ירושלים בתקופה הצלבנית
 דגל ירושלים בתקופה הצלבנית | |
 | |
| ירושלים הצלבנית | |
| מדינה |
 ממלכת ירושלים |
|---|---|
| שפה רשמית | לטינית, צרפתית עתיקה |
| תאריך ייסוד | 1099 |
| שטח | 1[1] קמ"ר |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר |
30,000 מתוכם 10,000 צלבנים ממוצא אירופאי[2] (1160) |
| קואורדינטות | 31°46′36″N 35°14′03″E / 31.77666667°N 35.23416667°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
התקופה הצלבנית בירושלים החלה עם כיבוש העיר בידי הצלבנים ב-1099, במהלך מסע הצלב הראשון, והפיכתה לבירת ממלכת ירושלים הנוצרית, לאחר 450 שנות שלטון מוסלמי. הייתה זו מן התקופות הסוערות בתולדות העיר, והיא התאפיינה במלחמות וכיבושים תכופים ובהעברת השלטון בעיר מיד ליד, בין הצלבנים והשושלת האיובית המוסלמית.
תפנית ראשונה אירעה רק ב-1187, כשהעיר נכבשה בידי צבאו של צלאח א-דין והחלה בה התקופה האיובית. תקופה זו קרויה על שם השושלת האיובית, שהייתה הסולטנות המוסלמית שהשתלטה על המזרח התיכון בתחילת המאה ה-12. בתום מסע הצלב השישי, ב-1229, חזרה ירושלים שוב לשליטתם של הצלבנים, עד שנכבשה בידי פושטים ח'וואריזמיים ב-1244. התקופה הצלבנית-איובית באה לקיצה עם עליית הממלוכים לשלטון במצרים ב-1260 וכיבוש ארץ ישראל על ידם.
התקופה האיובית הותירה הרס וחורבן בעיר. תחילה נהרסו ביצוריה, אחריהם מרבית המבנים שבה (כחלק ממדיניות איובית מכוונת של אדמה חרוכה), במטרה למנוע מהצלבנים כל אחיזה בעיר ובארץ.
תקופה זו, הקצרה יחסית אך די סוערת, הייתה יוצאת דופן בהיסטוריה של ירושלים: לראשונה מאז חורבן העיר ובית המקדש בשנת 70, שימשה ירושלים כעיר בירה של ישות מדינית עצמאית, סטטוס שאליו חזרה חלקית רק בתקופת המנדט הבריטי בתחילת המאה העשרים, ובמיוחד לאחר הכרזתה כבירת מדינת ישראל העצמאית ב-1948.
לתקופה הצלבנית בתולדות ירושלים הייתה השפעה מכרעת על ההיסטוריה של המזרח התיכון, אשר הקרינה אל מעבר לגבולות האזור, על ארצות האסלאם ואף על אירופה הנוצרית. מסעי הצלב העלו את מעמדה של ירושלים באסלאם, חיזקו וקיבעו את מיקומה בהיררכיה של המקומות הקדושים לאסלאם, אך לא הפכו את העיר למרכז רוחני או פוליטי. משנותק רעיון הג'יהאד משמה של ירושלים בתום התקופה האיובית, שקעה העיר וירד מעמדה הגאו-פוליטי. בתחילת התקופה הממלוכית הפכה ירושלים לעיר משנית, ולאחר מכן, בתקופה העות'מאנית, הפכה לעיר שדה.
תהפוכות אלו לא פסחו על הקהילה היהודית בירושלים, שלמרות הנסיבות הקשות נאחזה בעיר, תוך מאבק עיקש בגלי ההרס וההרג, ותוך ניסיונות הרואיים לשקמה ולבנותה.
תולדות ירושלים בתקופה הצלבנית-איובית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ירושלים הצלבנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכיבוש הצלבני של ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המצור על ירושלים (1099)
כיבוש ירושלים וכנסיית הקבר מידי המוסלמים היה אחת המטרות העיקריות של מסע הצלב הראשון. מסע זה החל ב-27 בנובמבר 1095, אחרי נאום שנשא האפיפיור אורבנוס השני, שבו קרא למאמיניו הנוצרים לצאת במסע צלב לארץ הקודש. ממקום התכנסותם באירופה התקדמו הצלבנים במסעם מזרחה דרך אסיה הקטנה. לאחר תלאות וקרבות בלתי פוסקים בדרכם נגד אמירויות מוסלמיות, יצא הצבא הנוצרי מנסיכות אנטיוכיה שזה מקרוב נוסדה, והחל במסע מזורז דרומה לאורך מישור החוף, ללא עצירה ומבלי לתקוף מבצרים ומצודות בדרך, במטרה לכבוש את ירושלים.
ב-7 ביוני 1099 הגיעו הצלבנים ל"הר השמחה" (מוֹנט ז'וּאַ, Montjoie), המזוהה כנבי סמואל דהיום,[3] ומשם ראו לראשונה את חומות ירושלים. מראה העיר הקדושה הוריד את הצלבנים על ברכיהם והם פצחו בשירת המנוני שמחה. כך, לאחר שלוש שנות מסע, דרך ארצות לא נודעות, לאחר שעברו סכנות, סבל, רעב ומחלות של משתתפיו, כמו גם של מי שניצבו נגדם, עמדו עתה הצלבנים מול יעדם הסופי: ירושלים, העיר הקדושה ביותר לנוצרים, "מרכז היקום" והמקום בו ישו הנוצרי חי ובו נצלב.[4]
ב-13 ביוני הוטל מצור על העיר, אך הצלבנים לא יכלו להכריעה על ידי הרעבתה; מחמת התנאים הקשים עמדו הצלבנים בסכנה שהם עצמם יוכרעו ברעב ובצמא. הטקטיקה שבה נקטו לבסוף הייתה כיבוש העיר בכוח, אך רק ב-14 ביולי 1099, בתום הכנות ממושכות, החלו הצלבנים בהסתערות אפקטיבית על החומות תוך שימוש בכלי מצור. למחרת, ב-15 ביולי, עלה בידם לקדם את מגדל המצור שלהם אל חומת העיר תחת מטר של חצים וקליעים. בצהרי היום, לאחר לחימה בלתי פוסקת, הגיעה נקודת המפנה בקרב כשהצלבנים עלו על החומות וההגנה המוסלמית קרסה. הנוצרים פרצו אל תוך העיר והחלו לטבוח בתושביה המוסלמים והיהודים, ולבזוז את הרכוש. ההיסטוריון המוסלמי איבן אל קלניסי מספר שיהודי העיר ברחו לבית כנסת ושם נשרפו חיים על ידי הצלבנים.[5] מפקד צבא המוסלמים של ירושלים, איפתיקר א-דאולה, הסתגר במצודת העיר מגדל דוד, ולאחר משא ומתן קצר עם הכובשים נכנע והורשה להגיע בחיים לאשקלון.
רבות נכתב על הטבח שערכו הצלבנים בתושבי ירושלים, ולמרות הבדלי הגרסאות לגבי מספר הנרצחים, אין ספק כי מדובר באירוע ברוטאלי. הטבח בירושלים לא חרג מהשקפת העולם הצלבנית וההתנהגות המקובלת על העולם הנוצרי של ימי הביניים. במסע הרצח היה משום קשר בין קנאות דתית ואמונה עיוורת, לתורת לחימה ברברית ושאיפה אנוכית להפקת רווח אישי. השקפות מנוגדות לכאורה אלה הצטלבו יפה באותו זמן ומקום בעולם הצלבני. וכך, כשהם עדיין מבוססים בדם קורבנותיהם, נשאו הצלבנים את ידיהם לשמיים במחווה של תפילת הודייה.
בירת ממלכת ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר כיבוש ירושלים חזרו רבים מהצלבנים לבתיהם באירופה, ובארץ ישראל נותרו מספר זעום של צליינים נוצרים שחשו עצמם מחויבים להתיישב בארץ הקודש. הנותרים בארץ עמדו בפני אתגרים כבירים, כגון שיקום ירושלים כעיר בירתם ומרכז ממלכת ירושלים שנבעו מהלהט הדתי שהניע את הצלבנים לאורך כל האודיסאה של מסעי הצלב, אך הותיר את מרכז הכובד של המדינה מחוץ לנתיבי המסחר העיקריים ורחוק מערי הנמל של מישור החוף.
הטבח הצלבני גרם לשינוי דרמטי בהרכב האוכלוסייה בירושלים. מרבית המוסלמים והיהודים נרצחו או גורשו, ועל מי שניצלו מהחרב נאסר להתגורר ואף לשהות בעיר. מספר ויליאם מצור:[6] ”הגויים אשר היו תושביה כולם כמעט אבדו בחרב לאחר שהעיר נפרצה בכוח; ואם אי אלו נמלטו במקרה, לא ניתן להם עוד מקום בתוך העיר לגור בו. למנהיגים יראי השמיים נראה היה כחילול הקודש אילו היו מרשים לאלה אשר לא נמנו עם מאמיני הנצרות להיות תושבים במקום כה נערץ”.
ירושלים שלאחר הכיבוש נותרה ברובה ריקה מתושבים, בתים רבים בה נותרו נטושים והעיר הייתה ליישוב רפאים. אוכלוסייתה הלטינית הייתה קטנה מאוד והתרכזה סביב כנסיית הקבר ומצודת מגדל דוד. מספר ויליאם מצור:[7] ”בתוך חומות הערים, בתוך הבתים, רק בקושי נמצא מקום בטוח, כי התושבים היו מועטים ומפוזרים והחומות החרבות היו פרוצות להתקפת אויב. גנבים היו מתנפלים בלילה, פורצים לתוך הערים העזובות, שתושביהן גרו רחוק איש מרעהו. התוצאה הייתה שאחדים בסתר, ואחרים בגלוי היו עוזבים את הנכסים אשר רכשו לעצמם והתחילו חוזרים לארצותיהם”.
צעד ראשון במגמה לעצור את הבריחה מהעיר נעשה בחקיקת חוק שקבע כי אדם המחזיק בנכס במשך - שנה הופך לבעליו. שיפור של ממש הושג גם על ידי אכלוס ירושלים בתושבים נוצרים מכתות מקומיות המשתייכות לנצרות מזרחית קתולית. תחילה חזרו הנוצרים תושבי העיר שגורשו או נמלטו ממנה לפני תחילת המצור הצלבני, ונקראו בפי הצלבנים בכינוי "סורים". במקביל, עודדו השלטונות הצלבניים נוצרים מקומיים מכל רחבי הארץ להתיישב בירושלים, אף שיחסי חשדנות, משקעים שונים ומאבקים על הבכורה והשליטה בכנסיית הקבר - העכירו את האווירה. כך התיישבו בשנת 1115 בעיר נוצרים סורים, שעקרו ממקום מושבם בעבר הירדן ויצרו רצף מאוכלס בצפונה של העיר, ברובע שנקרא על שמם. כן נקטו המלכים הצלבניים בצעדים לעידוד המסחר, וב-1120 ביטל המלך בלדווין השני, מלך ירושלים את המכסים שהוטלו על סחורות ומוצרי מזון שהוכנסו לירושלים והפטור הורחב לכל סוגי המסחר ולכל בני העדות הנוצריות והמוסלמיות שהביאו מוצרי מזון מהמרחב העורפי החקלאי של העיר.
כלכלת ירושלים, שלא כמו ערים אפייניות בימי הביניים, נסמכה על תיירות של עולי רגל מאירופה הנוצרית, וקיבלה דחיפה נוספת מפטור ממכסים שאיפשר לפתח את שוקי העיר ולמכור בהם סחורות מיובאות. חשיבותה של תעשייה זו הלכה וגדלה עם התבססות ירושלים כמרכז דתי קדוש, ושיפור ביטחון התנועה בדרכים. גורם נוסף שהשפיע על כלכלת העיר הייתה נוכחות מרכז המינהל - המלכותי, הכנסייתי וזה של המסדרים הצבאיים - בירושלים.
בהיותה עיר בירה הייתה ירושלים מטה הפיקוד של המסדרים הצבאיים. הוותיק שבהם - מסדר ההוספיטלרים, הוקם במקור להבטיח סיוע רפואי לצליינים הנוצרים, שעלו לרגל לירושלים. עם הזמן קיבל על עצמו המסדר גם משימות הגנה ולוחמה במוסלמים. ראשיתו של המסדר בסביבות שנת 1080. המסדר שלט במתחם הגדול של המוריסטן, בסמוך לכנסיית הקבר. במתחם נבנו בית-חולים ובית-מחסה, בהם היו עולי הרגל מוצאים מזור מתלאות הדרך לאחר חודשים של מסע מפרך בים וביבשה. הנוסע היהודי בנימין מטודלה סיפר כי מסדר זה הקצה ללחימה בכופרים 400 אבירים רכובים.[8]
המסדר הגדול השני והמתחרה לכתר מגן האמונה, מסדר אבירי היכל שלמה (טמפלרים), נוסד ב-1118 ותפקידו הרשמי, כפי שבוטא בהצהרת מייסדיו, היה הגנה על הממלכה הצלבנית בארץ הקודש ועל הצליינים העולים לרגל למקומות הקדושים בממלכת ירושלים. לצד ההגנה על עולי הרגל, סיפק מסדר האבירים כח צבאי חזק מאוד שכלל אלפי חיילים וכמה מאות אבירים להגנתה של ממלכת ירושלים. הטמפלרים קבעו את מרכזם במסגד אל-אקצא ובמשך הזמן הוסיפו מבנים למתחם וחיזקו את ביצוריו. הנוסע היהודי בנימין מטודלה סיפר כי "300 פרשים" יוצאים ממקדש שלמה להילחם באויבי האמונה הנוצרית.[9]
מסדר נוסף בעל מאפיינים מיוחדים היה מסדר סנט לזרוס, מסדר דתי נוצרי שהוקם על מנת לטפל בחולי צרעת. מושב מיוחד נקבע עבורם מחוץ לחומות ירושלים בסמוך לאתר השער החדש, ונקרא על שם לזרוס הקדוש. בית המצורעים נתן את שמו לכל מושבות המצורעים שהוקמו בכל רחבי אירופה.[10] מסדר סנט לזרוס היה יוצא-דופן בכך שהיה מורכב ממצורעים ומאנשים בריאים, אשר מילאו תפקידים דתיים וצבאיים. בראשו עמד מגיסטר שהיה מצורע. לתופעה זו של מסדר דתי-צבאי הנוטל חלק בפעילות הממשל במדינה, שכם אל שכם עם אוכלוסייה אזרחית בריאה, לא היה אח ורע באירופה של אותה תקופה, שם לא יכול היה מצורע למלא תפקידים ממלכתיים.
ירושלים האיובית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – המצור על ירושלים (1187)
כיבוש ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר ניצחון המוסלמים בקרב קרני חיטין ב-4 ביולי 1187, נכבשו כמעט כל ערי ממלכת ירושלים ומבצריה, שנותרו ללא מגינים, על ידי הצבא המוסלמי המנצח בראשות צלאח א-דין. ב-17 בספטמבר הגיעו הגדודים המוסלמיים אל מול חומות ירושלים, וב-20 בספטמבר הגיע צלאח א-דין עצמו בראש עיקר צבאו וכיתר את ירושלים, שבה שהו באותה עת 30,000 תושבים וכ-30,000 פליטים נוצרים מכל רחבי ארץ ישראל. המצור היה קצר יחסית אך אינטנסיבי ואלים, כששני הצדדים מרגישים שהמלחמה היא על עיקרי אמונתם ועל סמל מרכזי בתרבותם. לאחר קרבות מרים הצליחו המוסלמים לערער את ביצורי העיר באזור שבין שער שכם לשער הפרחים, סמוך למקום שבו פרצו הצלבנים עצמם לעיר בשנת 1099. המגינים הבינו כי גורלם נחרץ, וכי לא ניתן יהיה להציל את ירושלים הנוצרית מכיבוש. על פי דרישת הפטריארך הלטיני היראקליוס, וככל הנראה גם בלחץ האוכלוסייה האזרחית שרוחה נפלה בלחץ הקרבות, החליטו הנוצרים להיכנס למשא ומתן עם צלאח א-דין על תנאי כניעתם. הקלף היחיד שנותר בידי הצלבנים היה האיום כי אם לא יסתיים המצור ייפגעו האתרים הקדושים לאסלאם - הר הבית ובו כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא. איום זה, בשילוב הלחץ מצד מפקדי הגדודים המוסלמים לסיים את הלחימה, הביא לחתימת חוזה כניעה שלפיו תיכנע העיר לצלאח א-דין, ותושביה יהיו שבויי מלחמה שיוכלו לפדות עצמם תמורת תשלום.
ביום 2 באוקטובר נמסרה ירושלים לידי צלאח א-דין והחלה יציאת הנוצרים הלטיניים ממנה. עשירי העיר הצליחו לפדות את עצמם, אך העניים והפליטים שהגיעו לעיר בחוסר כול, לאחר שכבר ברחו מבתיהם, לא יכלו לשלם את דמי הכופר. אוצרות הכנסייה הוצאו ברובם מהעיר על ידי הפטריארך הלטיני, שלא מצא לנכון להפריש מהם כספים לפדיון שבויים, אלא העבירם בלוויית פרשים מוסלמים לצור. את חלק מעניי העיר הושיע דווקא צלאח א-דין, ששחרר אלפים מהם ללא תמורה. בין המשוחררים ללא דמי הכופר הייתה המלכה סיביל, אשתו של גי דה ליזיניאן, מלך ירושלים השבוי, שהורשתה לבקרו במקום מאסרו בשכם. כ-15,000 נוצרים חסרי כול שנותרו בעיר לאחר 40 ימי פינוי העיר יצאו מירושלים בשיירות שבויים לכיוון ערים מוסלמיות כגון דמשק וקהיר, שם כילו את חייהם כעבדים. הנוצרים שהצליחו לחלץ את עצמם מירושלים יצאו מארץ ישראל דרך נמלים שבשליטת המצרים, כדוגמת אשקלון, ואפילו דרך אלכסנדריה, שם הועלו על אוניות של הקומונות האיטלקיות בדרכם לאירופה.[11] נפילת ירושלים והמקומות הקדושים זעזעו את אירופה. ההלם עתיד היה להביא למותו הפתאומי של האפיפיור אורבנוס השלישי, וליציאתו של מסע הצלב השלישי. מבחינתו של צלאח א-דין, היה כיבוש ירושלים הישג פוליטי רב ערך, שהציב אותו כמגן הדת, כמצביא צבאי אגדתי, והקנה לו מעמד מיוחד בעולם המוסלמי.
ירושלים המוסלמית[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר כיבוש ירושלים, צלאח א-דין פעל למחיקת אופייה הנוצרי. הצלבים שהתנוססו מעל המקומות הקדושים בהר הבית הוסרו, והמבנים חזרו לתפקידם הקודם כמסגדים. מסגד אל-אקצא, שבתקופה הצלבנית היה מרכז המסדר הטמפלרי, טוהר מכל סממן נוצרי. תוספות בנייה צלבניות נהרסו ופריטי ריהוט יקרים הובאו למקום. גם בכיפת הסלע הוסרו צלמים ומזבחות נוצריים והמבנה חזר להיות מסגד. מבנה כנסיית מריה הגדולה הפך לבית חולים (באזור המוריסטן). כנסיית סנטה אנה הפכה למדרסה, וכנסיות אחרות נהרסו ואבניהן נלקחו לתיקון נזקי המצור. בנוסף, הוקדשה תשומת לב רבה והושקעו מאמצים קדחתניים בשיקום ובעיבוי ביצורי העיר כדי להכינה להתקפה נוצרית אפשרית בעתיד.
הצלבנים - הנוצרים הלטיניים - גורשו ברובם מהעיר, אך הנוצרים המקומיים, השייכים לכנסיות המזרחיות, נשארו בעיר כבני חסות תמורת תשלום מס גולגולת (בערבית: ג'יזיה جزْية), ובתמורה קיבלו רשות לחיות בעיר.[12] כנסיית הקבר הועברה לידי הכנסייה היוונית, ומפתחות הכנסייה הופקדו בידי שתי משפחות מוסלמיות. על מנת לבסס את מעמדה ודמותה המוסלמית של ירושלים, יצר צלאח א-דין מערכת של הקדשים שפרנסו מוסדות דת בירושלים, כמו בתי ספר ומסגדים, על ידי הצמדתם לנכסים מניבים שההכנסות מהם הגיעו מדמי חכירה והשכרה, ויועדו למימון פעילותו הרצופה של ההקדש, לאחזקה שוטפת של המבנה, ולתמיכה במאמינים.
תגובת העולם הנוצרי הגיעה במהרה, ומסע הצלב השלישי יצא מאירופה בשנת 1190 על מנת לבטל את השפעות תבוסת קרב קרני חיטין, לכבוש מחדש את ממלכת ירושלים ואת העיר ירושלים. הקרבות החלו עם כיבוש עכו, ומשם יצאו הצלבנים בפיקודו של ריצ'רד לב הארי לכיוון ירושלים. לאחר הצלחה צבאית בקרב ארסוף, התקרבו הצלבנים לירושלים, אך נסוגו והחליטו שלא לנסות לכבוש אותה משיקולים טקטיים ופוליטיים שונים. במקום זאת נכנסו שני הצדדים למשא ומתן, ובמהלכו הצהיר צלאח א-דין כי רעיון הג'יהאד וקדושתה של ירושלים לאסלאם קיבל בעיניו משמעות חדשה ומרכזית. באיגרת למלך האנגלי הוא מודה כי אין ביכולתו לדון על עתיד ירושלים:
”אל נא ידמה המלך בנפשו כי ויתור כזה הוא בגדר האפשר, לא אעז להשמיע אף מילה על כך בפני המוסלמים”[13]
בסופו של דבר נאלץ ריצ'רד לב הארי לצאת מארץ הקודש ולהותיר את ירושלים בידי המוסלמים, ועל פי ההסכם מ-1192 ניתן לנוצרים החופש לעלות לרגל ולבקר במקומות הקדושים.
חורבן ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם מותו של צלאח א-דין בשנת 1193 התפרקה האימפריה האיובית והתחלקה בין בניו. המאבקים בין הנסיכויות האיוביות על בכורה ויוקרה קרעו את המזרח התיכון, ובריתות נוצרו והתפרקו. ירושלים ירדה ממעמדה כעיר בירה ומרכז דתי מוסלמי והפכה לעיר בירה בפרובינציה שמרכזה נמצא לעיתים בדמשק ולעיתים בקהיר. עם זאת, מסעי הצלב שהגיעו לחופי הארץ במטרה להחזיר את העיר לידי ממלכת ירושלים הותירו את העיר כמוקד הסכסוך הנוצרי-מוסלמי. שילוב זה של מעמד גאופוליטי משני מחד, ומוקד של מאבק בין-דתי מאידך, הביא לחורבן העיר במהלך מסע הצלב החמישי.
שליט סוריה האיובי, אל-מלכ אל-מעט'ם עיסא, שעד לאותה תקופה פעל נמרצות לשיקום ביצורים ומבנים בירושלים, החליט להטות את המאמץ הצלבני העיקרי במסע הצלב החמישי ממצרים ולהקל בכך על הלוחמים המוסלמים במצרים, והיפנה את עיקר מאמציו להרס שיטתי של מבצרים צלבניים בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט. עיקר זעם המוסלמים הופנה לירושלים. הפקודה להרוס את העיר עד היסוד, שניתנה מטעם הסולטאן, נראתה כה בלתי מתקבלת על הדעת, שנדרשה נוכחותו בפועל של אל-מועאט'ם בירושלים כדי להוציאה לפועל. כך עברה העיר שני גלי חורבן בשנים 1219 ו-1220. ההרס המוחלט והברוטלי, שבמהלכו נחרבו מרבית המבנים בירושלים ונהרסו חומותיה, גרר תגובות קשות מצד תושבי ירושלים, שחשבו כי הגיע יום הדין. נשות ירושלים המוסלמיות גזזו את שערן והניחו אותו לאות אבל ברחבת הר הבית. הרוב המכריע של האוכלוסייה, כולל הקהילה היהודית, נטש את ירושלים, ובעיר נותרו על עומדם בעיקר מצודת העיר מגדל דוד, כנסיית הקבר, והמתחם המוסלמי המקודש בהר הבית.
ירושלים חוזרת לצלבנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – מסע הצלב השישי
הניסיון להחזיר את ירושלים לשלטון נוצרי ולחזור למצב שקדם לקרב קרני חיטין הוליד סדרה של מסעות צלב שהתישו את כוחה של אירופה, אך לא הביאו לתוצאות המקוות. יוצא דופן במאמצים הנוצריים הללו היה מסע הצלב השישי בהנהגת פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, שיצא מאיטליה אל ארץ ישראל בשנת 1228. מסע זה היה המשכו הישיר של מסע הצלב החמישי, אך שונה באופן מהותי מכל שאר מסעי הצלב העיקריים לארץ ישראל. מסע זה לא התאפיין בקרבות בין המוסלמים לצלבנים אלא בעיקר במשא ומתן, שבסיכומו נחתם חוזה שלום שבו קיבלו הצלבנים שליטה בירושלים ובמקומות קדושים אחרים בארץ ישראל.
הסכם שלום זה, הידוע כ"הסכם יפו", נחתם לתקופה של 10 שנים והעביר שטחים נרחבים בארץ ישראל לשליטה צלבנית. על פי ההסכם, נמסרה ירושלים לידי הצלבנים ולשליטתו המלאה של הקיסר. אזור הר הבית, ובו מסגד אל-אקצא וכיפת הסלע, נשאר בידי חיילים מוסלמים שערכו במקום טקסי פולחן דתי. תושבי העיר הנוצרים ועולי רגל יכלו לעלות להר הבית. סמכות השיפוט בסכסוכים אזרחיים בין מוסלמים ונוצרים ניתנה בידי שופט מוסלמי. כך נכנסה ירושלים למצב חוקי ללא תקדים, שבו הובטח חופש גישה וחופש פולחן במקומות הקדושים, הנמצאים בשליטה מוסלמית.[14]
ההיסטוריון המוסלמי ביברס מתאר את יציאת המוסלמים מירושלים: ”בירושלים ניתנה ההכרזה על יציאת המוסלמים כשהם כואבים ומלאי התמרמרות על אובדן עיר הקודש ומקללים את שמו של אלכאמל.”[15]
הקאדי מג'ד א-דין כתב קינה על החורבן: ”עברתי ליד ירושלים האצילה ובירכתי לשלום את שנותר ממנה. עיני זלגו דמעות חמות לזכר עברה המפואר.שליט ברברי רוצה להרוס את שרידיה ולהנחית עליה את ידו הנפשעת והטמאה. אומר לו כך: תיבש ימינך! כבד נא עיר זו למען אלה המבקשים להסתופף ולהתפלל בה. לו ניתן היה לקנותה בפדיון נפש הייתי נותן עצמי כפרה וכל המוסלמים היו עושים כמוני.”[16]
סופה של התקופה הצלבנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – קרב הירביה
התפוררות ממלכת הצלבנים הגיעה לשיאה עם תבוסתם בקרב הירביה שנערך ב-17 וב-18 באוקטובר 1244 בין ממלכת ירושלים ובעלי בריתה המוסלמים, לבין מצרים, לא רחוק מהעיר עזה. בקרב זה ניצחו המצרים, והצלבנים נחלו את תבוסתם הקשה ביותר מאז אסונם בקרב קרני חיטין.[17] למפלת הצלבנים בקרב היו השלכות חמורות ביותר על ממלכת ירושלים ועל העיר ירושלים במיוחד. אחד הצבאות שהשתתפו בקרב, הצבא הח'וואריזמי, שהופעתו במזרח התיכון תוארה בידי כותבים מהתקופה כאסון וכקטסטרופה, התקדמו במהירות לכיוון שדה הקרב ממקום כינוסם בסוריה אל אזור הגליל, וביום 11 ביולי 1244 הופיעו אל מול חומות ירושלים.
אף על פי שהח'וואריזמים לא היו ערוכים להטלת מצור על ירושלים, נתקפה האוכלוסייה המקומית בהלה משהוברר כי צבאות המדינה הצלבנית ובני בריתם החדשים אינם מוכנים לסטות מצעדתם לכיוון דרום ואינם מתכוונים להסיר את איום המצור והכיבוש מעל ירושלים. תושבי העיר החליטו לעזוב את העיר בליל 21 באוגוסט, ובדרך סבלו הפליטים מהתקפות של תושבים מקומיים. אלא שלפתע הסתובב חלק מהנסים ממחנה תושבי ירושלים ושב לירושלים. על פי הסיפור הבחינו הבורחים בדגלים נוצריים המונפים על חומות ירושלים, והאמינו כי צבא נוצרי כבש את העיר.[18] הנוצרים, שאיתרע מזלם וחזרו לירושלים, נפלו בידי הח'וואריזמים ונטבחו כולם. הכנסיות בירושלים בתוך החומות ומחוצה להן הוחרבו, ותשומת לב מיוחדת הוקדשה להרס כנסיית הקבר.
בין הפליטים שברחו מירושלים היו היהודים, תושבי העיר מאז כיבושה בשנת 1187 בידי צלאח א-דין. חורבן זה, האחרון בסדרה של אסונות, הביא את ירושלים לשפל המדרגה. חיסול ממלכת ירושלים על ידי הממלוכים בשנות ה-90 של המאה ה-13 הכניס את ארץ ישראל ואת ירושלים לתקופה הממלוכית, שבמהלכה שקעה ירושלים למעמד של עיר משנית ללא ביצורים וחסרת חשיבות כלכלית ומדינית, מלבד היותה מקום משכנם של אתרים קדושים לאסלאם.
מעמד וסדרי שלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – פיאודליזם
ירושלים, כעיר בירה של ממלכה פיאודלית, נהנתה ממעמד מיוחד בממלכת ירושלים (Regnum Hierosolymitanum). מחד גיסא - מרכז השלטון ומושב כס המלוכה שתחומה השתרע מביירות בצפון ועד למבצר דרום, ומאידך גיסא מרכזה של הסניורה הגדולה והחשובה בתוך הממלכה - רכושו של המלך - הסניור הפיאודלי החשוב ביותר, כלומר מרכז השטחים בשליטתו הישירה של המלך, שלא הועברו לידי וסלים של הכתר. נוכחות המלך הביאה להתגבשות חצר מלוכה, ונוכחות מתמדת של אצילים מקומיים ותושבי חוץ הביאה איתה אוכלוסייה מבוססת ופעילה. השלטון החילוני של ממלכת ירושלים התגבש בעיר ויצר מערכת אדמיניסטרטיבית ומערכת היררכית שלטונית המיוחדת לעיר בירה, כמו גם מערכת משפט מורכבת ופעילה.
מעמדה הייחודי של ירושלים נגזר גם מהיותה מרכז הכנסייה הלטינית המקומית - בגלל נוכחות כנסיית הקבר ובזכות מושבו של הפטריארך הלטיני של ירושלים, העומד בראש הפירמידה הכנסיתית. היחסים בין שני כוחות שלטוניים אלו התגבשו מיד לאחר כיבוש ירושלים. ביום 2 בפברואר 1100 מסר גוטפריד מבויון לפטריארך הלטיני של ירושלים רבע מהעיר יפו ובפסחא של אותה שנה מסר לידיו את העיר ירושלים תמורת הבטחה לחלוקה בשלל מכיבושים עתידיים, אך גוטפריד מבויון, עתה מגן הקבר הקדוש, נפטר זמן קצר לאחר מכן וההסכמים לא התממשו. ראש הכנסייה נאלץ להסתפק בשליטה ברובע הפטריארך בו שכנה כנסיית הקבר. רובע זה היה אוטונומי והיה - פרוצדורלית - לסניורה פיאודלית עצמאית בראשות הכנסייה - בתוך הסניורה המלכותית ירושלים.
בירושלים ישבו מספר בעלי תפקידים בכירים בממלכה. הסנישאל (Seneschal) - סגנו של המלך, הקוניטאבל - מפקד העליון של הצבא וסגנו המארשל (Mareschal). שניהם חלק המאצולה והאדמיניסטרציה המלכותית שישבה בארמון המלך.
העיר עצמה הייתה בעלת מערכת ניהולית נפרדת בראשות מפקד המצודה (קסטלנום - Castellanus), האחראי על כוחות הצבא בעיר עצמה - חיל המצב. תפקיד זה התמזג לעיתים קרובות עם תפקיד הויצקומס (Vicecomes) - הפקיד האזרחי העליון בירושלים. תפקיד זה שמקורו באירופה כאציל המשרת את המלך, שימש בירושלים ובממלכת ירושלים כנציב מטעם אדון העיר. משרה זו לא עברה בירושה ונושא המשרה הוחלף על פי פקודת האדון. תפקיד מוניציפלי נוסף ייחודי לירושלים היה ה מחתסב (Mathessep) שהיה אחראי על קיום החוקים העירוניים ושגרת החיים בעיר.
פרטים רבים בנוגע למוסדות וסדרי השלטון בירושלים אינם ברורים - מאחר שארכיוני העיר וארמון המלך לא שרדו את שיני הזמן, ונעלמו במהלך כיבוש ירושלים על ידי צלאח א-דין ולאחר מכן - עכו על ידי הממלוכים בשנת 1291.
טופוגרפיה של ירושלים הצלבנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
מערכת הביצורים ומארג הדרכים בעיר העתיקה של ירושלים לא השתנה באופן משמעותי במעברים בין התקופות מאז ייסוד איליה קפיטולינה ועד היום. ירושלים הצלבנית הייתה, בשיאה, עיר פעילה ומפוארת ובה ביצורים מרשימים ומבני ציבור מרשימים לא פחות. ההרס שחוותה העיר עם תום התקופה מותיר את יופייה על דפי ספרי התקופה - כתבי עולי רגל והיסטוריוגרפים של התקופה ומספר מפות סכמתיות שצוירו במהלך ימי הביניים. המחקר הארכאולוגי מתקשה - לאור מיעוט הממצאים - לצייר תמונה מלאה של הטופוגרפיה הייחודית לעיר הצלבנית.
ביצורי העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]
מגדל דוד[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – מגדל דוד
המבנה המרכזי בביצורי ירושלים ואחד המבנים הצלבניים ששרדו את שיני הזמן הוא מגדל דוד (Turris David). המצודה נבנתה על בסיס מצודה מוסלמית שבתורה נבנתה על שרידי מצודת המגדלים ההרודינית, מגדל דוד, שגובהו היה כ 35 מטר ועשוי מאבנים ענקיות מסותתות היטב ומחוברות על ידי עופרת, ישב על הביצור ההרודייני מגדל פצאל.
עיקר הבנייה הצלבנית נערך במצודה בשנות השישים של המאה ה-12, אז הגדילו הצלבנים את שטח החומה לכוון מערב וצפון. כך נוצר מבצר בגודל של כ-750 מטר רבוע ובו שישה מגדלים שהקיפו חצר פנימית. המצודה הופרדה לחלוטין משטח העיר, הוקפה חומה וחפיר מכל צדדיה, וחלקלקה נבנתה בצידה החיצוני תוך ניצול תווי נחל המצודה - קו זרימה של מים לכוון גיא בן הינום.[19]
השער המערבי של ירושלים, הידוע כשער יפו ונקרא בימי הצלבנים בשם שער דויד (Porta David), הועבר ממקומו העתיק בצמוד למגדל דוד והוסט למקומו הנוכחי תוך יצירת רצף מבוצר אחד. הכניסה למצודה נקבעה על גבי גשר עץ הניתן להריסה שנמתח מעל החפיר הפנימי. פתח נוסף קישר, ככל הנראה, בין המצודה עם ארמון המלך (curia Regis) ששכן באזור הידוע כקישלה. במצודה שכן חיל המצב המלכותי בפיקודו של קסטילאן (לטינית: Castellanus) שנשא בתואר הקסטילאן של מגדל דויד שהיה ככל הנראה האחראי גם על המכסים על סחורות הנכנסות בשער העיר.
עשרים שנה לאחר כיבוש העיר עבר ארמון המלך ממסגד אל-אקצא למבנה הצמוד למצודה על חורבות ארמון הורדוס. המצודה, שלמרות קרבות קשים ניצלה מהרס ומאובדן, שוקמה על ידי צלאח א-דין לאחר כיבוש ירושלים בשנת 1187 ועל ידי פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ונציגיו בשנת 1229, לאחר ההרס של חומות העיר בשנת 1219.
הנוסע היהודי בנימין מטודלה[20] מספר בשנת 1170 כי ”ויש שם בית הצביעות שקונין אותו יהודים בכל שנה מהמלך שלא יעשה שום אדם צביעה בירושלים כי אם היהודים לבדם והם ד' יהודים דרים תחת מגדל דוד בפאת המדינה”
-
מצור וקרב על מגדל דוד -
החפיר ה"יבש" במגדל דוד; מבט על הגשר המוביל למצודה. -
מצודת מגדל דוד, מבט מתוך ירושלים, ליתוגרפיה של דייוויד רוברטס, 1841. -
חלקה הפנימי של המצודה
חומות העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – חומות ירושלים
כאמור, ההרס המוחלט שעברו מבני העיר במהלך מסע הצלב החמישי לא הותיר שרידים רבים ממערך החומות הצלבני של ירושלים. עם זאת ניתן לקבוע כי קו הביצורים של החומה העות'מאנית עוקב בנאמנות יחסית אחר קו החומה הצלבני - שהיה מאסיבי ומורכב יותר; חפיר "יבש" - כ-15 מטרים רוחבו וכ-9 מטרים עומקו הקיף את החומה הצפונית משער האריות דרך שער שכם עד מגדל טנקרד, - מאחר שחומה זו הייתה נקודת התורפה העיקרית של ירושלים. לעיר היו מספר שערים ולצידם פתחים קטנים יותר - פִּשְׁפָּשׁים (Posterna), אך העיקריים שבהם היו שער דויד (שער יפו), שער סנט סטפאן (שער שכם) ושער יהושפט (שער האריות).
בתקופה האיובית השקיעו המוסלמים בפיקודו הישיר של צלאח א-דין, מאמץ עילאי בשיקום ושיפור חומות העיר בדרבון האיום הממשמש ובא של מסע הצלב השלישי, שלוחמיו היו צרים על עכו. במסגרת זו הוקף הר ציון בחומה ונכלל בשטח העיר. ביצור חשוב בחומה היה מגדל טנקרד (Turris Tancredi) ששרידיו נמצאים בתוך בניין קולג' דה פראנס. ביצור מאסיבי זה שכן בפינה הצפון מערבית של החומה, על בסיס מגדל קדום יותר, היה קרוי על שמו של הנסיך הצלבני, שהשתתף בכיבוש ירושלים. בחפירות שנערכו במקום בשנות ה-70 של המאה ה-20 נחשפו יסודותיו של המגדל הבנויים מאבני ענק מסותתות.[21] סמוך למגדל נחשף רחוב, ברוחב של כ-3 מטרים, ומיד לאחריו שרידי חומת העיר הצלבנית שרוחבה כ-3 מטרים ולצידה חפיר חצוב ברוחב של כ-19 מטרים. מערבית למגדל נבנתה אמת מים שהובילה מי גשמים מאזור מגרש הרוסים דרך פתח בחומה לתוך העיר.[22][23]
שרידים נוספים לחומת ירושלים הצלבנית נמצאו בשער שכם[24] ששמו בתקופה הצלבנית היה שער סטפאן הקדוש (Porta S.Stephani). חשיבותו של שער זה השתנתה עם הזמן, אך ברור כי מבנה השער היום היה חלק ממבנה השער הצלבני. חומה עבה ומאסיבית, ששרידיה נחשפו בחלקם, נמשכה מהשער עד למרחק של 20 מטרים מחוץ לחומת ירושלים ויצרה מרובע שבו קבוע שער נוסף. הנכנסים בשער סטפאן הקדוש הילכו ברחוב המקביל לחומת העיר ולאחר מספר מטרים נשבר הרחוב בזווית של 90 מעלות אל כוון השער העיקרי - שער שכם של היום על מנת לשבור כל התקפה ישירה על השער.
רבעים, רחובות ואתרים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ירושלים הצלבנית הייתה מחולקת לרבעים מוגדרים, שאופיינו על פי השיוך הלאומי של תושביהם. גבולות רבעים אלו הוגדרו טופוגרפית על ידי הרחובות שחצו את העיר לאורך ולרוחב, כשהם חופפים למתווה הרחובות של העיר הביזנטית - שנשמר עד היום.
הרחוב הראשי של ירושלים הצלבנית נמתח משער סנט סטפאן (שער שכם) אל שער ציון (Porta Montis Syon) - הרחוב נקרא רחוב סטפאן הקדוש (V. sancti Stephani)- עד לאזור כנסיית הקבר, שם התפצל הרחוב לשלושה שווקים מקורים: השוק המכוסה, שוק התבלינים ושוק הבישול הרע. שווקים אלו התגבשו בתקופת המלכה הצלבנית מליסנדה, מלכת ירושלים שחילקה את חלקו המרכזי של הקארדו הרחב לשלושה שווקים צרים מקבילים והוסיפה קירוי מסוגנן לכל שוק. היא הקדישה אחוזים מרווחי החנויות למנזר סנטה אנה, בו שהתה אחותה הצעירה איבט (איובטה). מערך שווקים זה קיים עד ימינו, ברחובות הנקראים "שוק הבָּשׂמים", "שוק הקצבים" ו"שוק הצורפים".
ביציאה מהשווקים, בכיכר חלפני הכסף, התפצל הרחוב לשניים - רחוב הר ציון (Via Montis Syon) ורחוב קשת יהודה (Via Arcus Jude), שמו של רחוב זה נגזר מזיהוי צלבני של הקשת כמקום התאבדותו של יהודה איש קריות. רחובות אלו חזרו והתאחדו בשער ציון הצלבני, שמיקומו היה ממזרח לשער ציון העות'מאני. משער סטפאן הקדוש יצא רחוב נוסף, רחוב ספרד, ומהלכו לכוון דרום מזרח עד לשער הבורסקאים, ששכן בנקודה הנמוכה ביותר בירושלים, ושימש כמוצא מי הניקוז אל מחוץ לעיר. באזור זה שכן שוק בשר,[25] ולצדו פעלו הבורסקאים - מעבדי העורות. ממערב למזרח חצה את ירושלים רחוב ראשי נוסף שנקרא רחוב דויד (Via David) בתוואי רחוב דויד של ימינו. הוא התחיל בשער יפו והוביל אל אזור השווקים, כאן שינה את שמו לרחוב המקדש (Via Templi) ונמתח עד לשער המפואר (שער השלשלת).
רובע הפטריארך[עריכת קוד מקור | עריכה]
רובע זה היה הרובע הראשון שיושב בירושלים לאחר כיבושה, ובאופן גס הוא מקביל לרובע הנוצרי. גבולות הרובע מתחילים ממגדל דוד עד למגדל טנקרד, משם לשער סנט סטפאן ובתוואי רחוב הקרדו המערבי של איליה קפיטולינה אל אזור המוריסטן. ברובע שכנו הכנסיות העיקריות של ירושלים בשכנות צמודה. במתחם המוריסטן בנו הצלבנים את כנסיית מרים הקטנה (הלטינית) (Ecclesia Sanctae Maria ad latinam minor) וכנסיית מרים הגדולה (Ecclesia Sanctae Maria ad latinam major), ששרידיהן היו נראים במתחם עד סוף המאה ה-19. במתחם נבנה גם בית חולים של המסדר יוחנן הקדוש של בית החולים בירושלים (Hospitale S. Iohannis). בצמוד שכנה כנסיית הקבר שהייתה המרכז הרוחני של ממלכת ירושלים ויעד לעולי רגל מכל העולם הנוצרי. בנוסף למוסדות אלו נבנו ברובע מספר רב של כנסיות נוספות, כמופיע במפת קמבריי, המתארת בפרוטרוט את העיר הצלבנית. סביב מתחם המוריסטן נבנו שווקים שחולקו על פי סוגי המוצרים שנמכרו בהם - שוק הדגים, שוק הגבינות, שוק התרנגולות ושוק חלפני הכסף בו נמכרו גם מזכרות לעולי רגל. ברובע זה החלו הצלבנים לאתר אתרים המיוחסים לדרכו האחרונה של ישו (ישוע). מחקרו של הארכאולוג דן בהט מציין כי הצלבנים גיבשו את התפיסה של הוויה דולורוזה, אך התחנות של היום אינן חופפות את התחנות הצלבניות.[26]
הרובע הסורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
רובע זה גבל ממערב ברחוב סטפאן הקדוש ומדרום בהר הבית באזור ההרובע המוסלמי. הרובע היה ידוע גם כרובע היהודים מאחר שבשלהי התקופה המוסלמית התגוררה בו הקהילה היהודית של העיר. קהילה זו, שנטלה חלק פעיל בהגנה על ירושלים בעת המצור הצלבני, נהרסה עם כיבוש העיר, ובניה נטבחו ללא רחם. כאמור לעיל, על מנת לעבות את אוכלוסיית העיר, הושיבו בה הצלבנים אוכלוסייה נוצרית - סורית. ברובע שכנו מספר כנסיות והידועה שבהן כנסיית סנטה אנה (Ecclesia S.Anne) ששרדה בשלמותה. במהלך סקר ארכאולוגי של ירושלים שערך שארל קלרמון-גנו נמצאו כתובות עם שם הכנסייה על משקוף חנויות בשוק הבשמים של ימינו (שוק התבלינים הצלבני). סימונים אלו מעידים כי נכסים אלו היו בבעלות הכנסייה, שהתפרנסה מהכנסותיהם. חנויות אלו הועברו בעת השלטון האיובי להקדש בית הספר אלצלחייה, ששכן במבנה הכנסייה.
הר הבית[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתחם מיוחד זה שוכן במזרח העיר העתיקה בירושלים, ומכוסה מאז ימי הורדוס ברחבה מלאכותית מוגבהת ושטוחה בת כ-140 דונם. התקופה הביזנטית ראתה את הר הבית שומם, נטוש ומוזנח. רבים מאבניו נלקחו לצורכי בנייה והמקום אף שימש כמזבלה לעיר. במהלך התקופה המוסלמית נבנו על ההר המבנים כיפת הסלע, מסגד אל-אקצא שקידשו את האתר ועמדו בניגוד בולט לכנסיית הקבר שעמדה בעליבותה. הכיבוש הצלבני של ירושלים שינה את הסטאטוס של הר הבית ממקום מוסלמי מקודש למרכז אדמיניסטרטיבי ופולחני נוצרי. הצלבנים ייחסו את המבנים על ההר לפרקים תנכיים והפכו את כיפת הסלע ל"מקדש האדון" (Templum Domini) ואת מסגד אל-אקצא ל"היכל שלמה" (Templum Solomonis), שעל שמו (1118) יקרא מאוחר יותר מסדר הטמפלרים, או בשמו המלא - מסדר אבירי היכל שלמה, שכן הטמפלרים חשבו את מסגד אל-אקצא, מפקדתם, לארמונו של שלמה המלך. על ההר זיהו הצלבנים את מקום עקדת יצחק ומקום סולם יעקב, ולהבדיל - את מקום פעולותיו של ישוע כמטיף ומוכיח בשער.
על כיפת הסלע הניחו הצלבנים צלב מוזהב גדול, שלימים הפך לסמל ממלכת ירושלים, ומאוחר יותר לסמל המסדר הפרנציסקני. בדרום הר הבית הם קבעו את המטה המרכזי שלהם בארץ ישראל ולחלל הגדול שבפינה הדרומית מזרחית בהר קראו אורוות שלמה. הצלבנים בנו מספר מבנים על הר הבית. כיפת העלייה (בערבית "קובת אל-מעראג'") היא מהבודדים ששרדו את שיני הזמן. ממערב למסגד אל אקצא בנו הטמפלרים בניין גדול ובו מרתפים אולמות וקלויסטר ענקיים, ובצמוד אליו נבנתה כנסייה חדשה. ארמון זה שימש כמרכזו של המסדר עד לכיבוש המוסלמי של ירושלים, אז הרסו המוסלמים את תוספות הבניה הצלבניות על ההר, עקרו את צלב הזהב וגררו אותו לאות בוז ברחובות העיר.
הכניסה להר הבית נעשתה בעיקר דרך השער המפואר או שער התפארת (לטינית: Porta Speciosa), על שם הפסוק מספר מעשי השליחים בברית החדשה ”שַׁעַר הַהֵיכָל הַנִּקְרָא שַׁעַר הַתִּפְאֶרֶת”.
כניסה נוספת להר הבית התאפשרה בימי חג ובעיקר ביום ראשון של הדקלים דרך שער הרחמים, ששמו בפי הצלבנים שער הזהב (לטינית: porta aurea), אך בשאר ימי השנה היה השער נעול.[27]
-
השער המפואר להר הבית, -
שער הזהב, היום שער הרחמים -
מבט כללי על הר הבית -
הכניסה לאורוות שלמה, (מסגד מרואן)
הרובע הדרומי[עריכת קוד מקור | עריכה]
רובע זה גבל ממזרח בהר הבית, מדרום - בחומה הדרומית של העיר, מצפון - ברחוב המקדש, וממערב - ברחוב קשת יהודה . רחוב הגרמנים בחלק המזרחי של הרובע היה מרכזם של עולי רגל מגרמניה, שהתרכזו סביב כנסיית מרים של הגרמנים (St. Maria Alemannorum), שנבנתה בשנת 1143 במתכונת בזיליקה על ידי תנועת אבירים גרמנים. היא נבנתה במתחם שבו גם בית חולים ואכסניה. שרידי הכנסייה מצויים ברובע היהודי של ימינו, סמוך למדרגות המובילות מהרובע לרחבת הכותל.[28] מערבה משכונת הגרמנים, באזור בו שוכן הרובע הארמני של ימינו, שכן הרובע הארמני של ירושלים - קהילה סגורה ומיוחדת שקשרה את גורלה בגורל ממלכת ירושלים. בתקופה הצלבנית נבנתה מחדש קתדרלת יעקב הקדוש ולידה נבנתה אכסניה לעולי רגל.
אספקת מים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ירושלים ידועה מימים ימימה כחסרה במקורות מים מספיקים. בתקופה הצלבנית הייתה מערכת אספקת המים של תקופת בית שני הרוסה ולצלבנים לא היה הידע המספיק לשקם אותה. אספקת המים נשענה על בורות מים קטנים שנחצבו בכל בית ושימשו לאיסוף מי גשמים, ועל בריכות אגירה בתוך חומות העיר - ובהן בריכת חזקיהו ובריכות הצאן (Probatica). בריכות מים נוספות היו מחוץ לחומות העיר. המאגר הגדול ביותר היה בריכת ז'רמן (Lacus Germani) הידועה בשם בריכת הסולטאן, שנבנתה בשנת 1176. בריכה נוספת, ששימשה לצרכים חקלאיים ולהשקיית בהמות, הייתה בריכת הפטריארך (Lai del Patriarch) - (בריכת חזקיהו). הצלבנים גם הגדילו והעמיקו את בריכת השילוח (Siloe) הניזונה ממעיין הגיחון דרך נקבת השיל (וח.
-
בריכת ממילא, המאה ה-19 -
-
בריכת הסולטן, המאה ה-19 -
בריכת חזקיהו, המאה ה-19
אתרים צלבנים מחוץ לחומות העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]
הר הזיתים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הר הזיתים נמצא ממזרח לעיר העתיקה של ירושלים. ההר קדוש ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים, ומסורות רבות קשורות בו. גובהו והתצפית המצוינת ממנו לעיר העתיקה של ירושלים ומתחם הר הבית גרמו לכך שמרבית המפות הריאליסטיות והאיורים העתיקים של ירושלים נעשו מנקודת זווית של העומד על ההר. מפת קמבריי מציינת מספר אתרים צלבניים השוכנים בהר הזיתים, במפה מובילות דרכים היוצאות משער יהושפט ומשער הזהב אל עמק יהושפט ומתחברות בקבר מרים - שכל העמק היה בבעלותה. מבנה נוסף מהתקופה הצלבנית הוא חקל דמא (בארמית: שדה הדמים) שהוחזק בידי מסדר ההוספיטלרים ושימש כמקום קבורה לעולי רגל. ליד המנזר המודרני ניצב מבנה צלבני הנקרא בית העצמות ובו נטמנו גופות עולי הרגל. בסמוך לקבר מרים, במקום בו עומדת כנסיית כל העמים עמדה כנסייה צלבנית גת שמנא שנהרסה כליל בשנת 1345.
הר ציון[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדומה לחומה המקיפה את העיר העתיקה של ירושלים, גם בתקופה הצלבנית היה הר ציון מחוץ לתחום העיר. במאה ה-13 הקימו הצלבנים קלויסטר ענק שכלל את כנסיית מרים הקדושה של הר ציון (S.Maria de monte Syon) המתוארת בכתבי עולי רגל כבניין מפואר מוקף בחומה, מנזר ובית הארחה. קבר דוד הפך לקריפטה של הכנסייה ונראה כי הסרקופג המשמש היום כמצבת דוד המלך הונח שם על ידי הצלבנים. הקומה השנייה של המבנה הוקדשה לחדר הסעודה האחרונה - עמודים וקשתות מחלקים את האולם הצלבני לשלושה חלקים, בסגנון האפייני למבנים צלבנים מהמאה ה-13. אחד העמודים בחדר מקושט בתמונות שקנאים.
בכתבים צלבניים מוזכרת כנסיית כנסיית פטרוס אין גליקנטו הניצבת על ההר - במקום עומדת במקום כנסייה מודרנית ואין כל זכר לכנסייה הצלבנית.
מנזר המצלבה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – מנזר המצלבה
המבנה המרשים בעמק המצלבה נבנה על ידי בגרט הרביעי מלך הממלכה הגאורגית המאוחדת בין השנים 1039–1056, על יסודות של כנסייה קדומה יותר. במנזר השתכנו נזירים גאורגים בעידוד הצלבנים. המוסלמים שכבשו את ירושלים הפכו את המבנה למסגד עד לשנת 1305 בה חזר המבנה לבעליו ושב לייעודו המקורי.[29] הכנסייה - המבנה העיקרי מהתקופה הצלבנית, בנויה מאולם תווך ושתי סטראות, המחולקות באמצעות אומנות רבועות הנושאות קמרונות, ובה פסיפסים מהתקופה הצלבנית שנשמרו בשלמותם.
עין חמד[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – עין חמד
עין חמד הוא שמם העברי של גן לאומי ושמורת טבע קטנה הצמודה לו השוכנים בהרי ירושלים באפיק נחל כסלון. הם נמצאים מדרום למחלף חמד בכביש 1, כשבעה ק"מ ממערב לירושלים. עין חמד יושבת על תוואי דרך רומית עתיקה שהייתה בשימוש גם בתקופות מאוחרות יותר ונקראה על ידי הצלבנים דרך אמאוס על שם היישוב העברי העתיק. הדרך חיברה את אזור השפלה עם הרי ירושלים והתחילה את מהלכה בסמוך לאזור הידוע היום כפארק קנדה משם עלתה עד אבו גוש ומשם אל הקסטל ואל ירושלים דרך גבעת שאול של היום. האתר ידוע גם בשמו הלטיני אקווה בלה (בעברית מים יפים) ובשמו הערבי איקבלה שהוא שיבוש השם הלטיני. בגדה הצפונית של אפיק הערוץ נמצאים שרידים מרשימים של מבנה צלבני שגודלו 30 על 40 מטר שקיר החזית שלו הפונה לכוון דרום מתנשא לגובה 12 מטר. המבנה בנוי מאבנים מקומיות חלקן מסותתות בשוליהן. למבנה מספר שערים ובו שני אולמות מרווחים שתקרתם מקומרת. על פי ניתוח התוכנית האדריכלית של המבנה ובהסתמך על הדמיון למבנים צלבניים אחרים שנמצאו בארץ, הגיעו החוקרים למסקנה כי המבנה הוא חווה חקלאית מבוצרת ששמרה על מקורות המים באתר.
קבר שמואל הנביא[עריכת קוד מקור | עריכה]
המבנה הקרוי נבי סמואל הוא מסגד ממלוכי הבנוי על שרידי כנסייה מבוצרת מהתקופה הצלבנית. במהלך חפירות שנערכו במקום נחשפו חפיר רחב ועמוק שנחפר מסביב למצודה, מחסנים ובתי מגורים. חשיבותו של נבי סמואל בתקופה הצלבנית נובעת מהיותו נקודת התצפית הראשונה, ממנה יכלו עולי הרגל לעיר הקודש לראות את ירושלים, בשל כך נקרא האתר בשם "הר השמחה" (Montis Gaudii). ביומן המסע של רבי בנימין מטודלה, שביקר בארץ בשנת 1173, מתואר שהצלבנים, בעודם עוברים דרך רמלה, שזוהתה על ידם כ"רמה", מצאו במקום את עצמותיו של שמואל הנביא, והביאו אותם יחד איתם, וקברום מחדש בנבי סמואל - שזוהה על ידם כשילה. לאחר נפילת הארץ בידי צלאח אל-דין, הפכה המצודה למסגד, ומסורת קבורת שמואל התחזקה מאוד הן בקרב המוסלמים והן בקרב היהודים.[30]
-
מסגד הבנוי על מצודה צלבנית בנבי סמואל -
החדר הצלבני באולם הסעודה האחרונה -
-
מנזר המצלבה
דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נוצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1099, לאחר כיבוש ירושלים, הוכרז גוטפריד מבויון ל"מגן הקבר הקדוש" (Advocatus Sancti Sepulchri) ואת ראש הפירמידה של הכנסייה תפס הפטריארך הלטיני של ירושלים, דאימברט, במהפך שסילק את הפטריארך היווני אורתודוקסי ממעמדו. מאחר שכל תושבי העיר הלא-נוצרים נרצחו לאחר כיבוש העיר, ורוב החיילים הצלבנים חזרו לאירופה, נותרה בירושלים אוכלוסייה קטנה של צלבנים פרנקים. מאמצי בית המלוכה הצלבני לעבות את האוכלוסייה בעיר הביא להגירה של נוצרים מקומיים מיון, מצרים, הקווקז, סוריה ואסיה הקטנה אל ירושלים, ובשנת 1160 מוערך מספר תושבי העיר ב-30,000 איש, מהם כ-20,000 נוצרים מקומיים, אותם כינו הצלבנים "נוצרים סורים".[31] הממלכה הצלבנית הייתה מדינה של יוצאי אירופה המקיימים פולחן נוצרי לטיני ורואים בכס הקדוש כסמכות הדתית העליונה. קבוצה אתנית זו עמדה בראש הפירמידה של מערכת פיאודלית שנוהלה בידי הצלבנים הלטיניים והתקיימה למענם. שאר העדות הנוצריות בירושלים היו נחותות בדרגה ונאלצו לשלם מס גולגולת ומעשר לכנסייה הלטינית. הצלבנים לא הסתפקו בשינויים אדמיניסטרטיביים והחרימו נכסים רבים - מנזרים, כנסיות ולהבדיל מסגדים - שנמסרו לידי הכנסייה הלטינית. לנוצרים המקומיים נותרו מספר מקומות פולחן בתוך ירושלים, בהם נערכו תפילות בימי מועד.
יוונים אורתודוקסים - עדה זו, שבניה התקבצו בירושלים מכל קצוות המזרח התיכון, חיה בירושלים כאדון שירד מנכסיו. מרכזם בירושלים הפך לרובע של הפטריארכיה הלטינית, והם מצאו מגורים בכל שאר חלקי העיר. בני העדה התפרסמו כבעלי מלאכה מיומנים, שכישרונם היה חיוני לקיום ממלכת ירושלים. הצלבנים שללו מעדה זו את מעמדה הקודם, כמו גם את הזכות לבחור את ראשי העדה - שהוכפפה לפטריארכים הלטיניים. למרות זאת שמרו היוונים האורתודוקסים על פולחנם במנזרים שהיו פזורים ברחבי ארץ ישראל, בעיקר באזור מדבר יהודה, תוך שהם ניזונים מתנועה בלתי פוסקת ובלתי מופרעת של עולים לרגל - בני הכנסייה מהאגן המזרחי של הים התיכון.
נצרות אוריינטלית - העדות הסוריות, ובמספרים מועטים יותר הקופטים והאתיופים, הגיעו לירושלים בעידוד המלכים הצלבנים על מנת להגדיל את מספר התושבים בירושלים. בני העדה, שהיו עובדי אדמה ופועלים, היו חסרי מסורת מלחמתית. מספרם בירושלים גדל לאחר כיבוש רוזנות אדסה הצלבנית בשנת 1144, כשפליטים מהעדה ברחו לממלכת ירושלים. מנודים מקרב הרוב האורתודוקסי הנוצרי, נותרו בני העדה היחידים שנאחזו בעיר לאחר חורבנה בשנת 1219 - באין להם מקום מפלט.[32]
ארמנים - עדה מתבודדת זו, שבניה שימשו גם כשכירי חרב עבור כל הצדדים הלוחמים בארץ ישראל ואסיה הקטנה, ישבה בירושלים ברובע הארמני של היום. העדה הארמנית הייתה בעלת ברית אמיצה של הצלבנים, שהעריכו את יכולותיהם הצבאיות, כמו את השכלתם וידיעת השפות בה בורכו. מרכזם בירושלים, קתדרלת יעקב הקדוש, נבנתה במאה ה-12 על בסיס שרידים ביזנטיים מהמאה ה-6, והיא מן המפוארות שקיימות בארץ ישראל.
יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]
כיבוש ירושלים בידי הצלבנים בשנת 1099 הביא סוף אלים וחורבן על קהילה יהודית פורחת ומשגשגת, שאף השתתפה בהגנת העיר שכם אחד עם תושביה המוסלמים של ירושלים. מאז הייתה העיר אסורה להתיישבות של יהודים (ביוצא הדופן של קומץ הצבעים בהם פגש בנימין מטודלה). ידוע שבתקופה זו הייתה קיימת "שכונת היהודים" (Judaearia), אולם ההשערה היא ששם זה נשאר עוד מהתקופה הערבית, ואינו מעיד על קיומה של שכונה יהודית. רק בשנת 1189–1190, שלוש שנים לאחר כיבוש ירושלים על ידי צלאח א-דין, נוסדה מחדש קהילה יהודית בעיר.[33] עם כיבוש ירושלים על ידי האיובים השתנה המצב המשפטי והחלה תקופה של סובלנות כלפי היהודים, שאפיינה את השליטים המוסלמיים של המאה ה-12. בחיבורו המפורסם של יהודה אלחריזי "תחכמוני" מתואר מפגש של הכותב עם יהודי תושב ירושלים, שנערך בשנת 1216, המספר על תולדות הקהילה היהודית בירושלים שלאחר המצור האיובי:[34]
ויער אלוהים את רוח מלך הישמעאלים בשנת ארבעת אלפים ותשע מאות וחמישים ליצירה ונחה עליו רוח עצה וגבורה ויעל הוא וכל חילו ממצרים ויצר על ירושלים ויתנה ה' בידו ויצו להעביר קול בכל עיר אל כל צעיר ורב לאמור: דברו על לב ירושלים, לבוא אליה כל הרוצה מזרע אפרים, אשר ישאר מאשור וממצרים, והנידחים בקצה השמיים ויתקבצו מכל פאה אליה ויחנו בגבוליה. ואנחנו עתה יושבים בצל השעה הנמתקת
אלחריזי מצא בירושלים ישוב יהודי הכולל שלוש קהילות: קהילת יהודי צרפת, שנוסדה עם עליית 300 רבנים מצרפת ואנגליה ב-1211; קהילת אשקלון, שיהודיה התיישבו בירושלים לאחר הרס אשקלון על ידי צלאח א-דין ב-1191; וקהילת המערביים, שנוסדה ככל הנראה ב-1198 על ידי עולים מצפון אפריקה.[33]
הפרופסור יהושע פראוור מציין,[35] כי עצם כיבוש העיר על ידי האיובים ביטל את כל הצווים והגזירות הצלבניים ואיפשר כניסה מחודשת של יהודים. שלוש שנים לאחר מכן, בלהט הלחימה במסע הצלב השלישי גזר צלאח א-דין גזירת הרס על אשקלון, שהקיפה גם את הקהילה היהודית וייתכן כי תושבי קהילה זו היו הבסיס לקהילה היהודית בירושלים. הקהילה היהודית ניטלטלה על גלי ההרס ובניה לסירוגין שעברה העיר בתקופה האיובית ואף היו קורבן לטבח הכללי בתושבי העיר שערכו הח'וואריזמים בשנת 1244.
בתקופה קשה זו נאחזו היהודים בירושלים בניגוד לכל היגיון ובניגוד לכל חישוב של תועלת. התיישבות זו הונעה מתוך דחף פנימי אדיר לחיות בירושלים, בקרבה למקומות הקדושים ביהדות ומתוך הצורך בקיום מצוות הקשורות בארץ, וחזרו ונשנו גם בזמנים שהחיים בעיר היו על בלימה ותנאי המחיה היו בלתי אפשריים. כך מוצא אלחריזי בעיר קהילה יהודית פעילה, שבה תושבים מיהודי המגרב, אשקלון, מצרים וצרפת. כך מסופר במכתב משנת 1214 על העברת כספים מקהילות יהודיות שבמצרים לקהילה הירושלמית לצורך תמיכה בנזקקים ולצורך בניית בתי כנסת.
מבנים צלבניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
כנסיית הקבר[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – כנסיית הקבר
כנסיית הקבר של ימינו היא ברובה מבנה צלבני - חלק מכנסיית הקבר הצלבנית שנחנכה ביום 15 ביולי 1149 - חמישים שנה לאחר כיבוש העיר. הצלבנים הקימו על בסיס הכנסייה הביזנטית כנסייה חדשה, ובה איחדו מספר מבנים הקשורים למעשה הצליבה. בהמשך אף זיהו תחנות בדרך המובילה אל הכנסייה והחלו במסורת הויה דולורוזה.
כנסיית הקבר "הצלבנית" הייתה קטנה בהרבה מהכנסייה הביזנטית המקורית, וכללה, מבחינת שטחה, רק את החצר, גבעת הגולגולתא, והרוטונדה. הכניסה לכנסייה נעשתה דרך חצר קדמית (Platea Spulcri) - מורשת המתווה של הכנסייה הביזנטית, שמאפיינת אותה שדרת עמודים שבראשם "כותרות סל". משמאל לפתח הכניסה הוקם מגדל פעמונים ששרד רק בחלקו התחתון, ואילו מצד ימין נבנו מדרגות אל הגולגותא. בכנסייה הוקמו אז גם קפלות שונות, שייצגו דמויות ואירועים מחיי ישו, וביקור בהן נחשב לביקור באתר "האמיתי".[36] מתחם הכנסייה ובו ביתו של הפטריארך הלטיני של ירושלים ומנזר הוקף בחומה. במפות מהתקופה הצלבנית מופיעה הכנסייה במספר שמות, לעיתים בשמה היווני התחייה (Anastasis) ולעיתים בצירוף גולגותא לקפלה התחתונה (Golgata) וקלבריה (Calvaria) למבנה העליון.
במאמרה "אמנות צלבנית בירושלים"[37] מציינת פרופסור ביאנקה קוחנל:
"הבסיליקה הצלבנית היא פתרון צורני ופונקציונלי הולם לכלל הבעיות שהעמיד המקום בפני האדריכל בכל התקופות. ראשית, היא מקנה משקל נגד לרוטונדה בעלת שלוש האפסיסים (בצפון במערב ובדרום) ולמקוף (אמבולטוריום) מסביב לקבר על ידי מקוף משלה והקפלות הרדיאליות; כך מוצאים מזרח ומערב שיווי משקל במכלול בעזרת מבנה קומפקטי והרמוני. שנית, המבנה החדש מדגיש בצורה הולמת גם את מקום הקבר וגם את גבעת הגולגתא, ונותן למתפלל ולעולה הרגל כנסיית פולחן מרווחת".
ההשתלטות הצלבנית על כנסיית הקבר סימנה את מעבר ארץ ישראל והמקומות הקדושים לידי שליטה מלאה של הכנסייה הקתולית והדחת הכנסייה האורתודוקסית ממעמדה. מאבק זה מצא ביטוי גם בטקס שבת האור, לפי הכרוניקן פולק משרטר - בשנת 1101 האש נדלקה רק לאחר שבלדווין הראשון, מלך ירושלים, יצא למקדש האדון (בהר הבית) והתפלל בהכנעה, היוונים סייעו ללטינים, ועשו את הנס עבורם בזמן שהאחרונים התפללו בדבקות בהר הבית.
משכבש צלאח א-דין את ירושלים בשנת 1187 הוא החליט שלא לפגוע בכנסיית הקבר והפקיד את מפתחות הכנסייה בידי שתי משפחות מוסלמיות, משפחת גודה "אל גודייה" ומשפחת "נוסייבה", שעד היום אחראיות על פתיחת הכנסייה וסגירתה.
-
כנסיית הקבר הצלבנית - כתב יד מימי הביניים -
כנסיית הקבר, תמונה משנת 1856 -
ציור המתאר את קברו של גודפרי מבויון -
פטר הנזיר מתפלל בכנסיית הקבר
קבר מרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – קבר מרים
קבר מרים (Ecclesia S. Maria in Valle Josphat) ממוקם בתוך מערה תת-קרקעית בערוץ נחל קדרון. הקברים המקוריים מתוארכים למאה הראשונה לספירה. מאוחר יותר הקבר, שזוהה כקברה של מרים, הופרד מהסלע שהקיף אותו ועוצב בצורת צלב. גוטפריד מבויון, מלכה הצלבני הראשון של ממלכת ירושלים, בנה במקום מנזר לנזירים בנדיקטינים. ובשנת 1130 הוקמה במקום כנסייה מפוארת. המתחם, הנמצא מחוץ לחומות העיר, הוקף חומות ומגדלים לשמירה משודדים מוסלמים. אפרה של המלכה מליסנדה של ממלכת ירושלים הצלבנית נקבר בקפלה בשנת 1161.[38] חפירות שנערכו באתר בתקופת המנדט הבריטי העלו כי הצלבנים הרחיבו את הכנסייה הביזנטית והוסיפו גרם מדרגות היורד לקריפטה, ואת החזית הייחודית הניצבת עד היום.
לאחר כיבוש ירושלים על ידי צלאח א-דין נהרסו הכנסייה והמנזר, אבני הבניין פורקו ושימשו לחיזוק ביצורי ירושלים, ורק הכניסה והקפלה התת-קרקעית (הקריפטה) שרדו.
-
הקבר של מליסנדה, מלכת ירושלים -
חזית קבר מרים בשנת 1856 -
חזית הכניסה הצלבנית לקבר מרים -
המדרגות הצלבניות המובילות לקריפטה
כנסיית העלייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – כנסיית העלייה
כנסיית העלייה משמרת את מסורת עלייתו של ישו לשמים. כשכבשו הצלבנים את ירושלים בשנת 1099 הם בנו באתר קפלה מתומנת, המורכבת משמונה עמודי תווך. ניתן לראות את בסיסי העמודים של הפורטיקו שהקיף את הקפלה בחצר. במערב, בצפון-מערב ובצפון נראים בבירור ובשלמות שלוש מצלעות האוקטגון עליו בנויה בחלקה החומה החיצונית של היום. מהמבנה נותרו רק ארבעה בסיסים של חצאי עמודים בארבע פינות פנימיות של האוקטגון. יש לשער שהיו שמונה עמודים שתמכו בגג שממנו לא נותר שריד. בקיר המזרחי של החצר יש שלושה מזבחות ואחד נוסף מדרום להם. האדיקולה הצלבנית הייתה פתוחה כלפי השמים. בתוך הכנסייה היו כותרות צלבניות עם כפות תמר או צמח קוצני וכותרות עם גריפונים ובעלי חיים וציפורים מתגוששים.[39] קיים דמיון רב בתוכנית ובפרופורציות בין כנסיית העלייה לבין כנסיית הקבר וכיפת הסלע. הצורה המתומנת היא כנראה אלמנט פרי התקופה הצלבנית, אולי בהשפעת המבנה המונומנטלי של כיפת הסלע. אלמנט זה משתקף במגדלים המרכזיים של ארמון הנציב ומוזיאון רוקפלר, מבנים שהוקמו בתקופת המנדט על ידי השלטון הבריטי, שראה עצמו כממשיך דרכם הישיר של הצלבנים.
לאחר כיבוש ירושלים על ידי צלאח א-דין ב-1187 עברה הכנסייה למוסלמים. סביב שנת 1200, שוקמה הכנסייה, שהייתה למקום פולחן מוסלמי: הגג הפתוח הוחלף בכיפה, הקשתות נאטמו באבנים, הסלע הוזז ממרכז האדיקולה לעבר המחרב שנבנה בקיר הדרומי וחומה בצורת משושה נבנתה סביב האתר.
-
כנסיית העלייה הצלבנית -
תבליט צלבני בכנסיית העלייה -
כתובת בערבית על קיר הכנסייה
כנסיית סנטה אנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערכים מורחבים – כנסיית סנטה אנה, בריכות הצאן
כנסיית סנטה אנה נבנתה מצפון להר הבית, סמוך לבריכות הצאן, להן קראו הצלבנים בריכות בית חסדא, בתקופה הביזנטית עמדה במקום כנסייה לציון מקום הולדתה של מרים, אם ישו. לאחר מסע הצלב הראשון הקימו הצלבנים מנזר וקפלה קטנים, שהוקדשו לנס הריפוי של ישו[40] ובנוסף הקימו בצמוד כנסייה גדולה המוקדשת לאנה הקדושה, אמה של מריה. גורלו של המנזר הקטן, בו ישבו על פי ויליאם מצור "ארבע נשים עניות", השתנה משהחליט בלדווין הראשון, מלך ירושלים לגרש את אשתו הנסיכה הארמנית ארדה ושיכן אותה במנזר. על מנת לאפשר למלכה לשעבר להתקיים כיאות למעמדה הגדיל את רכוש המנזר, הכנסותיו וחשיבותו. המנזר הפך למקום מגורים של נשים ממשפחת המלוכה והחשובה שבהן איבט אחותה של מליסנדה, מלכת ירושלים. מליסנדה, שהדת ורווחת אחותה היו קרובים ללבה, הגדילה את הנכסים המניבים שהועברו למנזר.
הכנסייה היא דוגמה לטיפוס הנפוץ ביותר של כנסייה צלבנית בארץ ישראל- בסיליקה עם אולם תווך ושני אגפים משניים המסתיימים במזרח בשלושה אפסיסים מקבילים. המבנה משלב סגנון בנייה רומנסקי מוקדם עם מסורות בנייה מקומיות נוצריות קדומות והשפעות ביזנטיות. באגף הימני מדרגות המובילות לקריפטה מהתקופה הרומית, שעל פי המסורת הנוצרית מהווה את מקום לידתה של מרים.
חמש שנים לאחר תבוסת הצלבנים ב-1187 הפכה הכנסייה למדרסה מוסלמית (בית ספר מוסלמי), כפי שמתואר בכתובת מעל למשקוף הכניסה: "בשם אללה הרחום והחנון. כל הטוב והיפה שעלה בגורלכם הוא מאללה. מדרסה מבורכת זו נבנתה עבור הווקף על ידי אדוננו צלאח א דין סולטאן האסלאם והמוסלמים". בזכות הפיכתה של הכנסייה למדרסה בסמיכות לכיבושה של העיר על ידי צלאח אל דין המבנה נשמר היטב והוא מהווה את אחת הדוגמאות היפות ביותר לארכיטקטורה צלבנית ברחבי ירושלים.
-
שרידי המנזר הצלבני של סנטה אנה -
שרידי המנזר הצלבני של סנטה אנה -
החזית הצלבנית של כנסיית סנטה אנה -
כנסיית סנטה אנה מבט מהצד
מבנים איוביים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – מבני הר הבית
תקופת שלטון השושלת האיובית בירושלים הייתה קצרת יומין וקטועה, אך בתחום הבנייה הושקו מספר מיזמי בנייה שהשפיעו על מראה העיר העתיקה של ימינו. עיקר ההשקעה כוון לשיקום אופייה המוסלמי של ירושלים והחזרת עטרת הפאר להר הבית. מאמץ נוסף הושקע בחיזוק חומות וביצורי העיר. לאחר כיבוש העיר שינו כנסיות ומבני דת נוצרים את זהותם והפכו למסגדים ובתי ספר. על הר הבית נהרסו תוספות בנייה צלבניות וסימני הפולחן הנוצרי הוסרו, ומבנים חדשים נבנו לרווחת המאמינים.
כיפת הדקדוק (בערבית "קֻבּת אלנחויה") נמצאת בפינה הדרום-מערבית של המשטח העליון של הר הבית, ונבנתה על ידי הנסיך האיובי מועט'ם עיסא, מושל דמשק, בשנת 1207. הכיפה היא מבנה מוארך מלבני ובו שלושה חדרים, אורכו של המבנה כ-25 מטרים, ובמרכזו כניסה מקושתת.
כיפת העלייה (בערבית "קֻבּת אל-מעראג'") היא מבנה מתומן (יש לו שמונה צלעות), שרוחבו 6 מטרים, שנבנה על הר הבית, ככל הנראה במאה ה-12 ושימש במקורו כקפלת טבילה. המבנה ניזוק בעת הכיבוש האיובי של ירושלים, ושוקם בשנת 1200. במהלך שיקום המבנה נאטמו הקשתות שאפיינו אותו ונוספה לו גומחת תפילה (מחראב) הפונה למכה.
ספריית ח'אלדיה (ערבית: אל-מכּתבּה אל-ח'אלדיה المكتبة الخالدية) היא ספרייה מוסלמית חשובה ברובע המוסלמי בירושלים. הספרייה מכילה כתבי יד חשובים ונדירים ושוכנת במבנה ייחודי ברחוב השלשלת. המבנה הוא "אנציקלופדיה אדריכלית" של ירושלים בימי הביניים. ראשיתו בתקופה הצלבנית, במאה ה-13. ייעודו בתקופה זו אינו ידוע. באמצע המאה ה-13 נקברו במקום שלושה לוחמים ח'וואריזמים. מבחינה ארכיטקטונית יש במבנה עירוב סגנונות של קשת-כריות וקשת-זיגזג המאפיינות בנייה צלבנית או איובית ארצישראלית עם מאפיינים ממלוכיים, כגון אבלק, שילוב אבנים אדומות ולבנות במשקופי הדלת וחלונות עגולים מוקפים במסגרת זיג-זג.
סוף דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]
מסע הצלב השביעי הביא לקריסת רעיון מסעי הצלב לארץ הקודש, אך גם לתום שלטון השושלת האיובית במצרים עם רציחתו של אלמלך אלמועט'ם תוראן שאה, הסולטאן האיובי האחרון. במקומו עלו לבמת ההיסטוריה של המזרח התיכון, מצרים וארץ ישראל הממלוכים, שעתידים תוך ימי דור להביא כליה על שרידי ממלכת ירושלים. ירושלים, העיר שעצם שמה דחף את צבאות צלאח א-דין ורעיון הג'יהד במאה ה-12, נותרה מחוץ למעגל האידאולוגי הממלוכי. ירושלים לא הייתה יותר יעד, ועם יציאתה מאחיזת הנצרות לא הועמד אופייה המוסלמי תחת איום. הממלוכים כוונו את להטם הדתי כנגד ממלכת הצלבנים ובירתה להלכה, עכו, ונגד הפולשים המונגולים. בהעלם האיום של מסעי צלב חדשים לא יכלה העיר לשמש כמטרה למלחמת קודש ושמה לא יכול היה להצית את דמיון המאמינים. ירושלים שכוכבה דרך לרגע בהיסטוריה המוסלמית חזרה ודעכה למעמד שולי.
גלריית מפות של ירושלים הצלבנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
התקופה הצלבנית הביאה שפע של כתבי יד ומפות המתארים את ירושלים. מפות אלו לא נועדו לצורכי ניווט או מחקר, אלא נועדו לתאר את ירושלים כעיר נוצרית, אליה נושא העולם את עיניו. המפות מאופיינות בתיאור סכמתי ולעיתים פרי דמיונו של המחבר, שבמקרים מסוימים לא ראה כלל את ירושלים. האתרים המצוינים בהן קשורים בעיקר למסורת המקראית והנוצרית.
-
-
"מפת בריסל" -
"מפת פריס" -
"מפת אופסלה" -
"מפת האג" -
"מפת קופנהגן" -
"מפת סנט אומר" -
"מפת שטוטגרט"
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
- כנסיית יוחנן המטביל
- כנסיית אבינו שבשמים
- כנסיית הגואל
- כנסיית סנט מרק
- ירושלים בתקופה הממלוכית
- היסטוריה של ממלכת ירושלים
- המטבח של ירושלים הצלבנית
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שלמה לוטן, ירושלים בתקופה הצלבנית, אברהם פאוסט, אייל ברוך ויהושע שוורץ (עורכים), ירושלים: מראשיתה ועד הכיבוש העות'מאני, מרכז אינגבורג רנרט ללימודי ירושלים, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תשע"ז (2017), עמ' 293–315.
- יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, א-ב, ירושלים: מוסד ביאליק, 1963, 1973, 2005 - מחבר הספר זכה בפרס ישראל; ובתרגומו לצרפתית זכה הספר בפרס האקדמיה הצרפתית
- יהושע פראוור, חגי בן-שמאי, ספר ירושלים - התקופה הצלבנית והאיובית (1250-1099), ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשנ"א
- דן בהט, אלי שילר (עורכים), ירושלים הצלבנית מראה העיר - תולדות ירושלים מחורבן בית שני ועד לתקופה העות'מאנית, ירושלים: הוצאת אריאל, תשנ"ב-1992
- יעל קציר, איריס שגריר, ירושלים לדורותיה: ירושלים בירת ממלכת הצלבנים (יחידה 6), האוניברסיטה הפתוחה, תשע"ז–2016.
- דן בהט, אטלס כרטא הגדול לתולדות ירושלים, ירושלים: הוצאת כרטא, 1994.
- זהר עמר, אפרים לב, רופאים ותרופות בירושלים במאות העשירית עד השמונה עשרה, תל אביב תש"ס.
- מאיר בן-דב, ביצורי ירושלים, החומות השערים והר הבית, תל אביב 1983.
- דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים הבנייה בעיר העתיקה, ירושלים 1993.
- נירית רוסלר, "לתולדות המזון בירושלים", מתוך אוכלים בירושלים בעריכת שרי אנסקי, עדי סמל ודבי הרשמן, מודן הוצאה לאור, 1992
- Adrian J. Boas, Jerusalem in the time of the crusades: society, landscape, and art in the Holy City under Frankish rule. Routledge, 2001
- Sylvia Schein, Gateway to the heavenly city: crusader Jerusalem and the Catholic West (1099-1187), Ashgate Publishing, Ltd., 2005
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מירון בנבנשתי, ירושלים של החרב המתהפכת - ממלכת הצלבנים, באתר מסע אחר
- על ירושלים בתקופה הצלבנית, באתר "לטייל בירושלים"
- חידושים בחקר חומותיה הצפוניים של ירושלים לאור החפירות שממזרח לשער הורדוס (שער הפרחים), באתר רשות העתיקות
- שימור אזור מגדל טנקרד וכיכר צה"ל, באתר רשות העתיקות
- יהושע פראוור, ירושלים בתפיסת הנצרות והיהדות בימי הביניים המוקדמים, קתדרה 17, אוקטובר 1980, עמודים 40–47, 64–66 ו-70–72
- יהושע פראוור, בין הר-הבית לכנסיית הקבר, קתדרה 61, ספטמבר 1991, עמודים 84–94 (התקין לדפוס: בנימין זאב קדר); גרסה טקסטואלית באתר סנונית
מתיה קם, ירושלים והאסלאם, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח (מעמדה של ירושלים באסלאם בעקבות מסעי הצלב)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ כשטח העיר העתיקה של ימינו
- ^ Benvenisti, Meron (1970): The Crusaders in the Holy Land, New York 1970. page 27;40
- ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך א', ירושלים: מוסד ביאליק תשכ"ג, עמ' 134.
- ^ Thomas Asbridge. The First Crusade: A New History. Oxford University Press page 298
- ^ Gibb, H. A. R. The Damascus Chronicle of the Crusades: Extracted and Translated from the Chronicle of Ibn Al-Qalanisi. Dover Publications, 2003 (ISBN 0486425193)
- ^ מצוטט אצל: יהושע פראוור, "היישוב היהודי", יהושע פראוור וחגי בן-שמאי (עורכים), ספר ירושלים - התקופה הצלבנית והאיובית (1250-1099), ירושלים: הוצאת יד בן צבי, תשנ"א, עמוד 201.
- ^ מצוטט ביהושע פראוור, שלטון הצלבנים, שם עמוד 29
- ^ ספר מסעות של ר’ בנימן ז"ל, מהדורת נתן אדלר הכהן, לונדון תרס"ז, נדפס מחדש, ירושלים: האוניברסיטה העברית - החוג להיסטוריה של עם ישראל, תש"ך 1960, עמוד 23.
- ^ ספר מסעות של ר’ בנימן ז"ל, מהדורת נתן אדלר הכהן, לונדון תרס"ז, נדפס מחדש, ירושלים: האוניברסיטה העברית - החוג להיסטוריה של עם ישראל, תש"ך 1960, עמוד 24
- ^ The Domus Leprosorum in Crusader Jerusalem, www.van-oppen.org
- ^ Internet History Sourcebooks Project, sourcebooks.fordham.edu, p. 9
- ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב', עמוד 558.
- ^ עמנואל סיון, "קדושת ירושלים באסלאם"; יהושע פראוור וחגי בן-שמאי (עורכים), ספר ירושלים - התקופה הצלבנית והאיובית (1250-1099), ירושלים: הוצאת יד בן צבי, תשנ"א, עמוד 297.
- ^ "Letters of the Crusaders", Translations and Reprints from the Original Sources of European History, Vol 1:4, (Philadelphia: University of Pennsylvania, 1896), 23-31
- ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, עמוד 191.
- ^ עמנואל סיון. קדושת ירושלים באסלאם, בתוך: יהושע פראוור וחגי בן-שמאי (עורכים), ספר ירושלים - התקופה הצלבנית והאיובית (1250-1099), ירושלים: הוצאת יד בן צבי, תשנ"א, עמוד 298.
- ^ Malcolm Barber. The two cities: medieval Europe, 1050-1320. Routledge, 2004. ISBN 0415174155, 9780415174152 page 367
- ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב', ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"ג, עמוד 298
- ^ דן בהט, מגדל דוד ושמו בימי הבית השני. ארץ ישראל, ירושלים, 1981, עמוד 396.
- ^ ספר מסעות של ר’ בנימן2 מהדורת נתן אדלר הכהן, לונדון, שנת תרס"ז. נדפס מחדש, ירושלים, האוניברסיטה העברית - החוג להיסטוריה של עם ישראל, תש"ך 1960, עמוד 35.
- ^ ירושלים – תכנית מתאר מקומית נספח ארכיאולוגי כיכר צה"ל, מגדל טנקרד, באתר www.antiquities.org.il
- ^ סקר ירושלים [102] אתר 395 בהט ובן ארי 1972
- ^ חידושים בחקר חומותיה הצפוניים של ירושלים לאור החפירות שליד שער הורדוס (שער הפרחים), באתר www.antiquities.org.il
- ^ מינהל חברה ונוער, באתר edu.gov.il
- ^ יהושע פראוור ירושלים בתקופה הצלבנית
- ^ דן בהט, הטופוגרפיה והממצא הארכאולוגי - התקופה הצלבנית, בתוך: יהושע פראוור וחגי בן-שמאי (עורכים), ספר ירושלים - התקופה הצלבנית והאיובית (1250-1099), ירושלים: הוצאת יד בן צבי, תשנ"א.
- ^ Denys Pringle. The Churches of the Crusader Kingdom of Jerusalem: The city of Jerusalem. Cambridge University Press, 2007 page 103
- ^ פרוייקטים - שימור, באתר www.iaa-conservation.org.il
- ^ www.antiquities.org.il/images/archinfo//031-060/048.pdf
- ^ זאב וילנאי, ירושלים בירת ישראל, כרך ב', הוצאת אחיעבר, 1972, עמוד 428.
- ^ Benvenisti, Meron (1970): The Crusaders in the Holy Land, New York 1970 . page 27;40
- ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב', ירושלים: מוסד ביאליק תשכ"ג, עמוד 146.
- ^ 1 2 מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, תקופת הצלבנים, עמ' 94.
- ^ אלחריזי, ספר תחכמוני מצוטט ב"אברהם יערי" מסעות ארץ ישראל. תל אביב, תש"ו עמוד 67
- ^ יהושע פראוור, הצלבנים - דיוקנה של חברה פיאודלית, ירושלים: מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה 1975 עמוד 298.
- ^ ראו: לוי-רובין, מלכה, "המפות הצלבניות של ירושלים", בתוך: אבירי ארץ הקודש, ממלכת ירושלים הצלבנית, ירושלים: מוזיאון ישראל, 1999, עמוד 197-203.
- ^ ביאנקה קוחנל, אמנות צלבנית בירושלים, בתוך: יהושע פראוור וחגי בן-שמאי (עורכים), ספר ירושלים - התקופה הצלבנית והאיובית (1250-1099), ירושלים: הוצאת יד בן צבי, ירושלים תשנ"א, עמוד 309.
- ^ [1]
- ^ Denys Pringle. The Churches of the Crusader Kingdom of Jerusalem: The city of Jerusalem. Cambridge University Press, 2007 p. 75
- ^ הבשורה על-פי יוחנן ה' 1–9.
