ירידת אברהם למצרים
_-_Journey_of_the_Family_of_Abraham_-_Google_Art_Project.jpg)
וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, כִּי-כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ.
ירידת אברהם למצרים הוא סיפור מקראי, המופיע בספר בראשית, פרק י"ב, פסוק י' - פרק י"ג, פסוק ד'[1].
סיפור זה ממוקם באמצע הסיפור על פעולותיו הראשונות של אברם בארץ כנען, לאחר סיפור מסע אברהם לארץ כנען, ולפני סיפור פרידת אברהם ולוט. על אף שאברם הלך לארץ כנען בציווי ה', בסיפור זה הוא ירד למצרים יחד עם שרי אשתו ולוט בן אחיו, בעקבות הרעב הכבד שפקד את כנען. במצרים נלקחה שרה לבית פרעה, שהשיב אותה לאברם לאחר שביתו לקה בנגעים גדולים, ושילח אותם בחזרה לארץ כנען.
הערכת דרכו של אברם בסיפור זה שנויה במחלוקת. יש המבקרים את אברם על שעזב את ארץ כנען ולא בטח באלוהים שציווה עליו ללכת אליה, ועל כך שהפקיר את אשתו לחסדי המצרים[2][3], ויש המעריכים את אברם על כך שלא הרהר על הפער בין הבטחותיו של ה' "ואעשך לגוי גדול" ו"לזרעך אתן את הארץ הזאת", לבין המציאות בה נאלץ לעזוב את הארץ ואשתו נלקחה לבית פרעה[4][5][6][1].
התיאור המקראי[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שה' ציווה על אברם ללכת מארץ מולדתו, הוא קבע את מושבו בכנען. לאחר זמן מה שאברם שהה בכנען, נהיה רעב כבד בכנען, שבעקבותיו אברם, שרי אשתו, ולוט בן אחיו, ירדו למצרים. אברם, שהכיר ביופייה של שרי אשתו, חשש שמא כשהמצרים יראו אותה, הם ירצו לקחת אותה לאישה ויהרגו אותו, ולכן הוא ביקש ממנה לומר שהיא אחותו, כדי שהוא ינצל. כפי שצפה אברם, המצרים שמו לב ליופייה של שרי, והודיעו זאת לשליט מצרים, פרעה. שרי נלקחה לבית פרעה, וכתמורה לזאת אברם קיבל מתנות - "צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים". לאחר מכן ה' גרם לפרעה ולביתו לסבול מנגעים גדולים, "עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם." הנגעים גרמו לפרעה לקרוא לאברם ולשאול אותו מדוע הסתיר את העובדה כי שרי אשתו. לבסוף, פרעה מסר את שרי לאברם וציווה על עבדיו לשלוח אותו ואת שרי ממצרים עם כל אשר ניתן להם. אברם, יחד עם שרי ולוט, עלה ממצרים בחזרה לארץ כנען, וחזר עד המקום בו קבע את אהלו בתחילה ובנה בו מזבח, בין בית אל ובין העי, "וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם ה'".
פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הירידה למצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
יחס הפרשנים לירידתו של אברם למצרים מורכבת. המדרש בבראשית רבה מתייחס אל אברם כדוגמה ומופת לאדם אשר מילא אחר מצוות ה' על אף הייסורים, ולכן כאשר אדם מתייסר ובא בטענות לה', ראוי לו ללמוד מאברם שירד למצרים ולא בא בטרוניא לה'. וזה לשונו:
”"ויהי רעב בארץ" רבי פנחס בשם רבי חנין דציפורין פתח (תהלים, צ"ד, י"ב): "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה" ואם בא להקפיד "ומתורתך תלמדנו". מה כתיב באברהם? "ואברכך ואגדלה שמך". כיוון שיצא קפץ עליו רעבון ולא קרא תגר ולא הקפיד אלא "וירד אברם מצרימה לגור שם".” (בראשית רבה, פרשה מ', פסקה ב'.)
בדומה למדרש מציין הרמב"ם בפירושו על מסכת אבות כי אברהם עמד בכל ניסיונותיו, וירידתו של אברהם למצרים נכללה בניסיונות אלו[7]. באותו קו ממשיכים פרשנים רבים כדוגמת המלבי"ם[6] והנצי"ב מוולוזין[8]. אך לעומתם, הרמב"ן פירש בעקבות ספר הזוהר[9] כי ירידת אברהם למצריים הייתה שגויה, והיא הובילה לכל המאורעות שקרו אחר כך לבני ישראל במצרים[2].
חוקר המקרא יאיר זקוביץ טוען כי הסופר המקראי כבר ביקר את אברם על ירידתו למצרים ומעשיו שם. זקוביץ מסביר כי בסיפור בבראשית פרק כ"ו, ובו יצחק ורעייתו רבקה מגיעים לאבימלך מלך פלשתים גררה, האל מתגלה ליצחק ומבהיר לו "אל תירד מצרימה", ולשיטתו של זקוביץ, אמירה זו מעבירה ביקורת כלפי אביו בירידתו למצרים. בנוסף, לפי זקוביץ, סיפור המילדות העבריות שפרה ופועה מספר שמות הוא למעשה סיפור בבואה לסיפור זה, במסגרתו מעביר המחבר המקראי ביקורת על אברם.
בסיפור המילדות, כזכור, אמר מלך מצרים למילדות העבריות שפרה ופועה, כי בילדן את העבריות, ימיתו את הבנים ולא את הבנות, אך המילדות יראו את האלוהים והשאירו את הילדים בחיים. משנקראו לבירור אצל פרעה, השיבו המילדות לדבריו, ונאמר כי האל הטיב עימן. זקוביץ מונה את מאפייני הדמיון בין הסיפורים, וטוען כי הסופר המקראי מבקש כי נעמוד על ההבדלים ביניהם, ונדון את אברם לכף חובה. כך, בשני הסיפורים סכנה על הגבר ולא על האישה (ובספר שמות - גזירה על הבנים ולא על הבנות), בשני המקרים נקראים לבירור אצל פרעה, וכן נעשה שימוש בלשון "ויטב": "ולאברהם היטיב בעבורה" בסיפור אברם ושרי, ואילו "ויטב" לתיאור הגמול למילדות. ואולם, ניכרים בהשוואה ההבדלים: בעוד המילדות משקרות כדי להציל את ילדי ישראל, אברם משקר על-מנת להציל את נפשו שלו. בנוסף, בעוד פרעה הוא זה שמטיב עם אברם, הרי שאת שכרן של המילדות הן מקבלות מידי האל. זקוביץ מוסיף כי ככל הנראה, בגרסתו המקורית של הסיפור, המילדות עצמן לא היו עבריות - ואז ההשוואה דנה את אברם לכף חובה באופן מובהק אף יותר, משהמילדות היו מוכנות לסכן את נפשן שלהן כדי להציל את ילדי ישראל. סברתו של זקוביץ כי בסיפור המקורי דובר על מילדות שאינן עבריות נשענות על דברי יוספוס והגרסה המופיעה בתרגום השבעים, וכן על דבריהן של המילדות, אשר משוות בין הנשים העבריות לנשים המצריות.
עוד מוסיף זקוביץ כי פרשת ירידת אברם למצרים היא אחת מדרכיו של המקרא להצדיק את שעבוד מצרים. ראשית, בברית בין הבתרים נאמר כי ייקח זמן עד שזרע אברם ירש את הארץ "כי לא שלם עוון האמורי עד הנה". אולם זקוביץ מסביר כי תשובה זו חלקית בלבד, משהיא לא מסבירה מדוע את פרק הזמן שנדרש לחכות יעבור עם ישראל בשעבוד. את התשובה לשאלה הנוספת תולה המקרא אפוא בסיפור ירידתו של אברם למצרים, ובעניינים נוספים, דוגמת יחסה של שרה אל הגר.
יופייה של שרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מהפסוקים ניתן לראות בפשטות כי אברהם הבחין ביופי אשתו לראשונה בירידתו למצרים כפי שמתואר בכתוב:
”וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ, וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ.” (בראשית, י"ב, י"א–י"ב)
פסוק זה מעלה תמיהה פרשנית: כיצד ייתכן כי רק עכשיו נודע לאברם כי אשתו יפת מראה? ישנם כמה פירושים הניתנו לדבר. חלק מהמפרשים מסבירים כי הביטוי אישה יפת מראה את בא להסביר מדוע המצרים יחשקו בשרי, ואין הדבר בא להודיע כי רק עכשיו נודע לאברם יופייה של אשתו[10]. אחרים תולים זאת בשינוי האוכלוסייה, תוך הנחת יסוד כי יופי הוא דבר יחסי[11][12][13] או תולים זאת בכך שיופייה לא נפגם על אף התלאות שעובר הגוף במסע[12][14].
לעומתם כותב התרגום הירושלמי כי אברם אכן לא ידע את יופייה של שרי עד לאותו הרגע המתואר בפסוק, כיוון שלא ראה את גוף שרי מעולם. באותו האופן ניתן לראות את פרוש ילקוט שמעוני על הפסוק בעודו מדגיש את גודל חסידותו של אברם על כך שלא הסתכל בגופה של אשתו שלו[12].
במגילות מדבר יהודה, נתגלה ספר מהמאה השנייה לפני הספירה, המספר את התנ"ך מחדש מנקודת מבטן של הדמויות. הספר ככל הנראה נחשב לחלק מהזרם המרכזי באותה תקופה. בין פרקי הספר, מופיע תיאור יופיה של שרי בפי שרי פרעה, לפרטי פרטים. "יפה לה מראה פניה ומה ... דק שער ראשה. מה נאוות הן לה עיניה ומה נחמד הוא אפה. וכל זיו פניה ... מה נאווה לה חזה ומה יפה לה כל לבנתה. זרועותיה מה יפות, וידיה מה קלילות. ונפלא כל מראה ידיה. מה נאוות כפיה ומה דקות וארוכות כל אצבעות ידיה. רגליה מה יפות ומה שלמות לה שוקיה. וכל בתולות וכלות הנכנסות לחופה,לא שפעו ממנה. ועל כל נשים יפ-יופיה, ועליון יופיה למעלה מכולן. ועם כל יופיה זה - חכמה רבה עימה. ודל ידיה (מעשי ידיה) נאה."[15]
הפער האידאולוגי בהתנהגותו של אברהם[עריכת קוד מקור | עריכה]
התנגדותו של אברם להצהרה על המעמד המשפחתי בינו לבן שרי נוגד הנחת יסוד עמה באים רבים מהפרשנים, והיא כי אברהם הוא אדם מוסרי. את הבעיתיות שבהתנהגותו של אברהם מנסח רבי יצחק דון אברבנאל כך:
במאמר אברהם לשרה והרגו אותי ואותך יחיו, אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך. ומי האיש המעלה, שיבחר בחיים עם קלון נמרץ כזה, ויבקש תועלת והטבה בהיות אשתו מזנה עם אחרים? ויותר ראוי היה שיבחר במות לבלתי עשות נבלה.
— אברבנאל על התורה יב, א.
כמה פתרונות הוצעו לשאלה. לפי הרמב"ן אברהם אכן עבר על הציווי המוסרי ועל כן נענש הוא וצאצאיו[2]. לפי המשך פירושו של אברבנאל, לאברהם היו שתי אפשרויות או שהוא ימות וגם לא יציל את שרי, או שהוא רק לא יציל את שרי אך הוא יחיה. אי לכך אין בעיה לבחור באפשרות השנייה, כיוון שהחלופה הראשונה לא עדיפה עליה כלל. הר"ן מפרש[דרוש מקור] כי בימי אברהם היו אחי האישה ואביה אחראים על נישואיה. לכן, כאשר אברהם אמר למצרים שהוא אחיה, הוא קיווה כי הם יפנו אליו בבקשה לשאת אותה, ויתחילו לדון איתו על ענייני ממון ומוהר. אברהם חשב כי רבים יבואו לבקש את ידה וממילא הוא יוכל לדחות את כולם לאורך זמן ובינתיים לחיות במצרים בשלווה. אמנם, לבסוף פרעה, שכמלך המקום היה מעל החוק, החליט לקחת את שרה לעצמו ולכן גם לא שאל כלל את אברהם ותוכניתו נכשלה.
המגילה החיצונית לבראשית[עריכת קוד מקור | עריכה]
במגילות קומראן נמצא כתב יד המגולל גרסה אחרת של סיפורי בראשית. החוקר י. כדורי מדגיש כי אין מגילה זו מאפיינת פרץ של יצירתיות לשמה, אלא היא באה לפתור סוגיות פרשניות. לכן, אין המגילה מתאפיינת בניסיונות לטשטש את העובדה כי היא נכתבה מאוחר[16]. אחד הסיפורים המרכזיים שכותב המגילה משכתב הוא סיפור ירידת אברהם למצרים. לפי כותב הטקסט פרשנות אפשרית לבעיה האידאית הנראית דרך הכתובים היא כי אברהם חלם חלום נבואי הדורש ממנו לומר כי שרי היא אחותו.
ואני אברם חלמתי חלום בליל בואי לארץ מצרים, וראיתי בחלומי [והנ]ה (עץ) ארז אחד ו(עץ) תמרה אחת ... ובאו ב[ני] אדם וביקשו לכרות ולעקור את ה [א]רז, ולהשאיר התמרה לבדה. וצעקה התמרה ואמרה: 'אל תכרתו את הארז, כי שנינו משורש (אחד)', וניצל הארז בגלל התמרה, ולא [נכרת]. והתעוררתי משנתי בלילה, ואמרתי לשרה אשתי: 'חלום חלמת[י, ומ]פחד אני [מן] החלום הזה'. אמרה לי:'ספר לי חלומך ואדע (אותו)'. והתחלתי לספר לה את החלום, [והודעתי] ל[ה פשר] החלום [ההוא ו]אמר[תי]:'...אשר יבקשו להרוג אותי ולהשאיר אותך (בחיים). זאת אפוא הטובה [אשר תעשי עמי]: בכל מקום אשר [נימצא בו, אמרי] עלי "אחי הוא", ואחיה בעבורך ותמלט נפשי בגללך. [...יבקשו] לקחת אותך ממני ולהרוג אותי'. ושרי בכתה על דברי בלילה ההוא.
— תרגום מארמית של מגילה חיצונית לבראשית, 1QApGen טור יט, שורות 13–21
בחלום מתוארים שני עצים, כאשר ניתן לסווג בנקל את עץ הארז כמייצג דמות גברית ואיתנה במקרה זה את אברם, ואת עץ התמר כמייצג דמות נשית, כלומר את שרי. כאשר באים בני האדם לכרות את הארז נזעקת התמרה וטוענת כי היא והארז משורש אחד, מאותו המקור המשפחתי. התמר והארז מתוארים כאח ואחות. בספרות הקדומה מקור החלומות מיוחס לרוב לאלוהים. לכן, כאשר אברם מקבל חלום ונענה לו אין זו התנהגות פחדנית, אלא התנהגות המייצגת את העול שמקבל אברם בקיום מצוות האל.
לחלום זה ניתן לראות יסוד בפסוק המתאר את היוודעות אברם ליופייה של שרי. אם מפרשים בעקבות כותב המגילה, ניתן להסב את המילים "הנה נא ידעתי", אשר לעיתים מופיעות בתנ"ך במשמעות של "גיליתי" או "נודע לי", על תגובת המצרים. יתר על כן, אברם לא חושש מהתרחשות שעלולה להגיע אלא הוא מציג זאת בוודאות. וכיוון שאברם לא היה יכול לדעת בוודאות מה יקרא ללא קבלת נבואה מסתבר כי הוא אכן התנבא[16].
ההקבלה לסיפור פרידת אברם ולוט[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיד לאחר סיפור ירידת אברם למצרים מופיע סיפור פרידת אברם ולוט, שעל אף שהוא שונה בתוכנו מסיפור ירידת אברם למצרים, הוא דומה לו במבנהו החיצוני, ויש בין הסיפורים כמה הקבלות לשוניות.
סיפור הפרידה מלוט פותח במילת הקישור "וגם", המחברת אותו לסיפור הקודם, המשווה את רכושו של לוט לרכושו של אברם: ”וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים”. הפסוק שלאחריו מתאר את הבעיה שנוצרה מכך: ”וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו, כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו”. פסוק זה דומה במבנהו החזרתי לפסוק הפותח את סיפור ירידת אברם למצרים: ”וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ”. גם סיומם של שני הסיפורים זהה: שניהם מסיימים בתיאור האוהל והמזבח של אברם, ובביטויים דומים: ”וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם ה'” בסוף סיפור הירידה למצרים, ו”וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה'”, בסוף סיפור הפרידה מלוט.
מבחינת המבנה הכללי, שני הסיפורים כמעט שווים באורכם (הראשון 15 פסוקים, והשני 14), ושניהם מתחלקים לשתי מחציות כמעט שוות, הראשונה עוסקת בבעיה כלשהי שניצבת בפני אברם, והשניה בפתרון הבעיה על ידי ה'. לפי הרב אלחנן סמט[1], שני הסיפורים הם בעצם סיפור אחד המחולק לשניים, ועוסק ב"ניסיון כפול" שבו מתנסה אברם, לאחר שה' הבטיח לו שהוא יהיה לגוי גדול אשר יתברכו כו כל משפחות האדמה, והוא יתן לזרעו את ארץ כנען, ולפתע נוצרו סדקים בהבטחה, הן הבטחת הזרע, והן הבטחת הארץ. בסיפור הראשון, מתברר שיש רעב בארץ, ואברם לא יכול להתקיים בארץ כלכלית. הוא נאלץ לרדת למצרים, שהיא ארץ שבעה ויציבה ומהווה המחשה ניגודית לקשיים הכלכליים בארץ כנען, ועלולה לגרום לאברם להרהורים על אפשרות הקיום הקשה בארץ שהובטחה לו, כשהוא רועה בה את צאנו ותלוי באופן קיצוני בגשמים היורדים בה. העלילה עצמה, מתמקדת בהיבט המשפחתי של הניסיון - שרי אשת אברם נלקחת אל בית פרעה, ועובדה זו יוצרת סדקים גם בהבטחת הזרע, שכן ללא אשתו, אין אפשרות לקיום ההבטחה "ואעשך לגוי גדול". בחלק השני של הסיפור, לאחר שאברם עומד בניסיון ומקבל בשתיקה את כל הבא עליו, ה' מתערב וגורם לפרעה להחזיר את שרי לאברם, והוא חוזר לארץ כנען "כבד במקנה בכסף ובזהב", בדיוק למקום ממנו יצא בתחילת הסיפור.
בסיפור השני, המריבה בין רועי לוט לרועי אברם גורמת להם להיפרד, ואברם מציע ללוט לפנות לאן שירצה בארץ כנען, אך לוט בוחר לפנות אל מחוץ לגבולות הארץ שהציע לו אברם - אל כיכר הירדן, ש"כֻלָּהּ מַשְׁקֶה... כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם". הרמז הלשוני הברור מרמז שכבר בירידה למצרים, לוט התחיל לחשוב על היפרדות מאברם לאזור טובה יותר כלכלית, כמו ארץ מצרים. למעשה, מחשבה זו נרמזה כבר בעלייתם ממצרים: ”וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ” - הרכוש קודם בפסוק ללוט, שכן הרכוש הרב התחיל להפריד בין לוט לאברם, שחשב כבר על ההזדמנות הראשונה להיפרד מאברם. הזדמנות זו לא איחרה לבוא, שכן מיד אחד כך, מסופר שמריבה בין רועי אברם לרועי לוט גרמה להם להחליט להיפרד, ולוט בחר לשבת בסדום אשר בכיכר הירדן, שהמים הרבים שבו מבטיחים רווח כלכלי, בדיוק כמו בארץ מצרים. מעשה זה של לוט, יכול לגרום לאברם לחשוב שמא חיי הנוודות שלו בארץ כנען עם צאנו אינם רווחים כל כך, ועליו ללכת בעקבות לוט שבחר לו את החלק המשובח בארץ. כמו כן, כיוון ששרי אשת אברם הייתה עקרה, לוט, בתור "בן אחיו" של אברם, היה יכול להיחשב ליורשו, ובכך הייתה מתממשת הבטחת הארץ לזרעו של אברם. אך לוט נפרד ממנו, ולקח לעצמו את החלק הטוב, ובכך השאיר את אברם לבדו בחיי הנוודות הקשים, ללא זרע והמשך. אבל גם כאן, כמו בסיפור הקודם, ה' מתגלה אל אברם, וחוזר ומבטיח לו שאין לו ממה לדאוג, כל הארץ שהוא רואה תנתן לזרעו עד עולם, זרעו יהיה כעפר הארץ, ואין לו לחשוש מחיי הנוודות, אלא להתהלך בארץ לאורכה ולרוחבה.
.jpg)
מקבילות פנים מקראיות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]
יחסי אישה-אחות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בספר בראשית מופיעים שלושה סיפורים שקווים מקבילים להם. סיפור ירידת אברהם למצרים בשל הרעב בבראשית י"ב, סיפור שרה בבית אבימלך מלך גרר[17] וסיפור רבקה בבית אבימלך[18]. עניינם סיפורי אישה-אחות וסכנות אשר נשקפו לנשותיהם של אברהם ויצחק.
בשלושת הסיפורים יורדים האבות באופן זמני כדי לגור במקום זר, והם נתונים לחסדי שליט ואנשי המקום. בשני סיפורים גיבורי הסיפור נמצאים תחת חרדה קיומית. השורש ג-ו-ר מופיע בשלושת הסיפורים. בשלושת הסיפורים מביע האיש חשש כי יהרג בגלל יופייה של אשתו. בשלושת הסיפורים נוקט הגבר באותה תחבולה ומספר כי היא אחותו. בכל הסיפורים נוזף המלך הזר בזה שהטעה אותו. ובשלושת הסיפורים יוצאים האבות ברכוש גדול. סיפורו של יצחק מוצג בצורה מעודנת יותר. אין בסיפור תיאור על רווח כלכלי ליצחק[19].
שרה בבית אבימלך[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ירידת אברהם לגרר
אברהם מתיישב בגרר ומספר ששרה היא אחותו והיא נלקחת לבית אבימלך מלך גרר. ה' מופיע בחלומו של אבימלך. אבימלך טוען כי עשה זאת בתום לב כי אברם טען בפניו שאחותו היא. אבימלך קורא לאברם ומשלח אותו ואת שרה עם "צֹאן וּבָקָר, וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת"[20].
.jpg)
יצחק ורבקה בגרר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בבראשית כ"ו, יצחק משקר וטוען שרבקה היא אחותו אך לעומת סיפורי שרה בבית פרעה ושרה בבית אבימלך מלך גרר, רבקה אינה נלקחת ממנו. כאשר תושבי גרר מגלים שאינה אחותו קמה זעקה על החטא שיכול היה להיות אם רבקה הייתה נלקחת. המעשה היחידי בין הגבר לאישה הנרמז בסיפור הוא של יצחק ורבקה[21].
רמזים לסיפור יציאת מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסיפור ירידת אברם למצרים בגלל הרעב שפקד את הארץ קיימים רמזים לסיפור יציאת מצרים וזאת בבחינת מעשה אבות סימן לבנים. אברם מהגר למצרים בשל הרעב וכך עושים גם בני יעקב[22]. פרעה מבקש להמית את הזכרים במצרים ולהחיות את הנקבות: "וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה"[23] ובסיפור בבראשית י"ב פוחד אברם שפרעה יפגע בו ואילו שרה תינצל. ה' פוגע בפרעה על פגיעתו באברם. לפני יציאת בני ישראל ממצרים פוגע ה' במצרים בעשר מכות[24]. פרעה משלח את אברם ברכוש גדול וכך עושה פרעה בזמן יציאת מצרים ומשלח את בני ישראל ואלה יוצאים ברכוש גדול[25].
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יונתן גרוסמן, אברהם: סיפורו של מסע, תל אביב, ידיעות אחרונות, 2014.
- שולה קשת, אמרי נא אחותי את, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 2003.
- הרב אלחנן סמט, לך לך - ניסיון כפול, באתר "דעת", מתוך: עיונים בפרשת השבוע כרך א', סדרה שניה, הוצאת מעליות, ירושלים תשס"ד
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 הרב אלחנן סמט, לך לך - ניסיון כפול, באתר "דעת", מתוך: עיונים בפרשת השבוע כרך א', סדרה שניה, הוצאת מעליות, ירושלים תשס"ד
- ^ 1 2 3 רמב"ן על התורה, פרק י"ב פסוק י'.
- ^ יונתן גרוסמן, אברהם: סיפורו של מסע, תל אביב, ידיעות אחרונות, 2014, עמ' 60-50
- ^ פרקי דרבי אליעזר פרקים כו – ל
- ^ בראשית רבה פרשה מ סימן ב
- ^ 1 2 מלבי"ם על בראשית י"ב י.
- ^ פירוש המשניות לרמב"ם משנה אבות ה', ג'
- ^ פירוש העמק דבר על בראשית י"ב י.
- ^ ספר הזוהר, חלק א', דף פ"א, עמוד ב', הק
- ^ מלבי"ם על בראשית יב יא
- ^ אבן עזרא על בראשית יב יא
- ^ 1 2 3 ילקוט שמעוני תורה סז
- ^ רש"י על בראשית יב יא בפירוש השני
- ^ רש"י על בראשית יב יא בפירוש הראשון
- ^ חוג למקרא בכנסת - בתאריך ה' באדר תשע"ב, 28 בפברואר 2012, נבדק ב-2023-02-16
- ^ 1 2 י. כדורי פרשנות המקרא בקומראן בתוך: מגילות קומראן: מבואות ומחקרים, מיקיסטר, ירושלים תשס"ט. עמודים 394–397.
- ^ ספר בראשית, פרק כ'
- ^ ספר בראשית, פרק כ"ו, פסוקים ו'–י"א
- ^ רחל רייך, האשה אשר נתתה עמדי: נשים כעילה לסכסוך ולמלחמה במקרא, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 2005, עמ' 26
- ^ ספר בראשית, פרק כ', פסוק י"ד
- ^ ספר בראשית, פרק כ"ו, פסוקים ו'–י"א
- ^ ספר בראשית, פרק מ"ג, פסוק א'
- ^ ספר שמות, פרק א', פסוק ט"ז
- ^ ספר שמות, פרק י"א
- ^ משה ויינפלד, עולם התנ"ך: בראשית, תל אביב, דוידזון עתי, 1993, עמ' 95