ירידת הדורות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ירידת הדורות או נתקטנו הדורות ביהדות, היא השקפה הרואה את הדורות הקדומים ביהדות כמדורגים גבוה יותר, במישורים שונים. כך, נטען לעיתים שבימים עברו רמת הקרבה של האנשים לאל, הייתה גבוהה יותר, וכן שהרמה האינטלקטואלית שלהם הייתה מפותחת יותר.

פחיתות ההווה ביחס לעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים שונים בתלמוד עומדים על היחס והזיקה בין אנשי תקופתם ("דורות אלו"), לאנשים מתקופות קדומות יותר. כך, למשל, קובע המאמר התלמודי:

אם ראשונים בני מלאכים - אנחנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים - אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים.

מאמר זה פורש בדרך הפשט, כבוחן את הזיקה והיחס בין דורות העבר לעתיד, כשהוא מסכם שלדורות הקודמים דרגה גבוהה יותר. כך הוא משתמש בביטויים נאצלים יותר ביחס לקודמים, ופחותים יותר ביחס להווה; כך עומד מלאך בעבר מול אדם בהווה, או אדם בעבר מול חמור בהווה. מאמר נוסף המבטא את ירידת הדורות, קיים במסכת עירובין (תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף נ"ג, עמוד א'):

אמר רבי יוחנן: לִבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלוא נקב מחט סידקית

גם אמרה זו מזהה את עליונות דורות העבר על בני ההווה, בעיקר ב"גודל לִבן". באמרה זו אף מודגשת ההידרדרות במהלך ההיסטוריה.

ביטוי מפורסם להשקפה זו נמצא בכתבי הגר"א:

כי מעת שחרב הבית יצאה רוחנו עטרת ראשנו ונשארנו רק אנחנו הוא גוף שלה בלא נפש. ויציאה לחוץ לארץ הוא הקבר ורימה מסובבת עלינו ואין בידינו להציל מן העובדי כוכבים האוכלים בשרינו. ומכל מקום היו חבורות וישיבות גדולות עד שנרקב הבשר והעצמות נפזרו פיזור אחר פיזור. ומכל מקום היו עדיין העצמות קיימות שהתלמידי חכמים שבישראל מעמידי הגוף עד שנרקבו העצמות ולא נשאר אלא תרווד רקב מאתנו ונעשה עפר שחה לעפר נפשנו. ואנחנו מקוין עתה לתחית המתים התנערי מעפר קומי כו' (ישעיה נ"ב) ויערה רוח ממרום עלינו.

ביאור הגר"א לספרא דצניעותא, עמ' לה. (מהדורת וילנא תרע"ג)

תחומי הפחיתות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאלה מרכזית היא, באילו תחומים מתבטאת ירידת הדורות. דעות שונות נאמרו בעניין, אולם באופן כללי ניתן למנות כמה תחומים מרכזיים שבהם צוינה פחיתות של ההווה ביחס לעבר. כך מבחינת הקשר של האדם לאל, חלה ירידה הדרגתית; תופעה זו מתאפיינת בהפסקת הנבואה והנביאים, וכן בביטול רוח הקודש (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ט', עמוד ב'). גם רמת הצדיקות והאדיקות האישיים פחתו במהלך ההיסטוריה, כפי שמסתבר במאמר "אם ראשונים בני מלאכים - אנחנו בני אנשים" דלעיל; אף שהיו שהסבירו שגם במאמר זה הכוונה היא להידרדרות הקשר בין האדם לאל.

בין כך ובין כך, למאמרים אלו השלכות מרחיקות לכת, בנוגע לתחומים כגון פרשנות התלמוד, פסיקת הלכה, ובכלל קבלת כל דבר שנאמר בפי הקדמונים. לאמור, הטיעון אד הומינם, שנחשב ככשל לוגי במדע רגיל, אינו כשל כלל במסורת, שלא רק שכל כולה מבוססת על הדורות הקודמים, אלא שגם מקיימת תחושה ברורה שהקדמונים היו חכמים בהרבה.

אחת ההשלכות הבולטות היא בנוגע לחלוקה בין התקופות בנוגע לפסיקת ההלכה. כך, האמוראים לא חלקו על התנאים; הגאונים לא חלקו על האמוראים; והאחרונים לא חלקו על הראשונים. באופן יוצא דופן הרשו לעצמם הראשונים לחלוק על הגאונים (תוך פולמוס סוער על כך), וייתכן שתופעה זו קשורה לרציונליזם שהלך והתפשט באותה תקופה, ואתו האמונה בכוחו של השכל להכריע גם נגד קדמונים.

אמנם, לעיתים נלקחו תחומים אלו אף לפחיתות פיזיולוגית; כך היו שכתבו (בנוגע ליחס שבין שיעור האגודלים והביצים המוזכר בגמרא, ואשר לפי מדידתם היה שונה) "וידוע שהדורות הולכים ומתמעטים, ואי אפשר שהאגודל שלנו גדול יותר מהאגודלים שהיו בימי חכמי הש"ס, ועל כורחך הביצים בזמננו נתמעטו".[1] ביצה היא אמת מידה מזמן הגמרא שנמדדת על ידי אגרוף עם האגודל פתוח, והכוונה היא שאם האגודל קטן גם המידה התמעטה.

לכתחילה או בדיעבד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעומת זה קיים הסבר אחר למאמרים אלה בתלמוד. לפי הסבר זה כל אמרות חז"ל על ירידת הדורות מציינות מצב עובדתי ובלתי רצוי, אך אין בהן כדי להצביע על תהליך מחויב, כלומר טבע מוכתב של העולם. די לנו בדברי אליהו: ”וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה ה' קַח נַפְשִׁי כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי” (ספר מלכים א', פרק י"ט). כלומר, אליהו טוען, שהוא אינו מצדיק את קיומו (ולכן מבקש מה' שייקח את נפשו) רק משום שאינו טוב יותר מאבותיו; מסתבר, אם כן, שייתכן - ואף רצוי - שהאדם יהיה טוב מאבותיו. המצב שחז"ל מדברים עליו הוא מצב עובדתי בלבד, שחייבים לשפרו, ולא מצב מחויב.

את מושג "ירידת הדורות" כסגולה מחויבת, מותנית, כטבע העולם יצר לראשונה הרשב"ץ לצורך היתרו לאיסור הנאה מדברי תורה. ההנמקה הסופית שלו הייתה "עת לעשות לה' הפרו תורתך". אלא שיש צורך להסביר מה קרה. הרי "עת לעשות" מחייב שינוי כלשהו שהתרחש ובגינו מוכרחים לשנות ולהתיר את מה שהיה אסור. ומפני זה נקנה לאימרות אלה משמעות חדשה- הדורות יורדים כל פעם באופן מותנה או טבעי וכתוצאה כעת לא מסוגלים האנשים לעמוד במה שפעם עמדו, לכן חייבים להתיר את האסור.[דרוש מקור]

התפיסה הנגדית, השתבחות הדורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי אברהם אבן עזרא חלק על רעיון ירידת הדורות, וטען שכל בני האדם שוים בכל הדורות ואין עדיפות למוקדם על פני המאוחר[2] בנוסף מספר פרשנים ראו בכמה מקורות בספרות חז"ל, ככאלו המצביעים דווקא על תפיסה התקדמותית של העולם. כך לדוגמה זיהו את המאמר במסכת עבודה זרה (דף ט', עמוד א') הקובע[3] "ששת אלפים שנה הוי העולם; שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח", כהוכחה לכך שקיימת הדרגתיות שהולכת ומשתבחת. גישות אלו ראו גם בחזונות אחרית הימים המובאים בספרות התורנית, עדות להתקדמות העולם.

אבולוציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרשנות המסבירה את האבולוציה כמצביעה על כך שהעולם מתפתח, מהווה אבן יסוד אצל הוגים יהודים שונים. כך הרב אברהם יצחק הכהן קוק קיבל את תורת ההתפתחות, וראה בה את התהליך המתרחש בעולם, וכך הוא כותב:

"תורת ההתפתחות, ההולכת וכובשת את העולם כעת, היא מתאמת לרזי עולם של הקבלה, יותר מכל התורות הפילוסופיות האחרות... וכשחודרים בתוכיותו של יסוד ההתפתחות המתעלה, אנו מוצאים בו את העניין האלוהי מואר בבהירות מוחלטת... ההוויה כולה מתפתחת ועולה כשם שהדבר ניכר בחלקים ממנה".[4]

תפיסתו זו של הרב קוק נשענת על תפיסת התקדמות העולם של רמח"ל, אשר לשיטתו העולם הולך ומתקדם לקראת ייעודו הסופי, במסלול של עלייה. תפיסה זו שונה לכאורה מפשטי המקורות התלמודיים, וייתכן שגם השקפת העולם בתרבות המודרנית, שהביאה אתה את האמונה בכוחו של השכל האנושי, כמו גם אמונה מיסטית ב"רוח" המקדמת האנושות (דוגמת ההגות ההגליאנית) הובילה לחדירתה אף ליהדות, ולהחלתה על תחומים שונים על ידי מספר רב של הוגים.

התנגדות לתפיסה זו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתנגדות לתפיסה האבולוציונית-מתפתחת ביהדות צמחה מתוך העובדה שפשטי מקורות חז"ל מציינים נקודות אחרות. לכן, דחתה הגישה המנוגדת בתוקף את התפיסה הזו, וסיפקה הסברים נקודתיים למקורות שהעלו אנשי הגישה ההתפתחותית. כך הוסבר המאמר במסכת עבודה זרה דלעיל בצורה אחרת,[5] וכך אף הוסברו מקורות אחרים.

ההתנגדות אף הייתה לפן המדעי-כביכול שהוצג בידי מחזיקי השיטה ההתפתחותית. המתנגדים טענו שקיימים מספר מדדים שונים המצביעים על הידרדרות מוסרית מהותית בתקופה המודרנית, וקשה לדבר על התפתחות. כך מלחמות עולם כדוגמת אלו שהתרחשו במאה השנים האחרונות, וכמות נרצחים כה גדולה אשר לא הייתה בהיסטוריה - וכפי שאומר המשפט המיוחס לאלברט איינשטיין, "אינני יודע כיצד ילחמו במלחמת העולם השלישית, אבל הרביעית תתנהל במקלות ואבנים".

גישה מפשרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות כמה גישות מפשרות, המקבלות בתחומים מסוימים את ירידת הדורות ובתחומים אחרים את השתבחות הדורות. כך יש הטוענים[6] שמצד הפרט יש ירידת הדורות, ולשיטתם הפרטים בהווה פחותים מהעבר (אמורא פחות מתנא, ראשון פחות מאמורא); אולם יש עליית הדורות מצד הכלל, כאשר כלל הדברים והמכלול גדל במשך הדורות (כגון ריבוי תורה גדול יותר בתקופת האמוראים מאשר אצל התנאים). גישה זו נוטה להשתמש בביטוי שדורות מאוחרים הם כ"ננס על גבי ענק", והם אמנם רואים גבוה יותר, אך מצד עצמם הם קטנים יותר. יסוד לשיטה זו ניתן למצוא עוד בימי הביניים, כאשר רבי ישעיה מטראני (הרי"ד) השתמש במשפט: "ננסים רכובים על צווארי הענקים".[7] משל זה נוצר בתרבות הנוכרית זמן לא רב לפניו, והוא מספר שהוא שמע אותו "מפילוסוף אחד".

לפי בנימין בראון, החזון איש בצעירותו התלבט מהי הגישה הנכונה ביחס למושג "ירידת הדורות". בחברה החרדית, במקביל לתפיסה על "ירידת הדורות" רווח גם המושג "אכשר דרא" שמשמעו שביחס לתחום ספציפי - בהקשר אליו מוזכר הביטוי - הדור החדש טוב יותר מבחינה רוחנית לעומת דורות קודמים.

ההווה ביחס לעתיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

היו ששמו דגש על כך שהמקורות התייחסו באופן תמידי ליחס העבר מול ההווה, אולם אין שם בחינה של העתיד ביחס להווה. בעקבות דגש זה, הם טענו שתקופת הגאולה (אחרית הימים), מהווה תקופה של עלייה ולא של הידרדרות. כך כאשר קבעו הוגים אלו שתקופתם היא תקופת הגאולה, יכלו להגיע למסקנה שבתקופתם קיימת עלייה והתפתחות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רבי יחזקאל לנדא, צל"ח, מסכת פסחים קטז ע"ב.
  2. ^ פירוש האבן עזרא קהלת ה, א. וראה עוד אוריאל סימון, דיוקן של פרשן – ר׳ אברהם אבן עזרא, פרק ז 'עקרון שוויון הדורות ויתרון חכמת חז״ל'.
  3. ^ ראו עוד: חורבן העולם באלף השביעי
  4. ^ אורות הקודש ב', עמ' תקלז.
  5. ^ לדוגמה החזון איש, יורה דעה, הלכות טריפות ה, ג.
  6. ^ הרב צדוק הכהן מלובלין בצדקת הצדיק (עמוד 116); הרב אברהם יצחק הכהן קוק באגרות הראי"ה (חלק א עמוד שסט) ובאורות הקודש (חלק ג עמודים ריז-ריט).
  7. ^ שו"ת הרי"ד, סימן סב.