ישראל פינקלשטיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ישראל פינקלשטיין
ישראל פינקלשטיין, 2007
ישראל פינקלשטיין, 2007
לידה 29 במרץ 1949 (בן 74)
תל-אביב, מדינת ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי ארכאולוגיה
מקום מגורים ישראל
מקום לימודים
מנחה לדוקטורט משה כוכבי עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
תלמידי דוקטורט אריה שאוס עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס דן דוד (2005) עריכת הנתון בוויקינתונים
האתר הרשמי
תרומות עיקריות
חפירות בתל מגידו, חקר תקופת ממלכת יהודה, הצגת הכרונולוגיה הנמוכה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ישראל פינקלשטיין (נולד ב-1949) הוא ארכאולוג ישראלי פרופסור אמריטוס, וראש בית הספר לארכאולוגיה ולתרבויות ימיות באוניברסיטת חיפה. עד 2021 היה מופקד על הקתדרה לארכאולוגיה של ארץ ישראל בתקופות הברונזה והברזל על שם יעקב מ' אלקוב באוניברסיטת תל אביב. הוא חוקר מוביל בתחום הארכאולוגיה של הלבנט העוסק, בין השאר, בשילוב מדעי החיים והמדעים המדויקים במחקר ההיסטורי והארכאולוגי. פינקלשטיין הוא החופר של מגידו – אתר מפתח לחקר תקופות הברונזה והברזל בלבנט.

פינקלשטיין חבר באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים[1] והוא associé étranger באקדמיה הצרפתית Académie des Inscriptions et Belles Lettres,[2] וחבר זר באקדמיה האמריקאית לאומניות ומדעים. בשנת 2005 הוא זכה בפרס דן דוד על התיקון המהותי שערך בהיסטוריה של ישראל הקדום במאות העשירית והתשיעית לפסה"נ.[3] בשנת 2009 זיכה אותו שר התרבות של צרפת באות האביר (Chevalier) של המסדר Ordre des Arts et des Lettres,[4] ובשנת 2010 זכה בתואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת לוזאן שבשווייץ. הוא חבר בוועדת הבחירה של הפורום הארכאולוגי של שנחאי (Shanghai Archaeology Forum) באקדמיה הסינית למדעי החברה.

עם ספריו של פינקלשטיין נמנים רבי המכר "ראשית ישראל: ארכאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי" (2003; פורסם לראשונה באנגלית בשנת 2001) ו"דוד ושלמה: בין מציאות היסטורית למיתוס" (2006), שנכתבו יחד עם ניל אשר סילברמן.[5] ידועים גם ספריו על התהוות ישראל הקדום ("הארכאולוגיה של תקופת ההתנחלות והשופטים", 1986), על הארכאולוגיה וההיסטוריה של אזורי ספר המדבר בלבנט (Living on the Fringe, 1995) ועל ממלכת ישראל הצפונית (The Forgotten Kingdom, 2013).

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד ב-1949 בתל אביב לצבי פינקלשטיין ומרים פינקלשטיין לבית אלנהורן, נכדה של אחד מראשוני פתח תקווה. לאחר ששירת בצה"ל (1967–1970) הוא החל ללמוד באוניברסיטת תל אביב. למד לקראת התואר הראשון בחוג לגאוגרפיה ובחוג לארכאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום, שם היה תלמידו של פרופ' יוחנן אהרוני, וסיים את לימודי הבוגר בשנת 1974. במסגרת לימודיו השתתף בשנת 1973 בחוליית סקר של האוניברסיטה באזור ראש העין.[6] את לימודיו המתקדמים עשה בהנחייתו של פרופ' משה כוכבי. הוא סיים תואר שני בארכאולוגיה בשנת 1978 לאחר שכתב עבודה בנושא "התיישבות כפרית בשולי ההר באגן הירקון בתקופה הישראלית-הלניסטית", וזכה בתואר דוקטור בשנת 1983 בעקבות מחקרו על "חפירות עזבת צרטה וההתנחלות הישראלית בהר".

קריירה אקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1976–1990 לימד פינקלשטיין, תחילה כעוזר הוראה ואחר כך כמרצה, במחלקה ללימודי ארץ-ישראל וארכאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. בשנה האקדמית 1983–1984 השתתף בקבוצת מחקר בראשות פרופ' יגאל ידין במכון הישראלי ללימודים מתקדמים בירושלים. בשנת 1986–1987 הוא לימד במחלקה לשפות ולתרבויות של המזרח הקרוב באוניברסיטת שיקגו. בשנת 1987 הוא מונה לפרופסור חבר באוניברסיטת בר-אילן, וב-1990 עבר למחלקה לארכאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום באוניברסיטת תל אביב. ב-1992–1993 בילה פינקלשטיין שנת שבתון במחלקה לשפות ולתרבויות של המזרח הקרוב באוניברסיטת הרווארד. הוא כיהן כראש המחלקה לארכאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום (1994–1998) וכראש המכון לארכאולוגיה ע"ש סוניה ומרקו נדלר (1996–2003) באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1998–1999 היה פינקלשטיין חוקר אורח במרכז למחקר ארכאולוגי של המזרח (Centre de Recherche d’Archéologie Orientale) ובבית הספר ללימודים גבוהים (École Pratique des Hautes Études) בסורבון בפריז. פינקלשטיין היה מופקד על הקתדרה לארכאולוגיה של ארץ ישראל בתקופות הברונזה והברזל על שם יעקב מ' אלקוב באוניברסיטת תל אביב. החל משנת 2021 עומד בראש בית הספר לארכאולוגיה ולתרבויות ימיות באוניברסיטת חיפה.

פינקלשטיין הרצה בכנסים בינלאומיים ובאוניברסיטאות בכל העולם. בין השאר הרצה סדרת הרצאות על ההיסטוריה והארכאולוגיה של ישראל הקדום באוניברסיטה הנוצרית בטקסס (Texas Christian University; 2002), באוניברסיטת בואנוס איירס (University of Buenos Aires; 2011), בקולג' דה פראנס (College de France; 2012), באוניברסיטה המתודיסטית של סאו פאולו (Methodist University of Sao Paolo; 2015) ובאוניברסיטה הבינלאומית הנוצרית בטוקיו (2017). הוא מתעתד להרצות סדרת הרצאות דומה במכון המקראי האפיפיורי ברומא (Pontifical Biblical Institute; 2017).

פינקלשטיין הוא העורך של Tel-Aviv, כתב העת של המכון לארכאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, מאז שנת 2008, והעורך האחראי של סדרת המונוגרפיות של המכון מאז שנת 2005. הוא חבר בכמה מערכות הוצאה לאור, ביניהן המערכות של Palestine Exploration Journal ושל Archaeology and Biblical Studies Series של החברה לספרות המקרא (Society of Biblical Literature).

מחקר בשדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פינקלשטיין הוכשר כארכאולוג חופר בחפירות תל באר-שבע בראשות יוחנן אהרוני (1971) ובחפירות תל אפק בראשות משה כוכבי ופרחיה בק (1973–1978). החל משנת 1976 הוא ערך מחקרים משלו בכמה אתרים ואזורים.

חפירות וסקרים בעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עזבת צרטה (1976–1978): מנהל בשטח בחפירות עזבת צרטה, כפר מתקופות הברזל א-ב1 ליד ראש העין.[7][8]

דרום סיני (1976–1978): מנהל סקר שרידי מנזרים ביזנטיים בדרום סיני.

תל בני ברק (1977): מנהל חפירת הצלה בתל בני ברק הקדומה.

תל עירא (1980): מנהל חפירה (יחד עם יצחק בית-אריה וברוס קרסון) בתל עירא, אתר מתקופת הברזל ב בבקעת באר-שבע.

שילה (1981–1984): מנהל החפירה בשילה המקראית. באתר שרידים מתקופות הברונזה התיכונה, הברונזה המאוחרת והברזל א.[9]

סקר דרום השומרון (1981–1987): מנהל סקר בדרום השומרון.

ח'רבת דווארה (1985–1986): מנהל חפירה בח'רבת דווארה, אתר מתקופות הברזל א וראשית הברזל ב1 בספר המדבר מצפון-מזרח לירושלים.

דהר מרזבנה (1987): מנהל חפירות בדיקה באתר מתקופת הברונזה הביניימית בספר המדבר מצפון-מזרח לירושלים.

חפירות בהווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגידו (החל מ-1994): מנהל שותף בחפירה (1994–2012 עם דוד אוסישקין, מאז 2014 עם מת'יו ג' אדמס ומריו א"ס מרטין). מגידו נחשב אחד האתרים החשובים ביותר מתקופות הברונזה והברזל בלבנט.

הר הנגב (החל מ-2006): מנהל שותף (עם רות שחק-גרוס, אוניברסיטת חיפה) של חפירות בארבעה אתרים בהר הנגב: אתר הרועה ונחל בוקר (תקופת הברזל) ומשאבי שדה ועין זיק (תקופת הברונזה הביניימית).

קריית-יערים (החל מ-2017): מנהל שותף (עם כריסטוף ניקול ותומס רמר מן הקולג' דה פרנס) בחפירות קריית-יערים, אתר מפתח מקראי ממערב לירושלים הקשור לסיפור ארון הברית בספר שמואל.[10] בנובמבר 2020 שודר בכאן 11 הסרט התיעודי "בעקבות ארון הברית" הסוקר את החפירות של פינקלשטיין ורמר בקריית יערים.[11]

פרויקטים חשובים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקר פטרוגרפי של תעודות אל-עמרנה (1997–2000): עם יובל גורן ונדב נאמן (אוניברסיטת תל אביב).

שחזור ישראל הקדום (2009–2014): (Reconstructing Ancient Israel: The Exact and Life Sciences Perspectives) עם סטיב ווינר ממכון ויצמן למדע, פרויקט שמומן בידי המועצה האירופית למחקר (ERC). המחקר נערך בעשרה מסלולים: תיארוך בשיטת פחמן 14; דנ"א קדום; גיאו-ארכאולוגיה; פליאו-אקלים; פטרוגרפיה; מטלורגיה; מתמטיקה של יום-יום; הדמיה מתקדמת של אוסטרקאות; ניתוח שקיעים מולקולאריים בכלי חרס; וארכיאוזאולוגיה. למעלה מארבעים חוקרים, תלמידי מחקר ופוסט-דוקטורנטים השתתפו בפרויקט, ודגימות נלקחו מאתרים רבים בישראל וביוון.

פרויקטי מחקר נמשכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקר גאו-ארכאולוגי בהר הנגב (החל מ-2006): עם רות שחק-גרוס (ראה לעיל).

אוסטרקאות עבריים מתקופת הברזל בעידן הסיליקון: פליאוגרפיה ממוחשבת (החל מ-2008): עם אלי פיסצקי (אוניברסיטת תל אביב). לתוצאות ראו רשימת הפרסומים באתר הפרויקט.

DNA קדום, בעלי חיים ובני אדם (החל מ-2009): עם מירב מאירי (אוניברסיטת תל אביב); כיום בשיתוף פעולה עם ג'וזף מרן ופיליפ שטוקהמר (אוניברסיטאות היידלברג ומינכן), לירן כרמל (האוניברסיטה העברית) ודייוויד רייך (אוניברסיטת הרווארד).

פלאו-אקלים בלבנט (החל מ-2009): עם דפנה לנגוט (אוניברסיטת תל אביב) ותומס ליט (אוניברסיטת בון).

נוהגי אכילה בירושלים (החל מ-2014): עם לידר ספיר-חן (אוניברסיטת תל אביב).

הרקע הארכאולוגי וההיסטורי של החומש (החל מ-2016): עם קונרד שמיד (אוניברסיטת ציריך), תומאס רמר וכריסטוף ניהן (אוניברסיטת לוזאן) ועודד ליפשיץ (אוניברסיטת תל אביב).

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פינקלשטיין כתב על מגוון נושאים, ביניהם הארכאולוגיה של תקופת הברונזה ותרומת מדעי החיים והמדעים המדויקים לארכאולוגיה, אולם חלק ניכר מעבודתו הוקדש לתקופת הברזל בלבנט ובעיקר להיסטוריה של ישראל הקדום.

בשנת 1984 פרסם פינקלשטיין מאמר בו טען שההתנחלות של שבטי ישראל החלה בעיקרה באזור אפרים ומנשה וכי רק מעטים מהמתנחלים הראשונים התיישבו באזורי יהודה, השרון והגליל. בהמשך המאמר העריך פינקלשטיין את האוכלוסייה הישראלית במאה ה-11 לפני הספירה בכ-55,000 נפש ובכ-20,000 נפש בלבד במאה ה-12 לפני הספירה. פינקלשטיין טען שממצאים אלו תואמים את האסכולה הסוברת שהתנחלות השבטים הייתה התיישבות איטית של נוודי מדבר.[12]

אף שהוא מקבל את קיומו ההיסטורי של דוד (בין היתר בגלל כתובת תל דן מהמאה התשיעית לפני הספירה בה מוזכר בית דוד כשמה של ממלכת יהודה), פינקלשטיין אינו מקבל כי הייתה ממלכה מאוחדת בראשותו עקב דלותה של יהודה וירושלים בתקופתו. דווקא למלוכת שאול הוא מוצא סימנים בכתובת פרעה שושנק (שישק) המתארת את מסעו באזורי ההר המופיעים בסיפורי שאול.

לשיטתו של פינקלשטיין חלק גדול מהתנ"ך נכתב בממלכת יהודה במאה השביעית לפנה"ס למען מטרות פוליטיות ודתיות של בני התקופה, בפרט הרצון לשלב את פליטי ממלכת ישראל החרבה בתוך ממלכת יהודה. בשל כך, על אף שהוא משלב מיתוסים קדומים מיהודה ומישראל, לא ניתן לקבל אותו כעדות היסטורית מהימנה לתקופות קדומות יותר.

התהוות ישראל הקדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאוריות הקלאסיות על ראשית ישראל תיארו אירוע חד-פעמי, יוצא דופן בהיסטוריה של האזור, אך פינקלשטיין הציע שהיה זה תהליך ארוך ומעגלי. הוא הראה שגל ההתיישבות בחבלי ההר בתקופת הברזל א (1150–950 לפסה"נ לערך) היה השלב האחרון בסדרת התפתחויות דמוגרפיות כאלה – הראשונה התרחשה בתקופת הברונזה הקדומה והשנייה בברונזה התיכונה. בתקופות שבין הגלים האלה הייתה פעילות התיישבותית דלה. התנודות האלה, לדעתו של פינקלשטיין, מייצגות שינויים ברצף שבין התיישבות קבע לנוודות פסטורלית, שנגרמו כתוצאה מדינמיקות כלכליות-חברתיות ופוליטיות. משום כך חלק ניכר מן האנשים שהתיישבו בחבלי ההר בראשית תקופת הברזל היו נוודים-פסטורליים מקומיים; אחרים היו יושבי קבע ממקומות אחרים, שעברו להרים לאחר התמוטטות החברה של תקופת הברונזה בעקבות תקופה ארוכה של יובש בסביבות 1250–1100 לפסה"נ ונסיגת מצרים מכנען במחצית השנייה של המאה ה-12 לפסה"נ. הקבוצות האלה יצרו לבסוף את הממלכה הצפונית של ישראל ואת ממלכת יהודה, ולפיכך ניתן לכנות אותם "ישראלים" כבר בראשית תהליך ההתיישבות שלהם. אותו הדבר ניתן לומר על תהליך ההתיישבות בן אותו הזמן בעבר הירדן ובמערב סוריה, שהביא להיווצרותן של מואב, עמון והממלכות הארמיות.[13]

פינקלשטיין מתייחס לתיאור המקראי של כיבוש כנען בספר יהושע כחיבור אידאולוגי של המחבר הדויטרונומיסטי בשלהי המאה השביעית לפסה"נ, שתיאר את "הכיבוש העתידי" של המלך יאשיהו מיהודה ולא אירוע היסטורי בסוף תקופת הברונזה. הוא הציע שהתיאור המקורי של הכיבוש הגיע מממלכת ישראל הצפונית כבר במאה השמינית לפסה"נ, והושפע מזיכרונות הזעזועים שפקדו את החבלים הנמוכים בסוף תקופת הברזל א (המאה העשירית לפסה"נ) ולא אלו של סוף תקופת הברונזה (שלהי המאה ה-12 לפסה"נ).[14]

הכרונולוגיה הנמוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שנות התשעים של המאה ה-20 הייתה הכרונולוגיה של תקופת הברזל בלבנט מעוגנת בתיאור המקראי של הממלכה המאוחדת הגדולה של דוד ושלמה. בהתאם לכך הסתיימה תקופת הברזל א בערך בשנת 1000 לפסה"נ, ותקופת הברזל ב1 תוארכה משנת 1000 עד למסע המלחמה של פרעה ששונק (שישק המקראי) בשנת 925 לפסה"נ בערך. שני ארמונות מתקופת הברזל ב1 במגידו נחשבו לביטוי החומרי של האימפריה של שלמה.[15] בעת שהתכונן לחפירות במגידו בראשית שנות התשעים הבחין פינקלשטיין בקשיים בסכמה הזאת. הקושי העיקרי היה הופעתם של מאפייני תרבות חומרית דומים בתל מגידו, בשכבה שתוארכה לימי המלך שלמה באמצע המאה העשירית לפסה"נ, ובתילים שומרון ויזרעאל, בהקשרים שתוארכו לימי שושלת בית עמרי, מלכי ישראל בראשית המאה התשיעית לפסה"נ. כדי לפתור את הקשיים האלה הציע פינקלשטיין "להנמיך" את התאריכים של שכבות תקופת הברזל בלבנט בכמה עשורים.[16]

לפי הכרונולוגיה הנמוכה של פינקלשטיין נמשכה תקופת הברזל א עד אמצע המאה העשירית לפסה"נ, ואילו תקופת הברזל ב1 תוארכה בין אמצע המאה העשירית לשנת 800 לפסה"נ או מעט לאחר מכן. זה מעיד שהארמונות במגידו ומאפיינים אחרים שיוחסו באופן מסורתי לזמנו של המלך שלמה – מאפיינים שמתוארכים לשלהי תקופת הברזל ב1 – יש לשייכם לימי שושלת בית עמרי במחצית הראשונה של המאה התשיעית לפסה"נ. ויכוח גדול החל.[17] החל מסוף שנות התשעים התמקד הדיון בפרשנות של תיארוכי פחמן 14 לממצאים אורגניים מאתרי מפתח כמו תל רחוב ומגידו. בדיקות הפחמן-14 הציבו את המעבר מתקופת הברזל א לתקופת הברזל ב1 באמצע המאה העשירית לפסה"נ (במקום בשנת 1000 לפסה"נ כפי שהוצע בעבר), ואת המעבר מתקופת הברזל ב1 ל-ב2 בראשית המאה השמינית לפסה"נ (ולא בסביבות שנת 925 לפסה"נ).[18]

פינקלשטיין עסק גם בכרונולוגיה של קרמיקה פלישתית מתקופת הברזל א. התאוריה המסורתית תיארכה את הופעת הקרמיקה הפלישתית – וכך את ההתיישבות הפלישתית במישור החוף הדרומי של הלבנט – בהתאם לעימותים בין רעמסס השלישי לבין גויי הים בראשית המאה השתים-עשרה לפסה"נ. במילים אחרות, קרמיקה פלישתית מופיעה במהלך השלב האחרון של השלטון המצרי בכנען.[19] פינקלשטיין הציע שהקרמיקה החד-גונית מתוצרת מקומית הידועה מכמה אתרים בפלשת, שנחשבה בדרך כלל למייצגת את השלב המוקדם ביותר של ההתיישבות הפלישתית, צריכה להיות מתוארכת לתקופה שאחרי הנסיגה של מצרים מכנען בשנות השלושים של המאה השתים-עשרה לפסה"נ.[20]

לדעתו של פינקלשטיין, התיאור המקראי של ימי דוד ושלמה הוא רב-שכבתי. הוא מקבל את מייסדי שושלת בית דוד כדמויות היסטוריות מן המאה העשירית לפסה"נ, וסובר שתיאור עליית דוד לשלטון עשוי להכיל זכרונות קדומים של פעילותו כמנהיג קבוצת עקורים (עפירו) שפעלה בשוליים הדרומיים של יהודה. עם זאת, הוא רואה בתיאור של הממלכה המאוחדת הגדולה מבנה אידאולוגי שמייצג מגמותיהם של מחברים מתקופת המלוכה המאוחרת במאה השביעית לפסה"נ, בעיקר את האידאולוגיה הכל-ישראלית מימי יאשיהו מלך יהודה. לפי השקפתו, דוד ושלמה ההיסטוריים שלטו על טריטוריה קטנה בחבל ההר הדרומי – טריטוריה שאינה שונה מאוד מזו של ירושלים בתקופת הברונזה המאוחרת. פינקלשטיין מפרש חלק ניכר מתיאור המלך שלמה במקרא כמייצג מציאות של תקופת המלוכה המאוחרת: חלקו מסוף ימי הממלכה הצפונית (למשל, ההתייחסות למגידו, לחצור ולגזר במלכים א ט ט"ו, ולאורוות, לסוסים ולמרכבות של שלמה), וחלקו מימי מנשה מלך יהודה בראשית המאה השביעית לפסה"נ, תחת שלטון אשורי (למשל, הביקור של מלכת שבא בירושלים).[21] גם תיאור הפלשתים במקרא מייצג לדעתו את המציאות בפלשת בתקופת המלוכה המאוחרת.[22]

"כנען החדשה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות תוצאות החפירות במגידו טען פינקלשטיין שהתרבות החומרית של תקופת הברזל א בעמקים הצפוניים ממשיכה את תרבות תקופת הברונזה המאוחרת. במילים אחרות, לאחר שבסוף המאה השתים-עשרה התמוטטו ערי המדינה שהיו תחת שלטון מצרים בתקופת הברונזה המאוחרת, הייתה תחייה של כמה מאותם מרכזים ועלייה של אחרים בתקופת הברזל א. הוא כינה את התופעה הזאת "כנען החדשה".[23] בהתאם לכך, השבר הגדול בתרבות החומרית בכנען התרחש בסוף תקופת הברזל א, במאה העשירית, ולא בסוף תקופת הברונזה המאוחרת. פינקלשטיין קישר את ההרס האלים של ערי המדינה שקמו לתחייה להתפשטות של תושבי חבל ההר (ישראלים קדומים). הוא הציע שזכרונות של האירועים שהתחוללו בחבלי העמקים בשלהי תקופת הברזל א נשמרו במסורות הצפוניות על התנגשויות עם ערים כנעניות שמופיעות בסיפורי הגבורה בספר שופטים.[24]

הממלכה הצפונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פינקלשטיין עסק בכמה נושאים הקשורים לארכאולוגיה ולהיסטוריה של ממלכת ישראל. הוא הציע שיישות פוליטית טריטוריאלית ראשונה בישראל הצפונית התפתחה בבמת גבעון-בית אל בסוף תקופת הברזל א וראשית הברזל ב-1. עדות לכך, לדעתו, היא מערכת האתרים המבוצרים בני הזמן, כמו תל א-נצבה, ח'רבת דווארה, א-תל (העי) וגבעון. עדות היסטורית לקיומה של הישות הזאת נמצאת בתיאור מסע המלחמה של פרעה ששונק א לאזור הזה באמצע המאה העשירית לפסה"נ או במחצית השנייה שלה. לפי פינקלשטיין, זכרונות חיוביים של בית שאול המופיעים במקרא מייצגים את הישות הישראלית המוקדמת הזאת. הוא הציע שהיישות הישראלית הצפונית הזאת שלטה על חלק ניכר מן הטריטוריה של ההרים, ולכן היא איימה על האינטרסים של השושלת המצרית ה-22 בכנען ונכבשה במהלך המסע של המלך ששונק א.[25]

פינקלשטיין טוען שבימיה הראשונים שלטה הממלכה הצפונית (ירבעם ויורשיו) על הרי שומרון, על המורדות המערביים של הגלעד ועל אזור עמק יזרעאל. היא התפשטה צפונה במהלך שלטון בית עמרי, במחצית הראשונה של המאה התשיעית לפסה"נ, ויותר מכך בתקופת ירבעם ב, במחצית הראשונה של המאה השמינית לפסה"נ. פינקלשטיין תיאר את המאפיינים המיוחדים של "הארכיטקטורה של בית עמרי", ויחד עם צוות החפירה של מגידו עסק בנושאים שונים הקשורים לתרבות החומרית של הממלכה הצפונית, כגון תעשיית מתכת ונוהגי פולחן. פינקלשטיין בחן גם את המסורות המקראיות הקשורות לממלכה הצפונית, כמו מחזור סיפורי יעקב בספר בראשית (מחקר שנערך יחד עם תומאס רמר), מסורת יציאת מצרים, סיפורי הגבורה בספר שופטים ושרידים של מסורות מלוכה בספרי שמואל ומלכים.[26] הוא הציע שהמסורות הישראליות הצפוניות האלה החלו להיכתב בימי ירבעם ב (המחצית הראשונה של המאה השמינית לפסה"נ), הובאו ליהודה עם פליטים ישראלים אחרי ההשתלטות של אשור על ישראל, ושולבו אחר כך בחיבורי המקרא שנכתבו בירושלים. לדעת פינקלשטיין, הסוגה המקראית של הצגת "היסטוריה" בשירות אידאולוגיה מקראית התחילה בממלכת ישראל הצפונית במאה השמינית לפסה"נ.

ארכאולוגיה והיסטוריה של ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פינקלשטיין עסק לאחרונה במיקום התל הקדום של ירושלים (עם עידו קוך ועודד ליפשיץ). הדעה המקובלת היא שרכס עיר דוד הוא מקומו של היישוב המקורי בירושלים. פינקלשטיין ועמיתיו טענו שלרכס עיר דוד אין מאפיינים של תל מתקופות הברונזה והברזל, שהוא נמצא בנחיתות טופוגרפית ביחס לסביבתו, ושהעדות הארכאולוגית ברכס אינה כוללת תקופות התיישבות המתועדות במקורות טקסטואליים מהימנים. לדידם, המקום המתאים ביותר לליבה של ירושלים הקדומה הוא הר הבית. המתמך הגדול שבנה הורדוס (מתחם הר הבית) עשוי להסתיר תל בן חמישים דונם ויותר, שכמו ערי בירה אחרות בלבנט כלל הן את המתחם המלכותי, הן את רבעי המגורים. מיקום התל של ירושלים הקדומה בהר הבית פותר קשיים רבים הנוגעים לרכס עיר דוד.[27]

לפי פינקלשטיין, יש לחלק את ההיסטוריה של ירושלים בתקופת המקרא לשלושה שלבים עיקריים: (א) עד המאה התשיעית לפסה"נ ירושלים הייתה בגבולות התל של הר הבית ושלטה על אזור קטן בחבל ההר הדרומי. לפיכך אפשר להשוות את ירושלים בימי דוד ושלמה לירושלים בתקופת אל-עמארנה במאה הארבע-עשרה לפסה"נ: היא הייתה בגודל של תל הררי טיפוסי (למשל שכם), שלטה על אזור מוגבל, ובכל זאת הייתה לה השפעה מעבר לאזור ההר; (ב) ההתפשטות הראשונה של ירושלים הייתה במאה התשיעית לפסה"נ, אולי במחצית השנייה שלה. אז גדלה העיר במידה משמעותית דרומה. ממצאים מתקופת הברזל ב1 נחשפו מדרום למסגד אל-אקצה, מעל מעיין הגיחון ומדרום לשער האשפות של העיר העתיקה. במקביל להתפתחות הזאת התפשטה יהודה לשפלה במערב ולבקעת באר-שבע בדרום, ולראשונה הפכה לממלכה טריטוריאלית – מעבר לעיר-מדינה המוגבלת לחבל ההר הדרומי; (ג) השלב המרשים הראשון בהיסטוריה היישובית של ירושלים התחיל בשלהי המאה השמינית לפסה"נ והמשיך עד הריסתה בידי הבבלים בשנת 586 לפסה"נ. בתקופה הזו ירושלים התפשטה בצורה דרמטית וכללה את כל רכס עיר דוד ואת ה"גבעה המערבית" (היום הרובע היהודי והרובע הארמני בעיר העתיקה). התפשטות זאת התרחשה בשל הגעת פליטים ישראלים לאחר הרס הממלכה הצפונית בשנים 722–720 לפסה"נ. הקבוצות האלה הביאו איתן מאפיינים של תרבות חומרית צפונית, וחשוב יותר – את מיתוסי הייסוד, המסורות המלכותיות וסיפורי הגבורה שלהן. מסורות צפוניות אלה שולבו אחר כך בטקסט המקראי, היהודאי.

ירושלים ופחוות יהוד בתקופות הפרסית וההלניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פינקלשטיין ציין שבתקופה הפרסית הייתה ירושלים מוגבלת לתל של הר הבית – ואפילו שם הייתה מיושבת בדלילות – ושיהודה בת התקופה הייתה גם היא מיושבת בדלילות. מכיוון שתיאור בניית חומת ירושלים בנחמיה ג מתייחס בהכרח לעיר הגדולה (המתפרסת מעבר לתל הישן של הר הבית), הוא מייצג כנראה את בניית הביצורים בידי החשמונאים.

פינקלשטיין ציין גם שאתרים רבים הנזכרים ברשימות השבים בספרי עזרא ונחמיה לא היו מיושבים בתקופה הפרסית, ולכן הוא רואה את הרשימות האלה כמייצגות את המצב הדמוגרפי בימי החשמונאים. אותו דבר תקף לדעתו גם לרשימות היחס בדברי הימים א.[28] פינקלשטיין התבונן בדיווחים על מלכי יהודה בדברי הימים ב שאינם מופיעים בספר מלכים. הוא הסב את תשומת הלב לדמיון שבין הטקסטים האלה לבין תיאורי ההתפשטות הטריטוריאלית של החשמונאים בספר מכבים א, והציע להבין את התיאורים בדברי הימים כמייצגים את הצורך בלגיטימציה של החשמונאים. משמעות הדבר היא שלפחות דברי הימים ב מתוארך לשלהי המאה השנייה לפסה"נ, כנראה לימי יוחנן הורקנוס.[29]

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פינקלשטיין היה חתן פרס דן דוד לשנת 2005 יחד עם הארכאולוג גרהם ברקר מאוניברסיטת קיימברידג' שבבריטניה.[30]

בשנת 2014 זכה פינקלשטיין ב-Prix Delalande Guérineau מאת המוסד הצרפתי Institut de France, l'Académie des Inscriptions et Belles-Lettres בעבור ספרו Le Royaume biblique oublié (The Forgotten Kingdom).[31]

פרסים אחרים שזכה בהם כוללים את העיטור הצרפתי Chevalier de l’ordre des Arts et des Lettres (2009) ותואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת לוזאן (2010).[32]

פרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

I. Finkelstein, Izbet Sartah: An Early Iron Age Site near Rosh Ha‘ayin, Israel, Oxford 1986 (BAR* International Series 299).

  • I. Finkelstein, Byzantine Monastic Remains in Southern Sinai, Dumbarton Oaks Papers 39 (1985), pp. 39–75.
  • I. Finkelstein and I. Beit-Arieh, Area E, in I. Beit-Arieh (ed.), Tel Ira: A Stronghold in the Biblical Negev (Monograph Series of the Institute of Archaeology, Tel-Aviv University 15), Tel-Aviv 1999, pp. 67–96.
  • I. Finkelstein (ed.), Shiloh: The Archaeology of a Biblical Site (Monograph Series of the Institute of Archaeology, Tel-Aviv University 10), Tel-Aviv 1993.
  • I. Finkelstein, Z. Lederman and S. Bunimovitz, Highlands of Many Cultures, The Southern Samaria Survey, The Sites (Monograph Series of the Institute of Archaeology, Tel-Aviv University 14). Tel Aviv 1997.
  • I. Finkelstein, Excavations at Kh. ed-Dawwara: An Iron Age Site Northeast of Jerusalem, Tel-Aviv 17 (1990), pp. 163–208.
  • I. Finkelstein, The Central Hill Country in the Intermediate Bronze Age, Israel Exploration Journal 41 (1991), pp. 19–45.
  • I. Finkelstein, D. Ussishkin and B. Halpern (eds.), Megiddo III: The 1992–1996 Seasons (Monograph Series of the Institute of Archaeology, Tel-Aviv University 18). Tel-Aviv 2000; I. Finkelstein, D. Ussishkin and B. Halpern (eds.), Megiddo IV: The 1998–2002 Seasons (Monograph Series of the Institute of Archaeology, Tel-Aviv University 24), Tel-Aviv 2006; I. Finkelstein, D. Ussishkin and E.H. Cline (eds.), Megiddo V: The 2004–2008 Seasons (Monograph Series of the Institute of Archaeology, Tel-Aviv University 31), Winona Lake 2013; I. Finkelstein, M.A.S. Martin and M.J. Adams (eds.), Megiddo VI: The 2010–2014 Seasons (forthcoming).
  • R. Shahack-Gross and I. Finkelstein, Settlement Oscillations in the Negev Highlands Revisited: The Impact of Microarchaeological Methods, Radiocarbon 57/2 (2015), pp. 253–264.Y. Goren, I. Finkelstein and N. Na'aman, Inscribed in Clay: Provenance Study of the Amarna Letters and other Ancient Near Eastern Texts (Monograph Series of the Institute of Archaeology, Tel-Aviv University 23), Tel-Aviv 2004.
  • I. Finkelstein, S. Weiner and E. Boaretto (eds.), Reconstructing Ancient Israel: The Exact and Life Sciences Perspectives, special issue of Radiocarbon (57/2), 2015. ושם גם רשימה של למעלה מ-70 פרסומים עד 2015.
  • "קדמוניות סיני: מחקרים בתולדות חצי-האי", תל אביב תש"מ (עורך, יחד עם זאב משל).
  • "הארכאולוגיה של תקופת ההתנחלות והשופטים", תל אביב 1986. מהדורה מעודכנת של הספר פורסמה באנגלית בשם The Archaeology of Israelite Settlement, Jerusalem 1988
  • "סקר ארכאולוגי בארץ בנימין", ירושלים תשנ"ג (עורך, יחד עם יצחק מגן).
  • "מנוודות למלוכה: היבטים ארכאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל", ירושלים תש"ן (עורך, יחד עם נדב נאמן). פורסם גם באנגלית בשם From Nomadism to Monarchy: Archaeological and Historical Aspects of Early Israel, Jerusalem 1994
  • Living on the Fringe: The Archaeology and History of the Negev, Sinai and Neighbouring Regions in the Bronze and Iron Ages, Sheffield 1995
  • The Bible Unearthed: Archaeology's New Vision of Ancient Israel and the Origin of Its Sacred Texts, New York 2001 (יחד עם ניל אשר סילברמן). תורגם ל-12 שפות. פורסם בעברית בשם "ראשית ישראל: ארכאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי", תל אביב תשס"ג.
  • David and Solomon: In Search of the Bible's Sacred Kings and the Roots of the Western Tradition, New York 2006 (יחד עם ניל אשר סילברמן). תורגם לשש שפות. פורסם בעברית בשם "דוד ושלמה: בין מציאות היסטורית למיתוס", תל אביב תשס"ו.
  • The Quest for the Historical Israel: Debating Archeology and the History of Early Israel, Atlanta 2007 (יחד עם עמיחי מזר).
  • Un archéologue au pays de la Bible, Paris 2008.
  • The Forgotten Kingdom. The Archaeology and History of Northern Israel, Atlanta 2013, תורגם לארבע שפות.
  • מחבר שותף של שלושה ספרי יובל: לנדב נאמן, לדוד אוסישקין ולבנימין זאס.
  • מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

    פינקלשטיין כתב כ-350 מאמרים אקדמיים.

    ספר יובל[עריכת קוד מקור | עריכה]

    Bene Israel: Studies in the Archaeology of Israel and the Levant during the Bronze and Iron Ages in Honour of Israel Finkelstein, Leiden and London 2008 (eds. Alexander Fantalkin and Assaf Yasur-Landau)

    ציוני דרך אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

    • נבחר לאחד מעשרת החוקרים המשפיעים ביותר בהיסטוריה של הארכאולוגיה של הלבנט (פרסום שווייצרי, 1993).
    • הוזמן ל-Salon du Livre בפריז (2008). שם נערכו שני דיונים (debates), האחד עם הפילוסוף הצרפתי ארמן אבקסיס על המקרא וארץ הקודש, והשני עם הסופר מאיר שלו על המקרא של הסופר והמקרא של הארכאולוג.
    • הרצאת מפתח בכנס השנתי של ה-American Schools of Oriental Research בנשוויל (2000).
    • פרופיל בן כחמישים עמודים בספרו של ג"פ מונדו (J.-F. Mondot) Une Bible pour deux mémoires, Paris 2006.
    • הרצאה מוזמנת בסימפוזיון מיוחד לכבוד שישים שנים למכון ויצמן (יחד עם כלת פרס נובל עדה יונת, חתן פרס נובל דניאל כהנמן ולורד וילסון, 2009).
    • הרצאת מפתח בכנס על ארכאולוגיה של הים התיכון בפירנצה (2012).
    • שתי הרצאות ב-Académie des Inscriptions et Belles Lettres בפריז (2012, 2016).
    • הרצאה פומבית ב"אולם הישן" (Alte Aula) של אוניברסיטת היידלברג (2014).

    חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

    נשוי לג'ואל לבית כהן, שעלתה לישראל מצרפת, ולהם שתי בנות – אדר (נולדה ב-1992) ושרי (נולדה ב-1996).

    בראשית חייו קיים אורח חיים דתי ואף חבש כיפה, לאחר מכן התרחק מן הדת.[33]

    קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

    ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ישראל פינקלשטיין בוויקישיתוף

    הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

    1. ^ האקדמיה הלאומית למדעים, ‏תשעה מדענים בכירים יצטרפו היום לאקדמיה הלאומית למדעים, שתמנה מעתה 115 חברים, באתר "הידען", 8 בדצמבר 2015
    2. ^ Associés étrangers, https://www.aibl.fr, ‏2017-03-13 (בצרפתית)
    3. ^ dandavidprize.org/laureates/2005/77-past-archaeology/173-prof-israel-finkelstein
    4. ^ Assaf Kleiman, Named Chevalier de l’Ordre des Arts et des Lettres by the French Minister of Culture, 2009., Israel Finkelstein, ‏2013-07-28 (באנגלית)
    5. ^ ביקורת ראו: רענן אייכלר, ‏שודדי הממלכה האבודה, תכלת תכלת 26, חורף התשס"ז / 2007
    6. ^ ראו גם: צבי אילן, תגליות באזור אפק, דבר, 13 במרץ 1973.
    7. ^ צבי אילן, תגליות מעבר אפק, דבר, 13 באוגוסט 1976
    8. ^ אבן העזר המקראית נחשפה, דבר, 16 באוגוסט 1978.
    9. ^ צבי אילן, נחשפו עקבות החורבן הפלישתי, דבר, 14 באוגוסט 1981.
    10. ^ נמצא פתרון לתעלומת ארון הברית האבוד - בחפירות ליד ירושלים?, באתר וואלה!‏, 15 בינואר 2019
    11. ^ בעקבות ארון הברית | #כאן_דוקו, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 1:30:02)
    12. ^ ישראל פינקלשטיין, ‏היקפה של האוכלוסיה הישראלית בתקופת ההתנחלות, קתדרה 32, יולי 1984
    13. ^ על התהוות ישראל הקדום ראו I. Finkelstein, The Archaeology of the Israelite Settlement, Jerusalem 1988; idem, The Great Transformation: The 'Conquest' of the Highlands Frontiers and the Rise of the Territorial States, in T.E. Levy (ed.), The Archaeology of Society in the Holy Land, Leicester 1995, pp. 349–365
    14. ^ על התיאור המקראי של כיבוש כנען ראו I. Finkelstein and N.A. Silberman, The Bible Unearthed, Archaeology's New Vision of Ancient Israel and the Origin of its Sacred Texts, New York 2001, pp. 72–96; I. Finkelstein, A Corpus of North Israelite Texts in the Days of Jeroboam II? Forthcoming in Hebrew Bible and Ancient Israel.
    15. ^ למשל, Y. Yadin, Megiddo of the Kings of Israel, Biblical Archaeologist 33 (1970), pp. 65–96.
    16. ^ I. Finkelstein, The Archaeology of the United Monarchy: An Alternative View, Levant 28 (1996), pp. 177–187
    17. ^ למשל, A. Mazar, Iron Age Chronology: A Reply to I. Finkelstein, Levant 29 (1997), pp. 157–167
    18. ^ למשל, I. Finkelstein and E. Piasetzky, Radiocarbon Dating the Iron Age in the Levant: A Bayesian Model for Six Ceramic Phases and Six Transitions, Antiquity 84 (2010), pp. 374–385; A. Mazar, Iron Age Chronology Debate: Is the Gap Narrowing? Another Viewpoint, Near Eastern Archaeology 74 (2011), pp. 105–111
    19. ^ A. Mazar, The Emergence of the Philistine Culture. Israel Exploration Journal 35 (1985), pp. 95–107; L.E. Stager, The Impact of the Sea Peoples in Canaan (1185–1050 BCE), in T.E. Levy (ed.), Archaeology of Society in the Holy Land. London 1995, pp. 332–348
    20. ^ I. Finkelstein, The Date of the Philistine Settlement in Canaan, Tel-Aviv 22 (1995), pp. 213–239; לתוצאות פחמן 14 ראו: I. Finkelstein and E. Piasetzky, Radiocarbon Dating Khirbet Qeiyafa and the Iron I–IIA Phases in the Shephelah: Methodological Comments and a Bayesian Model, Radiocarbon 57 (2015), pp. 891–907
    21. ^ I. Finkelstein and N.A. Silberman, David and Solomon: In Search of the Bible's Sacred Kings and the Roots of the Western Tradition, New York 2006, pp. 151–178.
    22. ^ I. Finkelstein, The Philistines in the Bible: A Late-Monarchic Perspective, Journal for the Study of the Old Testament 27 (2002), pp. 131–167.
    23. ^ I. Finkelstein, City States and States: Polity Dynamics in the 10th–9th Centuries B.C.E, in W.G. Dever and S. Gitin (eds.), Symbiosis, Symbolism and the Power of the Past: Canaan, Ancient Israel, and their Neighbors, Winona Lake 2003, pp. 75–83.
    24. ^ למשל, I. Finkelstein, Historical-Geographical Observations on the Ehud-Eglon Tale in Judges, in I. Finkelstein, T. Römer and C. Robin (eds.), Alphabets, Texts and Artefacts in the Ancient Near East, Studies Presented to Benjamin Sass, Paris 2016, pp. 100–108.
    25. ^ I. Finkelstein, The Forgotten Kingdom: The Archaeology and History of Northern Israel, Atlanta 2013, pp. 37–61.
    26. ^ I. Finkelstein, Jeroboam, above.
    27. ^ I. Finkelstein, I. Koch and O. Lipschits, The Mound on the Mount: A Solution to the “Problem with Jerusalem”? Journal of Hebrew Scriptures 11 (2011, Article 12).
    28. ^ I. Finkelstein, Jerusalem in the Persian (and Early Hellenistic) Period and the Wall of Nehemiah, Journal for the Study of the Old Testament 32 (2008), pp. 501–520; idem, The Archaeology of the List of Returnees in Ezra and Nehemiah, Palestine Exploration Quarterly 140 (2008), pp. 7–16.
    29. ^ I. Finkelstein, The Expansion of Judah in II Chronicles: Territorial Legitimation for the Hasmoneans? Zeitschrift für die Alttestamentliche Wissenschaft 127 (2015), pp. 669–695.
    30. ^ Israel Finkelstein, Dan David Prize
    31. ^ english.tau.ac.il/news/Prix_Delalande-Guerineau
    32. ^ תואר ד"ר לשם כבוד מאוניברסיטת לוזאן לפרופ ישראל פינקלשטיין
    33. ^ שמואל שניצר, לא על המעדר לבדו, מעריב, 27 בפברואר 1987