ים סוף (אתר מקראי)
 |
ערך מחפש מקורות
| |
| ערך מחפש מקורות | |
יַם סוּף הוא גוף מים גדול (ים או אגם), אותו לפי הסיפור המקראי חצו בני ישראל במהלך יציאת מצרים, בדרכם מארץ גושן לארץ כנען. הזיהוי של ים סוף כיום אינו ודאי, ולפי מספר גישות הוא מזוהה עם אחד האגמים הגדולים במזרח הדלתא של הנילוס, אשר התקיימו בתקופת הברונזה תיכונה ומאוחרת באזור ובפרט עם ימת בלה, אשר דומה לימת תמסח והאגמים המרים[1] בעת המודרנית. לחלופין, יש המזהים את מקום קריעת ים סוף עם חוף הים התיכון בצפון חצי האי סיני (ימת ברדוויל[2]) או עם החלק הצפוני של מפרץ אילת של הים האדום. על פי כתביו של רבי אברהם אבן עזרא, גם החלק הצפוני של מפרץ סואץ הוא מיקום אפשרי לחציה[3].
פירוש השם[עריכת קוד מקור | עריכה]
השם "ים סוף" הוא ייחודי ללשון העברית ואינו קיים בלשונות אחרות. השם מופיע במקרא, אך מיקומו הגאוגרפי אינו ברור מהכתוב שם, והוא אינו מופיע בשם זה בכל מקור עתיק חוץ-מקראי כלשהו[4]. עם זאת, בשנת 1875 פרסם האגיפטולוג Émile Brugsch ספר בשם L'Exode et les monuments égyptiens ובו הוא מתאר התאמה פונטית בין הביטוי "ים סוף" לבין המילה Pa-Tjuf שמופיעה בפפירוסים מצריים ומתארת שטח שיש בו מים רדודים. מספר חוקרי מקרא אימצו אף הם פרשנות זו[5]. דעה אחרת היא, שהשם נובע מהאלמוגים שבו, משום שפירוש המילה "סוף" המקראית היא כל צמח או דמוי צמח הגדל במים מתוקים או מלוחים[6], וכוללת גם את האלמוגים. ולכן ים סוף פירושו ים האלמוגים.
ים סוף במסורת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – קריעת ים סוף
על פי המסופר בתורה (ספר שמות פרקים יג-יד), לאחר עשר המכות הסכים פרעה מלך מצרים, לבני ישראל לצאת ממצרים כדי ללכת במשך שלושה ימים, לקריב קרבן לאלוהים, ולחזור. כשבני ישראל הגיעו לשפת ים סוף, פרעה שמע שהם ברחו ורדף אחריהם עם צבא של 600 רכבים. בעוד מצרים סוגרים על בני ישראל המפוחדים מכיוון היבשה, אלוהים מורה למשה להרים את מטהו מעל הים, והים נחצה. בני ישראל עברו במסדרון של יבשה בתוך הים במשך לילה אחד, ובבוקר המצרים שרדפו אחריהם נפגעו מאש שמימית. כשניסו להסתובב ולברוח, משה, בהוראת ה׳, שב ומרים את מטהו מעל הים - שנסגר על המצרים ומטביע אותם.
זיהוי ים סוף היום[עריכת קוד מקור | עריכה]
מספר רב של היסטוריונים וגאוגרפים משערים כי ים סוף היה נמצא במזרח הדלתא של נהר הנילוס, לא רחוק מארץ גושן המקראית, שם בתקופת המקרא היה אגם גדול אך רדוד בשם ימת בלה[7], בדומה לימת תימסח או האגמים המרים בעת המודרנית. ממצאים ארכאולוגיים מעידים כי התקיים אגם מאוד גדול וכנראה מלוח בתקופת הברונזה התיכונה בין מערב חצי האי סיני לבין ארץ גושן (שבירתה לרב מזוהה כאווריס).
ישנם פרשנים הסבורים שהים המוזכר בסיפור זה הוא מפרץ סואץ או מפרץ אילת של הים האדום. אחרים סבורים כי מדובר באחד האגמים שבקרבת הים התיכון - כגון ימת ברדוויל.
הסוברים שים סוף הוא מפרץ סואץ או מפרץ אילת או כל גוף מים שמחובר אליהם ישירות, או היה מחובר בעבר[8], מסתמכים על הפסוק "ואני עשה המלך שלמה בעציון גבר אשר את אלות על שפת ים סוף בארץ אדום"[9] , כאשר נובע מכאן בבירור שחלקו של ים סוף מגיע עד הרי אדום, כלומר הכוונה שם למפרץ אילת המגיע להרי אדום באזור אילת. ומכאן נשללת האפשרות שים סוף נמצא בחלק מהים התיכון, כגון ימת ברדוויל, שהוא גוף מים שלא מחובר לים סוף.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרב ד"ר שוקי רייס - תעלומת קריעת ים סוף: איפה יש ים - והיכן התרחש הנס
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ הרב שוקי רייס, תעלומת קריעת ים סוף: איפה יש ים - והיכן התרחש הנס, באתר ynet, 16 באפריל 2017
- ^ הרב שוקי רייס, תעלומת קריעת ים סוף: איפה יש ים - והיכן התרחש הנס, באתר ynet, 16 באפריל 2017
- ^ הרב שוקי רייס, תעלומת קריעת ים סוף: איפה יש ים - והיכן התרחש הנס, באתר ynet, 16 באפריל 2017
- ^ אנציקלופדיה מקראית, כרך ג' עמ' 699-695
- ^ C. De Wit, The Date And Route Of The Exodus, באתר "biblicalstudies.org.uk", 2 ביולי 1959 (באנגלית).
- ^ לדוגמא כשיונה מתאר את טביעתו בים הוא אומר "סוף חבוש לראשי" כתיאור פיוטי כנראה לאצות הדומות לרצועה הנכרכת סביב הראש.
- ^ [1] New Evidence from Egypt on the Location of the Exodus Sea Crossing: Part II
- ^ כגון האגמים המרים, שלפי חלק מהחוקרים היו מחוברים לים סוף בעת העתיקה, עד שהתייבשו עקב סחיפת חולות.
- ^ מלכים א, ט, כו
| קודמת: אילם (אתר מקראי) |
נדודי בני ישראל במדבר | הבאה: מדבר סין (אתר מקראי) |
