ישיבת תורת אמת (שניידר'ס)
ישיבת תורת אמת ("שניידר'ס ישיבה") הייתה ישיבה ליטאית בלונדון. מקים וראש הישיבה היה הרב משה שניידר. ראשיתה של הישיבה הייתה בפרנקפורט.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הישיבה בגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת תרע"ב הקים הרב שניידר ישיבה בממל. הישיבה פעלה עד מלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה, בסביבות שנת תר"פ הקים ישיבה בפרנקפורט. הישיבה התנהלה וחינכה בסגנון ישיבות ליטא. לישיבה הגיעו בעיקר בחורים שנמלטו מפולין מחשש גיוס. הישיבה לא נטלה שכר לימוד ונתנה אש"ל מלא.
הרב שניידר מסר שיעורים ושיחות מוסר בישיבה. הוא הדגיש את נושא לימוד המוסר בישיבה, בהתלהבות ובקול בוכים כהוראת רבי ישראל מסלנט ותלמידו הרב שמחה זיסל זיו. שיחותיו היו חריפות ותובעניות, והוא לא הרשה לבעלי בתים מהעיר לשומעם, מחשש שישבר לבם. הוא היה חוזר בשיחותיו על פסוקי ואמרות מוסר בבכיות.
בישיבה ביקרו רבנים שנקלעו לעיר, ומסרו בה שיעורים, בהם הרב אריה לייב רובין, הרב משה מרדכי אפשטיין, הרב אהרן וואלקין ורבי ישראל מצ'ורטקוב. הרב אפשטיין בירך שהחיינו כשביקר בישיבה, מרוב התפעלותו מישיבה ברמה כזו בתוככי גרמניה[1]. בני העיר לא התלהבו מסגנון ישיבה כזו וכמעט שלא תמכו בה. יוצא מן הכלל היה זליג שכנוביץ, עורך ה"דער איזראעליט".
בשל נסיעותיו של הרב שניידר לקבץ כסף לישיבה, הוא מינה את הרב משה קרפל[2] למגיד שיעור במקומו. הרב קרפל כיהן בישיבה משנת תר"פ עד שנת תר"צ. בוגרי הישיבה כיהנו במשרות רבנות, הוראה ושחיטה ברחבי גרמניה. התלמידים העריצו את ראש הישיבה, וכינוהו "הרבי".
לאחר עליית הנאצים לשלטון, גורשו הבחורים מפולין והישיבה נותרה עם מעט בחורים. הוא פעל בקרב בחורים מקומיים, וייסד ישיבת בוקר לתפילה וסדר לימוד עד לעבודה, סדר לימוד לאחר העבודה וסדרי לימוד מלאים בשבת וביום ראשון. חלק מהבחורים הושפעו ועזבו את עבודתם. בתקופה זו החלו הצעירים לקבל את רעיון לימוד התורה, גם בשל דרישת מחנות ההכשרה של אגודת ישראל, בפרט של שאול לוסטיג, ללימוד בישיבה כחלק מתנאי ההכשרה. חלק מהבחורים היו בעלי תשובה, והוא נרתם ללמדם דינים ויסודות בסיסיים בתורה. הרב שניידר כותב בשנת תרצ"ח שבין הבחורים בישיבה, ישנם כאלו שעד "לפני 3 שנים אכלו חזיר וחיללו שבת, וכעת המה מצוינים, לומדים בהתמדה ועצומה, וישנם כאלה שבבואם אל הישיבה לא ידעו לברך על התורה, ועתה הם ב"ה יקרים מסולאים מפז...". בתקופה זו שימש כר"מ, הרב גרשון חנוך יודאלייב, גיסו של הרב שניידר.
הישיבה סבלה בתקופה זו מרדיפות. פעם נכנסו נאצים לישיבה והחלו להכות את הבחורים. מספר שנים לפני המלחמה, החליטו השלטונות להשאיר רק ישיבה אחת בעיר. הרב שניידר חשב שכנתין זר, ודאי לא יזכה להשארת ישיבתו ופנה למנהל הישיבה של הקהילה הכללית שיאות לקבל אותו ואת תלמידיו ככיתה בישיבתו. מנהל הישיבה סירב בחשש שהשלטונות יתפסו את ההערמה. הרב שניידר פנה לאחראי מטעם הממשלה, והתחנן אליו שהשקיע את כל חייו בישיבה זו, והלה הסכים להשאיר את ישיבתו[3].
בשנת תרצ"ט נסגרה הישיבה על ידי הנאצים. הרב שניידר פתח ישיבה בביתו ועשרות בחורים השתכנו בביתו. לאחר שראה שאין אפשרות להמשיך בהפצת יהדות בעיר, החליט להגר לבריטניה.
הישיבה בלונדון[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם בואו ללונדון, פתח הרב שניידר את הישיבה עם בחור אחד בלבד, בבית מדרש של העשיר סנדר הרמן. בהשתדלות הרב שלמה שיינפלד קיבל היתר להביא ללונדון שלושים מתלמידיו, שהיו ברחבי גרמניה ופולין. לישיבה הצטרפו גם בחורים מווינה שגורשו משם ובישיבה היו 80 בחורים.
הקמת הישיבה עלתה בקשיים רבים. הבחורים שהיו פליטים תקופה ארוכה, היו במצב נפשי קשה, בנוסף לדאגתם לחיי משפחותיהם. גם המצב הכללי והכלכלי בלונדון היה קשה עקב ההפצצות והפליטים המרובים. הרב שניידר חיזק את תלמידיו בכך שישיבות מזרח אירופה נחרבות, ועליהם להקים ישיבה חדשה. הוא לא הצליח לגייס ר"מים, והתלמידים המבוגרים בוגרי ישיבות ליטא מסרו שיעורים לבחורים הצעירים, כשבנו הרב גדליה מכהן מעליהם. כל בחור מבוגר נדרש ללמוד[4] מספר שעות עם תלמיד צעיר.
בשנת ת"ש החל לכהן כר"מ בישיבה חתנו של הרב שניידר, הרב אליעזר לופיאן. בקיץ אותה שנה, כלאה הממשלה את ילידי גרמניה ואוסטריה, וכמחצית מבחורי הישיבה נשלחו למחנות הסגר. לאחר שהישיבה הצטמצמה, שלח הרב שניידר את בחוריו לשכנע בחורים יהודיים שעבדו בסדנאות הצבא או היו בקיבוצי הכשרה, שיבואו לישיבה, ואכן מספר בחורים ניאותו והפכו לבחורי ישיבה. כשנודע לממשלה מפעולותיו אלו, היא הורתה על סגירת הישיבה. בעזרת שתדלנות בוטלה סגירת הישיבה, והבחורים מה"הכשרה" הותרו להישאר בה, אך נוצר צו גירוש על הרב שניידר. בהמשך בוטל צו זה בעזרת הרב יוסף הרמן הרץ.
בשנת תש"ג מונה חתנו של הרב שניידר, הרב זיידל סמיאטיצקי לר"מ בישיבה. הרב סמיאטיצקי, בוגר ישיבת מיר, העלה את רמתה של הישיבה. בוגרים רבים של הישיבה למדו לאחר נישואיהם בכולל בגייטסהד. בהמשך מונה חתן נוסף, הרב אלתר שלמה יצחק הלפרן, בוגר הישיבה מפרנקפורט.
בשנת תש"ד היגרה הישיבה למנצ'סטר, לאחר שהבחורים חששו להישאר בעיר. לאחר כשנה חזרה הישיבה ללונדון. בשנת תש"ז נסע הרב סמיאטיצקי בהוראת חותנו, להונגריה, והביא עשרות בחורים ניצולי השואה. בשנת תש"י נפתח כולל בסמוך לישיבה. בשנת תשי"א נסע חתנו הרב יצחק צבי סמיטיצקי למרוקו והביא משם עשרים בחורים. במרוקו התגוררה משפחת רייכמן, ובנם משה יוסף פעל במקום לקבץ בחורים ולשולחם ללונדון. הבחורים למדו את שפת היידיש והתערו בישיבה. בין הבחורים היה הרב יעקב טולידאנו ואחיינו הרב ניסים טולידנו מגרעין בחורים אלה יצאו רבנים וראשי ישיבות ספרדים בישראל ובתפוצות. .
הישיבה הצליחה לפתח רמה גבוהה כישיבות ליטא. הרב אהרן קוטלר והרב מפוניבז' מסרו בה שיעורים בשהותם בלונדון.
בוגרים רבים של הישיבה שימשו ומשמשים במשרות רבנות ברחבי העולם. בין הבוגרים הבולטים, הרב יצחק טוביה וייס והרב משה שטרנבוך.
כיום קיים כולל בישיבה בראשותו של הרב מנחם הלפרן, בנו של הרב אלתר הלפרן, ונכדו של הרב שניידר.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ספר זיכרון לכבודו של הגה"צ ר' חיים משה יהודה שניידר זצללה"ה: מייסד ומנהל וראש ישיבת תורת אמת דלונדון (ומקדם במעמעל ובפרנקפורט), דפוס אשל, תשכ"ד.
- אהרן סורסקי, מוסף שבת המודיע, גיליון שבת וישב, כ' בכסלו תשע"ה.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- "למדנו בלונדון, הרגשנו בליטא", ריאיון עם הרב עזריאל שכטר, בוגר הישיבה. אתר "שטייגען".
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ בעיר היו עוד 2 ישיבות, של הקהילה החרדית ושל הקהילה הכללית, אך הן התנהלו בסגנון שונה מישיבות ליטא.
- ^ ראו עליו בהפרדס שנה מ"ה חוברת א', ובתולדות אנשי שם. היברובוקס.
- ^ בהמשך סירבו השלטונות לאשר את שתי הישיבות האחרות, אך הם טענו שלא ייתכן שיאשרו ישיבה של נתין זר, ואת ישיבותיהם לא, ואכן השלטונות הסכימו להשאיר את ישיבותיהם. ספר הזיכרון לרב משה שניידר, תשכ"ד.
- ^ "להפקיר" כלשונו של הרב שניידר.