת, השפעתו על הקצונה היפנית, שראתה עצמה ממשיכת דרכם של הסמוראים, הייתה מכרעת. לפי מחשבה זו, הפך הכידון תחליף לחרב הקטאנה של הסמוראים. הגישה הזו, בשילוב עם האמונה העמוקה ששירות עבור הקיסר הוא מטרה הראויה למות עבורה, העניק לכידון מעמד פולחני וטקסי עליון. מאידך, בשדה הקרב הוכחה הפעלת כידונים כיעילה רק כנגד כוחות אויב שלא יכלו להתנגד, או שבורים נפשית ופיזית. כאשר נלחמו היפנים מול צבאות אמריקאים או אירופאים חמושים בנשק אוטומטי בעמדות הגנה או בקרבות תנועה, התגלו שוב את מגבלותיו הקריטיות של הכידון ואי יעילותו כנשק התקפה. החוקר האמריקאי דייב גרוסמן, המתמחה בפסיכולוגיה צבאית, מתאר במחקר על השימוש בכידונים את המקרה הקיצוני, שבו היה מעורבים קצינים וחיילים של הצבא היפני בשלבים המוקדמים של העולם השנייה, שהשתמשו באסירים סינים קשורים כמטרות לאימון בכידונים.

לאחר מלחמות העולם

שדות הקרב של מלחמות העולם הוכיחו את שהיה ידוע מכבר, כי הכידון לא יכול לשמש ככלי נשק יעיל בהגנה או בהתקפה. לאחר מלחמות העולם ובמהלך העימותים הצבאיים של סוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת נרשמו מספר מועט של אירועים בהם הופעלו כידונים וגם זאת במסגרת אירועים בודדים ומוגבלים.

האירוע האחרון הראוי לציון בו השתמשו חיילים אמריקאיים בכידונים להתקפה היה במהלך מלחמת קוריאה, בשנת 1951, בעת מבצע כדור-רעם . קצין אמריקאי הוביל שתי מחלקות עם כידונים שלופים כנגד עמדות חיל רגלים של הצבא הסיני שהיו מחופרים על צלע גבעה בשטח שולט. בתום הקרב נספרו כ-20 חיילים סיניים שנהרגו מפגיעת כידון, מתוך 50 חללי אויב בסך הכל. ההיסטוריון האמריקאי ס.ל.א מרשל תיאר את האירוע כ"תקיפת הכידון השלמה ביותר של חיילים אמריקאים מאז קרב קולד הרבור ". לאחר הקרב זכה המקום לשם "גבעת הכידונים" (אנגלית:Bayonet Hill). במהלך מלחמת וייטנאם בקרב יה דראנג בחודש נובמבר 1965, בקרב שזכה לשם הסמלי "כידון הכסף" (אנגלית: Silver Bayonet) השתמשו חיילים אמריקאיים ברובים מכודנים על מנת להדוף התקפות של חיילי וייטקונג מטווחים קצרים ובסבך צמחייה צפוף. במלחמת פוקלנד בשנת 1982 הוביל קצין בריטי מחלקה של צנחנים להתקפה והסתערות על עמדות מחופרות של חיילים מצבא ארגנטינה, תוך שהם משתמשים ברובים מכודנים. הבריטים הצליחו להבריח את החיילים הארגנטינאיים ולכבוש את המוצב. הקצין הבריטי הרג 2 חיילים ארגנטינאיים בנעיצת כידון ושבר את הכידון בניסיון לתקוף חייל שלישי.

במהלך מלחמת עיראק, בעת סיור בעיר בצרה במאי 2004, נקלעו 20 חיילים בריטים למארב של כמאה לוחמי מיליציה שיעים ונאלצו לצאת מכלי רכבם ולהתגונן מול כוחות עדיפים מספרית. כאשר אזלה תחמושתם התקינו החיילים הבריטיים כידונים על רובי הסער ותקפו את האויב. כ -20 אנשי מיליציה נהרגו בתקיפה ללא אבידות לחיילים הבריטיים. על פי תחקיר של מכון מחקר של צבא היבשה האמריקאי (אנגלית: U.S. Army Research Laboratory) ההסתערות עם כידונים שלופים הצליחה מאחר שהלוחמים השיעים לא ציפו להסתערות עם נשק קר, אלמנט ההפתעה הפך את מהלך הקרב, מאחר שהחיילים הבריטיים נהנו מיתרון של אימונים בלחימה במבנים טקטיים ואימונים בשימוש בכידונים כנשק התקפי. מסקנת מכון המחקר הייתה שאין מקום למסקנות כלליות להפעלת כידונים בעת קרב וכי הלקח הוא ה"צורך להימנע מדפוסי התנהגות צפויים בתוך כללי מעורבות מגבילים".

שימוש בכידונים לפיזור הפגנות

חיילי המשמר הלאומי של מדינת מסצ'וסטס, חמושים ברובים עם כידונים מול קהל מפגינים 1912

בנוסף לשימוש בלוחמה, לכידון יש היסטוריה ארוכה כנשק המופעל בשימושים משטרתיים כנגד אזרחים ולצורך שליטה על קהל ופיזור הפגנות. כוחות צבאיים במשימות שיטור ויחידות לפיזור-הפגנות השתמשו בכידונים בעיקר כגורם מרתיע על מנת לטפל בעימותים אלימים כגון פיזור הפגנות אלימות, מעצר אלים, דיכוי התפרעויות בבתי כלא והגנה על רכוש. שימוש זה הלך ופחת עם הכנסתם של כלי נשק אל-הרג המאפשרים להתמודד עם עימותים ואירועים אלימים תוך כדי הפעלת כוח מוגבל והימנעות מפגיעה פיזית קשה.

בארצות הברית נעשו מספר מחקרים בנוגע לשימוש בכידונים מול קהל אזרחי וזאת בעקבות השימוש בכידונים ותורת הפעולה של כוחות צבא בתפקידים משטרתיים ויחידות פיזור הפגנות של משטרות שונות בארצות הברית. במהלך 1968 נערכו תיקונים של מדריכי השדה של צבא ארצות הברית על מנת לבטל את השימוש בכידון-רובה לצורך שליטה על המונים. עם זאת, מחקר שנערך באותה שנה על ידי "ארגון המחקר למשאבי אנוש" הגיע למסקנה כי הכידון "בעל ערך רב כנשק לשליטה על קהל". בדו"ח שכלל סקר של אנשי צבא המעורבים בפעולות שמירת השלום דיווחו קצינים כי התכונה החשובה ביותר של הכידון הייתה השפעתו הפסיכולוגית על קהל. בסופו של דבר הותר השימוש בכידון במקרים של המון אלים אך לא בפעולות אזרחיות שגרתיות. שנתיים לאחר מכן, בהפגנות שהובילו לטבח בקנט סטייט ב-1970, נפצעו שני בני אדם בידי חיילי המשמר הלאומי של אוהיו מפגיעת כידון-רובה.

סוגי כידון-רובה

כידוני תקע

בשנת 1678 פרסם ההיסטוריון הצרפתי לואי דה גאיה (צרפתית: Louis de Gaya) את ספרו "על מכונות מלחמה וכלי נשק" (צרפתית: Traité des armes, des machines de guerre) ובו הופיע לראשונה תיאור מפורט של כידון תקע: צורתו כפגיון, חסר מגן, ידית האחיזה הוחלפה במוט עץ באורך כ-20 ס"מ שצורתו קונית: רחב בצד הלהב והולך וצר לכיוון הנגדי וזאת על מנת להתאים את ה"תקע" לקטרים השונים של המוסקט. למוט נקשר חבל ששימש לאבטחת הכידון למוסקט. בסביבות 1680 הופיע כידון התקע בצורה הידועה למחקר המודרני. הוא היה בעל ידית עץ בצורת קונוס מחודד שהסתיים בצד הלהב בחסם כדורי כדי למנוע את שקיעת הכידון אל תוך קנה הרובה. היה לו מגן צולב שנועד לשמש כפטיש לחדד את אבן הצור במנגנון הירי של המוסקט. לכידוני תקע עוצבו סוגי להבים שונים, חלקם מעוקלים, חלקם בעלי להב ישר וחלקם להב גלי . בתקופת הזהב של כידון התקע הוא שימש למספר מטרות: כידונים שימשו למטרות ציד וייוצרו במספרים קטנים ובעבודת יד עבור בני אצולה, בדרך כלל היו בעלי להב מעוקל. כידונים אחרים יוצרו עבור חיילות משמר ויחידות עילית, ועיקר הכידונים יוצרו במספרים גדולים עבור יחידות חיל הרגלים והיו בעלי להב ישר. הכידונים נישאו בתוך נדן מעור שנקשר לחגורה. עדות לחשיבות הגבוהה של הכידונים ניתן לראות באיכות הגבוהה שלהם גם בהשוואה לכלי נשק קרים - פגיונות וחרבות שייוצרו באותה תקופה.

בצד היתרון של הכידונים היו לכידוני התקע כמה חסרונות מהותיים. בראש וראשונה, מאחר שבעת השימוש חסם הכידון את הקנה, לא ניתן היה להשתמש במוסקט ככלי נשק חם ובעת שהמוסקט היה טעון לא ניתן היה להשתמש בכידון. בנוסף לכך, אם הושחל הכידון בכוח לקנה או נדחף אל תוך הקנה בעת דקירה, לא ניתן היה להוציא את הכידון במהירות מהלוע ולהחזיר את המוסקט לשימוש ככלי ירי. לעומת זאת אם הכידון לא נדחף בכוח מספיק הוא עלול היה ליפול מהקנה בכל עת או לצאת מהקנה ולהישאר תקוע בגוף היריב לאחר דקירה. למעשה, בעיית קיבוע הכידון הייתה הקושי התכנוני והיישומי העיקרי של כל סוגי הכידונים לאורך ההיסטוריה של השימוש בנשק.

בעיות אלו באו לידי ביטוי במהלך קרב קיליקראנקי בשנת 1689 כאשר היעקוביטים, נאמני ג'יימס השני, מלך אנגליה נלחמו תחת פיקודו של ג'ון גרהם רוזן דנדי מול הצבא האנגלי תחת פיקודו של יו מקקי. בשלב המכריע של הקרב עמד צבא הממשלה מול היעקוביטים כשהוא מסודר בשורה ארוכה בעומק שלושה אנשים על מנת למקסם את כוח האש. היעקוביטים התכנסו לטורים ותקפו את צבא הממשלה קצת אחרי 20:00 בערב. בשלב הראשון ירה הקו הקדמי של הצבא האנגלי שלושה מטחים שהרגו מיד כמעט 600 יעקוביטים. מהצד השני ירו היעקוביטים מטח בודד כנגד הצבא האנגלי ממרחק של 50 מטרים, שמטו את המוסקטים שלהם, ובאמצעות גרזנים וחרבות תקפו את מרכז הצבא האנגלי. המוסקטרים האנגלים שירו את התחמושת שלהם קיבלו פקודה להרכיב את הכידונים ברגע האחרון. חוסר ניסיון בשימוש בכידונים ומהירות ההסתערות של התוקפים הותירו את חיילי הממשלה חסרי הגנה, חלקם נהרגו במקום והשאר ברחו.

לאור העובדה כי כידוני-תקע הם הראשונים שייוצרו הם הפכו לפריטי איסוף מבוקשים על ידי אספנים של נשק ונשק קר, הם מופיעים לעיתים רחוקות במכירות פומביות ומשיגים מחירים גבוהים במיוחד.

• 
  כידון-תקע בריטי משנות השמונים של המאה ה-17.
• 
  כידוני-תקע ככל הנראה גרמניים מסוף המאה ה-17.
• 
  כידון תקע ספרדי מהמאה ה-18 עם הנדן.

כידוני שקע

ציור המתאר את הקרב על בית המשפט של גילפורד במסגרת מלחמת העצמאות האמריקאית. חיילי המיליציה האמריקאית בעמדות הגנה עם רובים עליהם מותקנים כידוני-תקע.

לי אנפילד מספר 4 עם כידון שקע סימן 1.

כידון רובה מודרני מטיפוס כידון-ששקע של רובה הסער הבריטי SA80.

נדן של כידון רובה ל SA80 היכול לשמש גם כחותך תייל.

החיסרון המהותי של כידוני התקע שלא איפשרו לירות או לטעון את המוסקט בעת השימוש בכידון הוביל במהרה לחיפוש אחר עיצוב הפתרון היה "כידון שקע". לעיצוב זה היה שקע קצר בצורת גליל חלול שהחליק מעל הקנה כדי לשמור על הקדח פנוי לירי וטעינה בזמן שהכידון היה תקן על הנשק. הלהב היה מחובר לרגל קצרה ומעוקלת שקיבעה את הלהב בצידו של הקנה ואפשר ירייה ותפעול של הנשק וגם שמר על הלהב מקביל לקנה כך שקל היה להשתמש בו ככדיון לדקירה. התכנון היה מוצלח ועקרונותיו נשארו בשימוש למשך 200 השנים הבאות.

בגלל היעדר של סטנדרטיזציה או מערכת ייצור ריכוזית של מוסקטים, כידוני שקע הראשונים שהופיעו בעשור הראשון של המאה ה-18 בשימוש הצבא הצרפתי היו מסוג "שקע חצוי" (Split socket) בגליל החלול שהושחל על הקנה היה חריץ לכל אורכו על מנת לאפשר לכידון להשתלב על מוסקטים עם קטרים שונים של הקנה, החייל יכול היה לפתוח את השקע או לצבוט אותו כדי להשיג התאמה צמודה לקוטר קנה המוסקט. לכידונים אלו היו להבים שטוחים ולאור הצלחתם הם היו בשירות של צבאות אירופאים עד סוף המאה ה-18. בשנות השלושים של המאה ה-18, עם שינוי מודל ייצור הנשק ואספקתו ממודל מבוזר למודל ריכוזי, הצבאות החלו לייצר מוסקטים בבתי חרושת באופן מרוכז ועל פי תכנון אחיד. בעקבות שינוי זה החלו להופיע כידונים עם שקעים אחידים ללא חריץ שהתאימו לכל הרובים שהונפקו על ידי אגף האספקה של צבא המדינה. לכידונים אלו היה להב בעל החתך המשולש עם שניים או יותר משטחים מחורצים שסייעה לחדירה, כידוני-רובה אלו הפכו במהרה לסטנדרט. בשנות ה-30 של המאה ה-18, השקעים קיבלו חיזוק בטבעת סביב הבסיסים שלהם. בתכנון של השקעים הוכנס שיפור נוסף בתחילת המאה ה-19, על מנת להבטיח הצמדה טובה יותר של הכידון לקנה הרובה נחתך חריץ בן שלושה שלבים בצורת האות הלועזית Z שהתחבר עם זיז מרובע קטן מולחם על הקנה. כדי להתקין את הכידון רובה החייל דחף אותו למטה כך שהזיז התחבר לחריץ, סובב אותו ב-90 מעלות ודחף אותו מטה שוב כדי לנעול אותו במקום. כידונים אלו אלה ידועים לאספנים מודרניים בתור "שלושה חריצי תנועה". (אנגלית: three motion slots)

שיטת הנעילה על ידי שלושה חריצי תנועה שיפרה משמעותית את האבטחה של הכידון לרובה אבל בגלל תנאי הייצור של התקופה הנעילה הייתה רחוקה מלהיות יעילה לחלוטין וכידונים עדיין נפלו מהרובה בעת ירייה או בגלל חופש מוגבר במנגנון הנעילה. מספר ניסיונות להבטיח את הנעילה על ידי קפיץ שהותקן במנגנון הנעילה של הכידון והפעיל לחץ על הקנה, מנגנון זה התברר כלא יעיל לתפעול בעיתות לחץ, עם כפפות או בתנאי מזג אוויר קשים.

הצבא הצרפתי פתר את הבעיה על יד הוספת טבעת נעילה מסתובבת באמצע השקע אשר התחבר עם זיז קטן על הקנה עבור עם הכידון עבור הרובה החדש שיצא בשנת 1717 בשם מוסקט שרלוויל (Charleville musket), מדובר בכלי נשק בעל חשיבות בהיסטוריה הצבאית, שהיה בשימוש למעלה מ 100 שנים לאחר תחילת ייצורו. השרלוויל היה הנשק הראשון שהפך לסטנדרטי בצבא הצרפתי כולו, מחשבה רבה הושקעה באופטימיזציה של השימוש ברובה עם הכידון על מנת לאפשר לחייל להשתמש בנשק כרומח על פי פקודות שניתנו המהלך הקרב. שימוש זה כרומח הכתיב את האורך והמשקל הכללי של השרלוויל, האורך נקבע גם על פי יעילות הרובה בלחימה עם כידון, ומשקלו היווה איזון בין היותו כבד מספיק כדי לשמש כרומח או אלה, אך קל מספיק לנשיאה ולשימוש על ידי חיילי רגלים. הצבא הבריטי אימץ בשנת 1814 את השיטה שאבטחה את הכידון במוסקט המפורסם בראון בס על ידי קפיץ, הזיז שאיבטח את הכידון למוסקט שימש גם ככוונת בסיסית. מנגנון האבטחה של הכידון הוחלף בשנת 1838 במנגנון אמין יותר שזכה לכינוי "נעילת הנובר" (אנגלית "Hanoverian catch") ובה קרס קטן שהוצמד בקפיץ ננעל לקצה התחתון של הכידון בעת הנעילה. שיטת הנעילה השיטה הוחלפה שוב עבור הרובה-מוסקט אנפילד דגם 1853 והכידון אובטח על ידי טבעת נעילה הדומה למנגנון הצרפתי. בסוף המאה ה-19 הופסק השימוש בכידוני שקע והחל מעבר לכידוני-חרב בצרפת וכידוני-סכין בשאר הצבאות. אחד מכידוני השקע האחרונים בשימוש הותקן על רובה המוסין נגאן M1891 בצורת להב בעל 4 פאות וקצה דקירה בצורת מברג, הכידון שזכה לשם "שטיק" (Schtyk) נשאר בשימוש בשינויים קלים עד לשנות החמישים של המאה העשרים.

כידון השקע זכה לעדנה מחודשת עם כניסתו לשירות של הרובה הבריטי לי אנפילד רובה מס' 4 (No. 4): דגם שהוכנס לשירות בשנת 1941 והיווה את הנשק הבסיסי ששימש את כוחות האימפריה וחבר העמים הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה. ותפסן קדמי לכידון רובה שאף הוא זכה לשם כידון מספר 4 (No. 4 Bayonet). כידון שקע קצר שהורכב על קנה הרובה, בחתך מרובע שזכה לכינוי "דוקרן החזירים", בסיכומו של דבר הכידון לא יכול לשמש עבור כל פונקציה אחרת למעט בתור סכין פלסים לאיתור מוקשים הקבורים בקרקע. גם רובה הSA80 סדרת רובי סער אשר פותחו בממלכה המאוחדת החל משנת 1969 משתמש בכידון שקע, ידית חלולה נצמדת באמצעות קפיץ לקנה הנשק בעוד הלהב מוזח מהלוע על מנת לאפשר ירי ללא הפרעה. על פי מתכנני הנשק הצבת הכידון באופו זה מאפשר שימוש אופטימלי בכידון ככלי לדקירה.

• 
  כידון שקע, דגם אנגלי משנת 1840
• 
  כידון שקע, דגם אנגלי משנת 1840 מבט על השקע
• 
  כידון שקע, דגם אנגלי משנת 1840 מבט על מנגנון הנעילה

כידונים קפיציים

זוג אקדחים עם כידונים קפיציים מהמאה ה-19.

קרבין פרשים יפני טיפוס 44 עם כידון קפיצי.

רובה סוביטי "סימונוב SKS" עם כידון קפיצי מקופל וכידון במצב שלוף.

הכידון-רובה תוכנן בראש וראשונה לשמש כנשק משלים לרובה המוסקט הצבאי, עם זאת הכידון נכנס לשימוש גם עבור כלי נשק לשימוש אזרחי. תחילה לשימוש בצמוד לרובי ציד, בעיקר אלו שנועדו לשימוש כנגד חיות גדולות ומסוכנות כמו חזירי בר. הכידון שימש כנשק של מפלט אחרון כאשר הצייד עמד מול התקפה של חיה פצועה. באותה מידה היה הכידון שימושי ככלי נשק להגנה עצמית. בסוף המאה ה-18 יוצרו באנגליה כלי נשק שנועדו להגנה עצמית לאזרחים, אקדחים ורובים קצוצי-קנה בלנדרבוס(Blunderbuss) שהוצמדו להם כידון קטן שהותקן מעל או מתחת הקנה ובמקביל אליו ונדרך למקומו באמצעות קפיץ שנדחס לאחור כאשר הכידון מקופל ונעול למקומו על ידי תופסן, הכידון נפרש על ידי שחרור תופסן ועם הלחיצה עליו הקפיץ דוחף את כידון כלפי מעלה וקדימה עד לפריסה מלאה, ולאחר מכן ננעל הכידון במקומו. עם הופעת אקדח תופי ואקדחים חצי-אוטומטיים לא היה צורך יותר בכידון כגיבוי לאקדחים והשימוש בהם הופסק.

למרות הדעיכה בשימוש האזרחי בכידונים בכלל ובכידונים קפיציים השיטה אומצה על ידי מערכות צבאיות לשימוש בכלי נשק ייעודיים. כידונים קפיציים אינטגרליים שעיקר שימושם עבור חיל הפרשים הופיעו ברובה האיטלקי קרקנו (Carcarno M-91) (Carcano). עקרונות התכנון נועדו על מנת לפתור את בעיית נשיאת כידון רובה על ידי פרשים, מאחר שנשיאת כידון בחגורה הייתה בעייתית עבור רוכבים והיוותה סכנה ממשית לפציעת החייל הנושא את הכידון. גם בתקופת השינויים שעברו על שדות הקרב ועל חילות הרגלים, חיל הפרשים שימש לתמיכה החייל הרגלים, תצפיות וסיור והטרדת האויב תוך שימוש בחרב ורומח. בתורת לחימה זו רובה או כידון היו בעלי תועלת מוגבלת עבור פרשים אלא בתפקידים שחייבו לחימה כרגלי - אבדן הסוס בעת לחימה, במצב זה שימש הכידון כנשק הגנתי למצבי חירום. הצבא היפאני אימץ את השיטה עבור הקרבין טיפוס 44 (Type 44 carbine) שנכנס לשירות כרובה עבור חיל הפרשים בשנת 1911. הכידון היה בעל להב ארוך ודק הדומה למחט וניתן לקפל אותו לאחור ולנעול מתחת לקנה. קרס שנמצא ישירות מתחת לכוונת הקדמית בצד ימין של הרובה, שימש לשחרור הכידון ופרישתו. הרובה הרוסי מוסין נגאן דגם M44 תוכנן על ידי צבא ברית המועצות במהלך מלחמת העולם השנייה לשימוש בקרבות בתוך שטחים בנויים, לחמש צוותים מומחים כגון צוותי ארטילריה ומרגמות, נהגים, חובשים וכל מי שהיה צריך נשק קצר למטרות הגנה. תכנון בעל עקרונות דומים שימש בתכנון הכידון הקפיצי של רובה סימונוב SKS שנכנס לשירות מיד לאחר מלחמת העולם. חיבור קבוע של כידון מתקפל עלה בקנה אחד עם הטקטיקה הסובייטית שלפיה יש לחבר תמיד כידון לכלי הנשק בעת לחימה.

כידון-חרב

כידון חרב מטיפוס יטאגטן ונדן. 1853

כידון חרב בריטי משנת 1907 צילום המראה את מנגנון הנעילה

בשנות ה-40 של המאה ה-18, צבאות של מעצמות אירופה החלו להקים יחידות מיוחדות של רובאים חמושים ברובים כלומר כלי נשק בעלי קנה חרוק בניגוד לקנים החלקים של המוסקטים. יחידות כאלה קיבלו לעיתים קרובות את השם הגנרי של יגר (בגרמנית: Jäger - "צייד") בשונה מיחידות חיל רגלים קל אחרות, יחידות היגר נחשבו ליחידות עילית אשר במהלך המאה ה-18 וה-19 עשו לרוב שימוש ברובים בעלי קנים מחורקים (Rifle) בעלי טווח רב יותר מרובי המוסקט הנפוצים. בעוד שיחידות חיל רגלים קלות נועדו להתקדם לפני הכוח העיקרי ולהילחם ביחידות מקבילות של האויב, חיילי יחידות היגר התפרסו באופן נרחב יותר ולרוב נלחמו בזוגות, כשהם יורים בטווחים גבוהים יותר במטרות איכות של האויב: קצינים, צוותי ארטילריה ומטרות אחרות שפגיעה בהן ערערה את יציבות ההגנה ויכולת ההתקפה של האויב. במקרה שהיגר נאלץ להיכנס לקרב פנים-אל פנים הוא השתמש בחרב קצרה בעלת להב ישר, חד קצה. תכנון זה שימש לעיצוב כידונים שהיו מקובעים ללוע הרובה באמצעות מוט וקפיץ. מאחר שהרובים היו בעלי קנה קצר משמעותית ממוסקטים, הכידונים נטו להיות בעלי להבים ארוכים יותר מאשר כידוני שקע רגילים על מנת להשיג אפקט דקירה ברומח. הצבא הבריטי אימץ גישה דומה בתכנון הכידון לרובה בייקר (באנגלית: Baker rifle) שהיה רובה מחורק, בהצתת חלמיש אשר פותח על ידי בשנת 1801 עם כידון שפותח בהשראת חרב קצרה באורך 23 אינץ' עם להב חוד חנית וידית פליז קשת הגנה, הכידון היה קבוע בצד ימין של הלוע, החליק על מוט ואובטח על ידי תפס קפיץ. כידון החרב המקורי היה בשירות פחות ממאה שנה בשל האימוץ אוניברסלי של הרובה-מוסקט בעל הקנה הארוך. עם זאת השימוש במונח "כידון חרב" הפך לשם ככלי לתאר כל כידון עם להב ארוך.

לאחר 1840. הופיע סוג חדש של כידוני-חרב ששימש את הצבא הצרפתי עד סוף המאה ה-19. כידון זה זכה לשם "יאטאגאן" (yataghan) על שם הדמיון לחרב קצרה בשם זה ששימשה את הצבא הע'ותומני. הכידון חרב מטיפוס יאטאגאן היה בעל ידית אחיזה מפליז עם שמורה, טבעת לוע שהושחלה על לוע הרובה להב מעוקל חד קצה והיה יעיל הן לחיתוך והן לדקירה. כידונים אלו תוכננו לשימוש בדור חדש של מוסקטים מחורקי קנה (רובה מיני והמערכת המשופרת רובה טבטייר (Tabatière rifle) בהם הטעינה נעשתה באמצעות בריח ולא דרך הקנה. רובים אלו היו בעלי קנה קצר יותר מהמוסקטים של המאה ה-18 ועל פי ההבנה של מתכנני הנשק הצרפתיים נזקקו לכידונים חדשים, ארוכים יותר על מנת שיוכלו לשמש כרומח בעת הגנה או התקפה של קוי אויב על פי התיאוריה שהכידון צריך לאפשר לחייל טווח מגע יעיל. הראשון בסדרת כידונים אלו דגם Mle 1840 היה להב 20.25 אינץ' לדגם המשופר שיצא בשנת 1842, הוארך הלהב ל 23 אינץ' ושמורה הוחלפה מפליז לפלדה קשה ועמידה יותר. כידון החרב הצרפתי הוצמד לרובה באמצעות זיז קצר מולחם על הלוע שהשתלב בחריץ בחלק האחורי של ידית הכידון. במצב זה כהשזיז והחריץ מחוברים, הכידון היה מקביל לקנה, החייל משך לאחור את הכידון וטבעת הלוע שתמכה בכידון, זיז בצורת T השתלב בחריץ בקת הכידון וננעל עם תופסן קפיצי. כידון זה זכה להיות מאומץ על ידי צבאות אירופאיים אחרים מלבד צבא פרוסיה.

ניתוח של עדויות כתובות מהמאה ה-19 של חיילים וקצינים מעידות שחיילים בריטיים השתמשו בכידונים בעיקר ככלי עבודה ופחות כלי נשק, כך מופיע מקרה בו חיילים השתמשו בכידון על מנת לחתוך במהירות מדים של חיילי אויב מתים על מנת לקחת את ארנקי הכסף שהוסתרו מתחת לבגדים ומקרה אחר בו מעיד חייל כי השתמש בלהב הכידון על מנת לנקות מנת מזון שנפלה.

כידון עם גב מסור

כידון בריטי מודל 1875 לרובה ארטילריה "סניידר" עם גב מסור.

כידון עם גב מסור לרובה קרבין- ארטילריה מרטיני הנרי 1886.

טיפוס נוסף של כידוני חרב היה עם שיני-משור על גב הלהב. הרעיון מתוארך עוד למאה ה-17 וסכינים צבאיות שונות יוצרו עם שיני משור. הצבא הפרוסי החל ליצר כידונים עם גב מסור באורך 48 ס"מ עבור רובה דרייס (Dreyse needle gun) ומאז כל דגם של כידון שהונפק לצבא הפרוסי או הגרמני כלל דגם עם גב משור הידוע והאיקוני ביותר מכולם S 98/05 ידוע גם בשם "סכין הקצבים" על שום צורת הלהב המתרחב. הכידון כולל גרסת גב-מסור שיוצרו במספרים גדולים עד לשנת 1918. מספר מצומצם של מדינות אחרות הנפיקו כידונים עם גב מסור, הבולט שבהם היה כידון עבור רובה מרטיני הנרי בשנת 1871. לאחר סוף מלחמת העולם הראשונה ועם הירידה בקרנו של הכידון בכלל והכידון הארוך בפרט הופסק תכנון וייצור של כידונים עם גב מסור לחלוטין.

השימוש בכידונים עם גב מסור על ידי חיילים גרמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה הובילה למיתוס כי כוחות בעלות הברית הוצאו להורג באופן מיידי כל חייל גרמני שנלכד נושא כידון עם גב מסור, מאחר שלכאורה השיניים גרמו ליצירת פצעים קשים במיוחד לקרבן. אין שום הוכחות לנכונות המיתוס, שמקורו ככל הנראה בספרו של אריך מריה רמרק "במערב אין כל חדש" בו מספר הגיבור, חייל גרמני, כי אם חייל יתפס עם כידון בעל גב מסור הוא עלול להיות מוצא להורג. ההיסטוריון של כלי נשק ביל הרימן קובע כי השימוש בכידון בעל גב משור מסורבל ולא נוח אף על פי שהכלי פונקציונלי. ומגיע למסקנה שכידון עם גב מסור "יותר טוב מכלום" למרבה האירוניה המציאות היא שהשיניים על גב הכידון הפכו אותו לכלי נשק לא יעיל מאחר שהשיניים הקשו על חדירה ועל הוצאת הכידון מגוף האויב. הצבא הגרמני לא החשיב את הכידון עם גב מסור ככלי נשק שגורם "סבל מיותר" כמוגדר באמנת ז'נבה משנת 1864. הנחיה ממשרד המלחמה הפרוסית מיום 23 בינואר 1917 קבעה שכידונים עם גב מסור מסור חיוניים ללוחמה וכי השימוש בהם צריך להימשך. בשנת 1917 הפסיק הצבא הגרמני לנפק כידונים עם גב מסור מחיל הרגלים, ואת הקיימים שינו בחזרה לכידונים עם גב חלק מאחר שהוברר כי הם לא היו יעילים כנגד מוטות ומבנים של גדרות תיל ששונו ממבני עץ למוטות מתכת.

יחסי גומלין בין הכידון לרובה

חיילים רוסים בעמדות הגנה על יד סטלינגרד עם רובי מוסין-נגן מודל 1891 וכידוני "שטיק" מורכבים על הקנה

רובה מוסין-נגן מודל 1891 ולידו הכידון הארוך "שטיק"

השימוש בכידוני-חרב הדגיש את כל הבעיות הקשורות בשימוש בכידונים שהועצמו בגלל האורך והמשקל של הכידונים הגדולים. בגלל ממדיהם השימוש בהם נועד להיות בעת פקודה ובשעת חירום, הכידון לא נועד להיות מוצמד לרובה בכל עת. בשנת 1836 נערכו מבחנים בארסנל הבריטי של אנפילד שקבעו כי ברובים המצוידים בכידוני-חרב נוצרות השפעות גומלין בעת הירי שעיקרם נגרם מגזים שנפלטו בעת הירי וגרמו לנזק לידית הכידון ולניצב.

בעיה נוספת שהוחמרה על ידי הרכבת הכידון על הרובה הייתה ההשפעה על דיוק הירי של הרובה. תופעה ידועה של תנועות בקנה הרובה בעת הירי הידועה כתופעת מתנד הרמוני, עצם קיום תנודות הרמוניות בעת הירי היא בעלת השפעה זניחה בכלי נשק צבאיים שנועדו ללחימה בטווחים קצרים יחסית ובקצב אש גבוה אך מוחמרת באופן משמעותי עם הרכבת כידון מכל סוג ובעיקר כידוני-חרב על גבי הרובה. השינוי בחלוקת המשקל של הרובה והעובדה שכידוני חרב היו במשקל קרוב או זהה לקנה הרובה עצמו והעובדה שהכידון "ישב" בצד הקנה השפיעה ישירות על התנודות ההרמוניות ופגע משמעותית בדיוק הירי. בשנת 1981 הצבא הרוסי הכניס לשימוש את רובה המוסין-נגן עם כידון-שקע ארוך ייחודי שזכה לשם "שטיק" (Schtyk), מאחר שדוקטרינת הלחימה של הצבא הרוסי גרסה שהכידון יהיה מוצמד לרובה בכל עת שהרובה בשימוש, הכידון והרובה עברו תהליך מיוחד של איפוס והתאמה במפעל בעת הייצור. מבחני ירי שנערכו לרובה עם הכידון מעידים שתהליך האיפוס היה מוצלח והרובה מדויק יותר בירי עם הכידון מאשר בלעדיו.

הלחמת זיז החיבור של הכידון אל קנה הרובה יצרה שינויים בתכונות המתכת ששינתה את תכונות הקנה והחלישה את המבנה שלו עד כדי חשש שהשימוש בכידון ייצור עומסים על נקודת החיבור ויגרום לעיוותים או אפילו שבר בקנה. על מנת לעקוף בעיה זו הורכבו 1856 זיזי חיבור לקנה על ידי שימוש בטבעת חיצונית שהודקה באמצעות פין מתכת או שימוש בשיטת החיבור של כידון-שקע, פטנט שהופיע על הרובה הבריטי"דגם קצר 1856 " ולאחר מכן על רובי מרטיני-הנרי סימן 4 ואומץ על ידי הצבא הגרמני ברובי מאוזר דגם M1871 . בשנת 1888 הופיע קיבוע חדש על גבי רובה לי-מטפורד שעליו הורכב כידון בעל להב פיפיות באורך 30 ס"מ על זיז שהורכב מתחת לקנה והשתלב במגרעת בצורת T בניצב של הכידון, נקודת עיגון נוספת הייתה טבעת על גבי שמורת הניצב שהשתחלה על גבי הקנה. הכידון היה מהיציבים ושימושיים התכנון אומץ על ידי שאר הצבאות האירופאיים מלבד הצבא הצרפתי והרוסי.

כידון-סכין

חיילי חיל הנחתים של צבא ארצות הברית בקרב על פלוג'ה בעיראק 2004 עם כידוני OKC-3S מוצמדי לקנה הרובה.

חייל בריטי יורה ברובה SA80 עם כידון בעת תרגיל 2015.

חיילים של הצבא האירי במסדר עם רובים מסוג שטייר AUG עם כידון טקסי מצופה כרום תוצרת גרמניה מסוג KCB-77 M1.

משמר כבוד עם רובים מכודנים בהלווייתו של נתן אלבז

מאז מלחמת העולם השנייה ירד מעמדו של הכידון. הוא התכווץ בגודלו והפך לסכין שאפשר להצמידו לקנה הרובה, על מנת שאפשר יהיה להשתמש בו ככלי נשק בזכות עצמו כאשר לא ניתן להשתמש בנשק חם וגם ככלי עבודה. כך עוצב הכידון האמריקאי M7 על בסיס סכין שוחות-לחימה סימן 3 של צבא ארצות הברית שהונפקה, החל ממרץ 1943, לחיילי הצבא האמריקאי כסכין ייעודית ללחימה.

על אף השינוי בחשיבה הטקטית ובהערכת חשיבות הכידון, גם בהמשך המאה העשרים תכננו וייצרו הצבאות כידונים והקדישו משאבים לאימון חיילי חיל רגלים בלחימה עם כידונים. גם בתחילת המאה ה-21 משמש הכידון-סכין המורכב על גבי רובה ככלי נשק סטנדרטי בצבאות רבים, ומרבית רובי הסער המודרניים שומרים על זיז חיבור לכידון שעדיין מיוצר ומונפק בהתאם לתורות הלחימה. הכידונים שתוכננו לאחר מלחמות העולם, ובעיקר הכידונים שתוכננו בסוף המאה העשרים, הם כלים רב-תכליתיים, שלעיתים קרובות משמשים גם כסכיני שירות ובשילוב עם הנדן יכולים לשמש כמספרי-תיל או כלים שימושיים אחרים.

הכידון ממלא תפקיד סמלי כאשר הוא מוצמד לרובה בטקסים שונים, כמגלם של רוח הלחימה והשילוב בין ההווה, שמאופיין בשימוש בכלי נשק חמים, והעבר, שבו נעשתה הלחימה באמצעות נשקים קרים. כידונים מוצגים לעיתים קרובות במסדרים או מצעדים, והם מסמלים את מוכנות היחידה לקרב. כידונים טקסיים מיוצרים בדרגת גימור גבוהה יותר לעיתים הם מצופים בכרום כדי לשפר את מראם. לעיתים מיוצרים כידונים טקסיים עם חוד כהה, על מנת למנוע פגיעה בדגלים המתנופפים בסמוך או פציעות במהלך תרגילי סדר שנעשים במבנה צפוף.

אחת המטרות של אימון בכידונים בצבאות מודרניים היא פיתוח האגרסיביות הנחוצה לצורך התקפה. לטענת מומחים לפסיכולוגיה של לחימה, השימוש בנשק קר מפתח את האגריסיביות הנחוצה לקרב, ולכן אין למדוד את יעילות הכידון כנשק על ידי ספירת מקרים של קרבות שבהם הופעלו כידונים, אלא יש להעריך בעיקר את תרומתו הפסיכולוגית. כך למשל, במדריכי אימונים של הצבא הבריטי מצוינים היתרונות של אימוני כידון כהשפעה על התנהגות החייל ונכונותו לחתור למגע עם האויב.

כידונים בשימוש צבאות מודרניים

לאחר מלחמת העולם השנייה החליף צבא ברית המועצות את הכידון ששימש את רובה ה־AK-47 לכידון 6H3 של רובה ה-AKM, שהיה אחד הכידונים המודרניים הראשונים. הכידון תוכנן להיות רב תכליתי: בשילוב עם נדנו, שמצופה בפולימר המספק הגנה מפני זרם חשמלי, הוא יכול לשמש כמכשיר לחיתוך תיל וכבלים נושאי זרם חשמלי. כידון זה היווה בסיס לתכנון הכידון האמריקאי M9 (M9 bayonet), שנכנס לשירות בצבא ארצות הברית בשנת 1986. הצבא הסובייטי הציג בשנת 1985 שיפור על הדגם הקיים עם הכנסתו לשימוש של הכידון 6H5 של הרובה AK-74 שכלל תכנון רדיקלי של הלהב: שטוח מצד אחד היוצר את חוד הלהב עם הצד השני, חלק מהלהב מעוצב עם שיני משור והחוד עוצב כחוד של רומח וניצב עשוי מיציקת פלסטיק אחודה על מנת לאפשר להשתמש בכידון כסכין לחימה בנוחות.

בשנת 2001 החליף הצבא האמריקאי את הכידונים M7 ו־M9 בכידון משופר OKC-3S (OKC-3S bayonet) שמבוסס על סכין סימן 2 של הצי האמריקני. עיצוב מודרני של חוד הלהב מסייע לחדור לאפודי מגן והוא מצופה כנגד החזרי-אור. בלהב שובצו שיני מסור בסמוך לידית עוזרים לשפר את תפקודו כסכין שירות. הכידון תוכנן להיות עמיד בפני קורוזיה, ומשקלו 570 גרם ביחד עם נדן באורך כולל של 20.3 ס"מ. ידית האחיזה בעלת חתח אליפטי עשויה מחומר סינתטי על מנת למנוע פגיעה ועייפות ידיים במהלך האימונים. הנדן עשוי מחומר פולימרי ומותאם למערכות החגור המודולריות של צבא ארצות הברית ובו בנוי קפיץ ומשטח חיכוך לנעילת הכידון לנדן. כן שולב בנדן מוט השחזה אך הושמטה היכולת לשמש כחותך תיל.

צבא בריטניה הכניס לשימוש כידון-סכין L3A1 בתכנון המסתמך על שיטת כידון-שקע עבור רובה L85. לכידון ידית חלולה שמתאימה על הלוע בעוד הלהב נמצא במקביל לקנה כדי לאפשר לירות את הרובה בזמן ההתקנה של הכידון. הלהב זה מעוצב ליצור חדירה יעילה בעוד קטע מהלהב משונן לחיתוך חבלים. ידית הכידון מעוצבת כדי לאפשר לכידון לשמש כסכין לחימה בפני עצמה. הנדן כולל להב מסור, אבן השחזה כדי לחדד את הכידון ופותחן בקבוקים ובשילוב עם הכידון, הוא גם יוצר חותך תיל.

הצבא הגרמני שילב כידונים ברובי הסער G3 ויורשו G36 המבוססים על הכידון הרוסי לרובה ה AKM ואף הסב כידונים סוביטיים שנמצאו במחסני הצבא המזרח-גרמני לשימוש ברובי הסער הגרמניים. החל משנות ה-80 של המאה ה-20 הכידונים לא הונפקו לחיילים אלא נשמרו במחסנים. הכידונים היו בעלי להב קהה וללא יכולת חיתוך אלא דקירה בלבד. חיילי יחידות עילית של הצי הגרמני השתמשו בכידונים, לאחר השחזת הלהב לצורך חיתוך וטיפול בחבלים.

• 
  כידון ונדן של רובה AKM.
• 
  כידון-סכין רוסי מודרני 6H5 עם נדן ההופך את הכידון לחותך תיל.
• 
  כידון-סכין מודרני מדגם M9 של צבא ארצות הברית עם נדן המשמש לחיתוך תייל ומתקן הצמדה לחגור.
• 
  כידון-סכין מודרני של צבא ארצות הברית מדגם OKC-3S.
• 
  כידון-סכין של צבא גרמניה עבור רובה סער G3.

סימונים

הרוב המכריע של הכידונים המודרניים נושאים סימונים שונים המחולקים ל-4 קטגוריות שונות:

• סימוני יצרן מוטבעים בדרך כלל על החלק של הלהב הקרוב ידית האחיזה של הכידון הידוע בשם ריקסו (Ricasso). לעיתים כולל את שם הארסנל הממשלתי בו ייצרו את הכידון ולעיתים הלוגו של היצרן. יוצאי דופן הם כידוני חרב צרפתיים מסוג "יאטאגאן" בהם שם הארסנל כתוב על גבי גב הלהב. אם הכידון יוצר על ידי בית חרושת לא-ממשלתי סימוני היצרן יכילו סימן מסחרי לעיתים בתוספת שם היצרן. סימונים מסחריים יעידו כי הכידון סופק על ידי ייצרן מסחרי כחלק מחוזה ממשלתי או במקרים אחרים כידון שיוצר למכירה בשוק החופשי.
• סימני חימוש או לעיתים חותם בעלות ממשלתית. בדרך כלל בצורת ריקועים קטנים שהוטבעו בכידון לאחר שנבחן על ידי נציגי משרד החימוש הממשלתי לאישור כי הכידון עומד בסטנדרטים שנקבעו בחוזה הייצור. סימנים אלו מבחינים בין כידונים לשימוש צבאי לכידונים שייוצרו לשוק החופשי באחרונים לא הוטבעו סימני חימוש. בכידונים שיוצרו בממלכות אירופאיות יופיעו על הכידון סמלי הממלכה בצורת כתר ולעיתים אות המייצגת את שמו של המונרך. על גבי כידונים של מדינות שונות יופיעו סמלי המדינה, פטיש ומגל על כידונים של ברית המועצות וראש נשר על כידונים של צבא ארצות הברית.
• סימני התאמה לרובה לעיתים נחרטו על גבי הכידון סדרה של אותיות ומספרים התואמת לרובה אליו הוצמד הכידון. סימונים אלו אופייניים במיוחד לכידונים רוסיים של רובי מוסין נגאן. רובים אלו אופסו במפעל עם הכידונים עליהם על מנת למנוע סטיות במקבץ של הרובה בעת ירי כאשר כידון מוצמד לרובה. במקרים אחרים חרוט המספר הסריאלי של הרובה/כידון ותאריך ייצור.
• סימני יחידה צבאות אחדים חרטו סימנים מזהים של היחידה על גבי הכידון. בסוף המאה ה-18 כידונים בריטיים סומנו על ידי ספרות ואותיות שסימנו בקיצור את שיוך הכידון ביחידה הצבאית: מספר הרגימנט, מספר הפלוגה, ומספרו המזהה של החייל בפלוגה, נוהג זה הופסק לאחר המהפכה האמריקאית. בשנים שלאחר מכן ועד לסוף מלחמת העולם משרד המלחמה הבריטי קבע כללי נוקשים לסימון כידונים: כידוני שקע סומנו על גבי התקן הקיבוע עצמו או על גבי הריקסו, כידוני חרב סומנו על גבי בסיס הניצב. מסורת זו של סימון יחידה על גבי הכידונים הופסקה עם תחילת מלחמת העולם הראשונה מאחר שלמנפיקי הנשק היו מטלות דחופות יותר. הצבא הגרמני היה בעל מסורת מסודרת של סימון כידונים: סימונים מסודרים הוטבעו על גבי הצב השמאלי של מגן הניצב על פי נוסחה קבועה וסדר יורד בגודל היחידה עד לסימון המזהה את החייל המשתמש הכידון. סימוני היחידה הוטבעו על גבי הנדן של הכידון. חלק מכידונים שהיו בשימוש בצה"ל סומנו ב"צ".

אביזרים

חגורה ונדן

צנחן בריטי בעת לחימה באפגניסטן 2008. בחגור נמצא כידון בתוך נדן.

הנדן היה אביזר הכרחי שליווה כל כידון ואיפשר את נשיאתו בעת שלא היה מוצמד לרובה. בתחילת השימוש בכידונים במאה ה-16 היה הכידון-רובה מושחל לנרתיק פשוט שאליו הייתה תפורה לולאה שהתחברה לחגורה של החייל. בציורים מהמאה ה-17 מופיעים חיילים נושאים כידוני-תקע המושחלים בתוך לולאה שכונתה "צפרדע". לולאה זו איפשרה לחייל גישה נוחה ומהירה אל הכידון לעיתים בסמוך או בצמוד לפגיון או חרב קצרה ששימשה כנשק להגנה עצמית במקביל. היא הייתה בשימוש לנשיאת כידוני-שקע עד תחילת המאה ה-18.

במאה ה-18 חל שינוי בדרך נשיאת הכידון, וחיילים החלו לחגור רצועת כתף, שאליה חובר מנשא משולש עם נדן עליון לכידון. התחמושת הדרושה להפעלת המוסקט נישאה בתוך תיק שהוצמד לחגורה. בצבא הפרוסי של המאה ה-18 תורת הלחימה גרסה כי החייל יישא את הכידון בכל הזמנים ולכן לא הנפיקו נדנים לכידונים כלל. צבאות בריטיים לאחר מלחמת העצמאות האמריקאית הפסיקו לשאת חרב קצרה, והכידון הושחל בנדן שהושחל בעצמו בגליל בתוך חגורה צולבת שתלתה על כתף ימין והכידון ישב בצד שמאל של החייל. נדנים אלו היו עשויים מעור, עם פתח מחוזק בטבעת מתכת, והם היו פגיעים לקריעות, בעיקר כאשר הכידון היה מחוץ לנדן. הצבא הצרפתי המשיך לצייד את חייליו בשילוב של חרב וכידון. לאחר המלחמות הנפוליאוניות, השימוש של חיילי רגלים בחרבות חיל הוגבל ליחידות עילית. יחידות רובאים "פוסילייר" לבשו חגור ובו התקן אליו הושחל נדן הכידון.

שינוי נוסף בנדן הכידון התרחש כאשר הצבא הצרפתי, ובעקבותיו צבאות אירופאיים אחרים, עברו לכידוני-חרב. עבור כידונים אלו יוצרו נדנים עשויים ממתכת, שהיו עמידים יותר לתלאות שדה הקרב. נדנים אלו כללו גם התקנים שאיבטחו את הכידון בתוך הנדן ומנעו את נפילתו. בדרך כלל הורכב מנגנון האבטחה משני קפיצי מתכת על פתח הנדן, שנעלו את הכידון במקומו. התקן אחר, שהיה נפוץ בקרב פרשים, כלל רצועה שקשרה את הכידון אל הנדן באמצעות טבעת עור נוספת. בשנת 1850 הפסיק הצבא הבריטי את השימוש בחגורות צולבות לנשיאת כידונים, וחגורה חדשה הוכנסה לשירות עם "צפרדע" בצורת האות Y וחיבור לחגורת התחמושת. חיילים מדרגת סמל לא השתמשו בחגורת התחמושת, אלא בחגורה לכידון בלבד, סידור שהפך אוניברסלי בצבא הבריטי בשנת 1871. תכנון זה נותר עם שינויים קלים כדרך לנשיאת כידונים גם אל תוך המאה ה-21. במהלך מלחמת העולם השנייה חל מהפך בנשיאת כידונים בצבא הבריטי והכידונים נישאו בתוך כיסים מיוחדים בתרמילים של החיילים. הכידון לרובה הסער SA80 נישא בתוך נדן עם חיבור מהיר לחגור.

עד סוף המאה ה-19, חיילים בצבא ארצות הברית, נשאו את הכידונים במנשא מיוחד, והכידון נח בתוך הנדן בזווית של 45 מעלות. המתקן זכה למקצה שיפורים בשנת 1860 – התקן ההצמדה לחגורה נותק מהנדן, ובמקומו חובר הנדן באמצעות פין ממתכת, שאפשר לו לנוע על ציר. תכנון זה הגביר את הגמישות בנשיאה ואת אבטחת הכידון בתוך הנדן, בעיקר בזמן ישיבה. במהלך מלחמת העולם הראשונה נשאו חיילים אמריקאיים את הכידונים בכיס מיוחד בתרמילי הגב, סידור שהיה נוח לחייל והקל על התנועה.

רצועות וקשרים

כידון-חרב גרמני מדגם S98-05 של רובה מאוזר עם נדן ועליו טרודל עם ציצית

"רצועת חרב" (מכונה גם "קשר החרב", מאנגלית: Sword-knot; מצרפתית: Portepee) היא רצועה העשויה בדרך כלל עור שנקשרה בצד אחד בקשר מיוחד לנדן החרב ומהצד השני סביב היד של החייל כדי למנוע את איבוד החרב אם היא נופלת. מעבר לשימוש המעשי של הרצועות, הן היו לעיתים קרובות בעלות ערך דקורטיבי שהצביע על מעמד נושא החרב.

צבאות אירופה התאימו לכידונים רצועות חרב שונות, שנקראו לעיתים "טרודל" (מגרמנית: Troddel; מילולית: ציצית), על שם הציצית הדקורטיבית שהייתה הסיומת לרצועה. השימוש ברצועות עבור כידונים נמשך בשנים שלאחר המלחמות הנפוליאוניות, כאשר הסתיים העידן בו חיילים נשאו חרבות. לשימוש זה לא הייתה סיבה מעשית, אבל לצבעי הרצועה הייתה משמעות והם הסגירו את היחידה הצבאית שאליו השתייך החייל ואת דרגתו.

עקב מחסור בחומרי גלם במהלך מלחמת העולם הראשונה, החלו צבאות אירופה בייצור רצועות מפסולת כותנה, וכך איבד האביזר את צבעיו העליזים. קציני צבא לבשו כידוני-חרב באופן שגרתי כדי להחליף את החרבות שהיו סמל סטטוס, אך במהלך מלחמת העולם הראשונה הסתבר שהטרודל הצבעוני הופך את הקצין למטרה עבור צלפי אויב, והשימוש בו בשדה הקרב הופסק.

שימושים שונים לכידון

חיבור כידון

חיבור כידון (Bayonet mount) הוא מחבר מכני שקיבל את שמו משיטת החיבור של כידוני-שקע לרובה. בצד הזכר של החיבור יש פין גלילי אחד או יותר בצורת L עם סריף (L עם תג בקצה) ובצד הנקבה חריץ תואם בן שלושה שלבים. לאחר שהפין נכנס לשלב הראשון בצד הנקבה (החריץ האנכי) ניתן לסובב את אחד הצדדים או את שניהם, כך שהפין מחליק לחריץ האופקי ואז נדחף לשלב האחרון (הסריף) וננעל, בדרך כלל על ידי קפיץ. חיבור כידון נפוץ כאמצעי לחיבור של עדשות למצלמות ולחיבור מהיר של צינורות כיבוי. קיים גם מחבר כידון לשימוש חשמלי (Bayonet connector).

אמנות לחימה

הלחימה בכידונים היוותה השראה לאמנות הלחימה היפנית המודרנית (גנדאי בודו) וספורט הלחימה ג'וקנדו (Jūkendō) (קאנג'י: 銃剣道, רומאג'י: Jūkendō, מילולית: "דרך כידון הרובה"). אמנות לחימה זו שואבת מקנדו ומסוג'וטסו אך עושה שימוש בכידוני רובה בהשראת טכניקות צרפתיות ללחימה בכידון מהמאה ה-19. חוקרים משערים שאמנות לחימה זו שאבה מתורת הלחימה שהובאה עם משלחות צבאיות צרפתיות ליפן בראשית תקופת מייג'י. שיטות לחימה אלו היו חלק מתוכנית הלימודים באקדמיה הצבאית של טויאמה בטוקיו ובאופן חלקי שולבו בתורת הלחימה אייקידו. בג'וקנדו מתאמנים עם "מוֹקוּג'וּ", העתק עץ של רובה עם כידון קהה במטרה לפגוע בשלושת אזורי מטרה העיקריים: הלב, הגרון והצד השמאלי התחתון של היריב. בג'וקנדו, כמו באמנויות לחימה יפניות אחרות, נהוג לתרגל קאטה.

קישורים חיצוניים

• שמואל שמואל, ‏הכידון כלי עתיק נגד איומים חדשים, מערכות 433, אוקטובר 2010 עמ' 52-57
• כידון רובה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)