יעקב בן דב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יעקב בן דב
יעקב בן דב בשנות ה-20
יעקב בן דב בשנות ה-20
לידה 21 ביוני 1882
פאלין ליד, קייב
פטירה 7 במרץ 1968 (בגיל 85)
ירושלים, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות היהודי בהר הזיתים עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1908–1968 (כ־60 שנה) עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה צילום, צילום קולנוע
צאצאים חנה בן דב עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
יעקב בן דב בשנות ה-40
יעקב בן דב מצלם

יעקב בן דב (21 ביוני 18827 במרץ 1968) היה צלם וצלם קולנוע, מחלוצי הצלמים היהודים בארץ ישראל. נודע כ"חלוץ הפילם הארץ-ישראלי"[1] ו"אבי הסרט העברי"[2].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בד' בתמוז תרמ"ב לדב לסוטרה ולרייזל בת יעקב כץ בעיירה פאלין ליד קייב (כיום אוקראינה), אז חלק מן האימפריה הרוסית. הוא למד בחדר בילדותו ורכש השכלה כללית אצל מורים פרטיים. בנערותו ארגן פעילות ציונית בפלך ז'יטומיר ולאחר מן המשיך ללמוד באקדמיה לאומנויות בקייב. בשנת 1906 כתב למנחם אוסישקין שיסייע לו לעלות לארץ ישראל בעלייה השנייה על מנת שיוכל לצלם את המעשה הציוני. אוסישקין כתב לו "מה צורך לה לירושלים בצלם?" ובן דב כתב בתגובה "יותר משירושלים זקוקה לצלם זקוק אני לירושלים", תשובה זו סיפקה את אוסישקין שסייע לצעיר (ה"פוטוגרף") לעלות לארץ ישראל[3].

בכסלו תרס"ח (סוף שנת 1907) הגיע ארצה. בימיו הראשונים בארץ, הצטרף לתנועת "הפועל הצעיר", עבד כשומר בפרדסי רחובות וצילם את עצמו בדמות "היהודי החדש", חמוש ברובה. לאחר זמן קצר השתקע בירושלים וחבר לבוריס שץ, מייסד האקדמיה לאמנות בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות והמשיך שם בלימודיו. במקביל עבד כעוזרו של הצלם ארמני-ירושלמי גאראבד קריקוריאן.

בשנת תר"ע (1910) נשא אישה את רוזה בת ישעיה דב רבינוביץ, רוקחת במקצועה, שעלתה לירושלים מז'יטומיר לשם כך (נפטרה בירושלים ב-1940). ב-1910, לאחר סיום לימודיו, נותר בן דב בבצלאל וייסד שם את המחלקה לפוטוגרפיה, בה לימד צילום סטילס כאמצעי הכנה לאיור, תחריט והדפס. בשנת 1912 הכריז יחד עם שץ על הקמת תעשיית סרטים יהודיים בארץ-ישראל.

בתחילת מלחמת העולם הראשונה גויס לצבא האימפריה העות'מאנית ושירת כצלם בבית חולים צבאי אוסטרי בירושלים. בשנת 1922, הקים את ביתו בירושלים, מבין ראשוני הבתים של שכונת תלפיות. מאוחר יותר בנה גם בית במרכז העיר. במקביל עסק בייצור גלויות מנופי הארץ, שאוירו על ידי הצייר שמואל בן דוד, הכנת שקופיות ל"פנס קסם" וצילום דיוקנאות של ראשי היישוב וצילומי סטודיו. הוא הפיק כשמונה מאות גלויות, תחילה שיווקן באמצעות חברת "הלבנון", ואחר כך באופן עצמאי בהוצאת "י' בן דב. בצלאל ירושלים", בהוצאה זו אף הוציא שישה אלבומים מנופי ההתיישבות.

פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות ההכרזה על הקמת תעשיית הסרטים בארץ ישראל לא היה יכול בן דב לממש את שאיפתו עקב פרוץ מלחמת העולם הראשונה ועקב מחסור כספי. אולם ב-1917 השיגו לו חברים מיחידת הרפואה האוסטרית בירושלים ציוד צילום ראינוע. השימוש הראשון שעשה בן דב בציוד היה צילום כניסת הגנרל אלנבי לירושלים ב-11 בדצמבר 1917.[4]

בן דב הקים את חברת "מנורה" (The First Palestine Film Co. - MENORAH) והפיק מדי שנה סרט תעודי באורך מלא, המבוסס על "יומנים" שסקרו את תולדות היישוב העברי באותה שנה.

בשנת 1918 סייר במושבות העלייה הראשונה והפיק סרטים קצרים על ראשון לציון, רחובות, גדרה, עקרון ובאר יעקב. באותה שנה ערך מסרטים אלה ומצילום כניסת אלנבי לירושלים את הסרט העברי הראשון בארץ ישראל, "יהודה המשוחררת", המורכב מ-34 סצינות. כיום אין בנמצא עותק של "יהודה המשוחררת" אלא מספר קטעים מן הסרט שהועתקו לסרטים אחרים שנשתמרו.

ב-1921 הפיק את סרטו השני "שיבת ציון", העוסק גם הוא במפעל הציוני, שהוקרן בקונגרס הציוני ה-12 בקרלסבאד.

ב-1923 הפיק את "מעשה בתייר אמריקאי בארץ-ישראל" בהשתתפות שחקנים, הסרט העברי הראשון שכלל דיאלוגים בין הגיבורים.

באותה תקופה צילם באופן תדיר יומנים ובהם תמונות מחיי היישוב כגון חתונת בתו של מנחם אוסישקין, בה ביקרו כל ראשי היישוב דאז[5], הוא ליווה את הנציב העליון הרברט סמואל במסעותיו בארץ, תיעד עלייה על הקרקע של קיבוצים ומושבים ואת בניין הערים העבריות החדשות וליווה אמנים, אנשי תרבות ואישי ציבור. במשך שנים רבות פעל בשירות קרן היסוד והקרן הקיימת לישראל וסרטיו שימשו על מנת להציג את המפעל הציוני בארץ ישראל בפני תורמים יהודים מחו"ל.

בן דב המשיך לערוך סרט תיעודי באורך מלא על אירועי השנה ביישוב, מדי שנה עד 1933.

אחרית ימיו ולאחר מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בן דב המשיך להתגורר בירושלים, בשכונת תלפיות עד מותו בגיל 86. הוא הותיר אחריו את שתי בנותיו אורה וחנה. חלק מהנגטיבים שצילם הצליח לשמור, אך רבים אבדו. לאחר מותו העבירה בתו, הציירת חנה בן דב, את שארית עיזבונו ובו כ-3,000 תשלילים למוזיאון ישראל ולארכיון הציוני. שרידי סרטיו שהתפזרו ושנאספו בכמה ארכיונים בעולם עברו תהליכי שימור בארכיון שפילברג באוניברסיטה העברית ובסינמטק ירושלים ורבים מהם רוכזו על ידי יעקב גרוס. גלויותיו מצויות בעיקר באוסף בוקי בועז, הכולל גם מאות בודדות של צילומי מקור ואוספו של האדריכל אביה השמשוני. בשנת 1993 הוכן סרט תיעודי באורך של 30 דקות בבימויו של יעקב גרוס על יצירתו ופעלו של בן דב[6]. בשנת 2007 נערכה תערוכה רטרוספקטיבית מעבודותיו בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד.

ב-1926 אמר:

לא כתבתי ולא יצרתי גיבורים מדומים... אנוכי לקחתי את החיים כמו שהם, שאי אפשר להכחישם, בסדר קבוע, בצורה נאותה ובביטוי נכון.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • התפתחות היישוב היהודי בארץ ישראל : משנת 1907 ועד ראשית שנות השלושים במבחר תצלומים מתוך ארכיון בן-דב במוזיאון ישראל, יעקב בן דב ; (בעריכת יונה פישר וניסן פרץ). (סדרת הפרסומים באמנות בת זמננו, ספר ד'), מוציא לאור: מוזיאון ישראל, ירושלים, בשיתוף הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1978.

פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • היה הראשון שהפיק סרט על הווי הארץ בשנת 1920, "שיבת ציון"
  • יקיר ירושלים לשנת תשכ"ז - 1967[7]
  • על שמו קרוי רחוב בשכונת תלפיות בירושלים[8].

הערכת פעולתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בן דב היה יוצר עצמאי שהצליח לשכנע את ראשי היישוב בכוחה התעמולתי של אמנותו וגייס את תמיכת ההנהגה הציונית והמוסדות הלאומיים להפקת סרטיו. למרות הקשיים הכלכליים והטכניים הצליח להפיק מדי שנה סרט תעודה באורך מלא במשך 16 שנים רצופות.

"תצלומיו אידיאליסטיים והם מדגישים את המטרות הלאומיות, בקומפוזיציות מעוצבות להפליא."[5].

בצילום של בן-דב ניכר שילוב בין מגמה רומנטית לבין השפעות מודרניסטיות, ההצבות של המצולמים אמנם מוקפדות ומתוכננות במטרה להעביר מסר רגשי חיובי ביחס אליהם, אולם מתאפשרת נוכחותם של יסודות ומרכיבים אקראיים, מתקיים יחס דינמי בין אלמנטים בקדמת התמונה לבין הקרע, התאורה פונקציונאלית והאור אינו נטען במשמעויות שמעבר לזמן ולמקום.

גלריית צלמי ירושלים ע"ש צדוק בסן[9]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נתן ויעקב גרוס, הסרט העברי, הוצאת המחברים, 1991, עמודים 19–62
  • יעקב גרוס, "יעקב בן דב אבי הסרט העברי", 1991 אריאל 83 עמודים 22–40
  • יוסף הלחמי, "ויהי מה", 1995, עמודים 47–60, הוצאת ארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג
  • יעקב גרוס, "מדברים גלויות מארץ ישראל", עולם הצילום והווידאו 2008 גיליון 145, עמודים 87–94
  • יעקב גרוס, מדברים גלויות מארץ ישראל, 2008 קטלוג הגלויות ומכתבי בן דב, הוצאת המחבר

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטים שצולמו או בוימו בידי בן דב, מתוך אוסף ארכיון שפילברג[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שלמה בן-ישראל, "מסתרי החדר הטחוב", בדו-שבועון "כלנוע", 27 באוקטובר 1932, עמוד 9
  2. ^ נתן ויעקב גרוס, הסרט העברי, עמודים 19–62
  3. ^ אברהם חיים אלחנני, ירושלים ואנשים בה, הוצאת ועד עדת הספרדים בירושלים והמרכז לשילוב מורשת יהדות המזרח במשרד החינוך והתרבות, ירושלים 1973, כרך א', עמ' 173.
  4. ^ עמית נאור, הסרט האבוד של אבי הקולנוע העברי, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 09.12.19
  5. ^ 1 2 יעקב הלחמי, חתונה עברית בירושלם, באתר בית הסרט העברי - קולנוע ישראלי
  6. ^ http://movies.yahoo.com/movie/1809401013/info פרטים על הסרט
  7. ^ יקירי ירושלים לשנת תשכ"ז - 1967 באתר עיריית ירושלים
  8. ^ רחוב יעקב בן דב באתר עיריית ירושלים
  9. ^ גלריית צלמי ירושלים ע"ש צדוק בסן מכללת הדסה ואתר "סנונית".