ייאוש שלא מדעת
סוגיית ייאוש שלא מדעת היא סוגיה מפורסמת בתלמוד, במסכת בבא מציעא[1] העוסקת במעמדה ההלכתי של השבת אבדה שאין בה סימנים המחייבים להשיבה, באופן שנמצאה לפני שנודע לבעליה שאבדה וממילא עדיין לא הספיקו הבעלים להתייאש ממנה.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי ההלכה, אדם המוצא אבדה, אסור לו להתעלם ממנה, אלא חייב לקחתהּ כדי לעסוק בהשבתהּ לבעליה.[2] כתנאי להשבת האבידה, המאבד צריך לתאר באוזני המוצא סימני זיהוי של האבדה על מנת לאמת כי היא אכן שייכת לו.[3] ההנחה היא שאדם שמאבד חפץ ללא סימני זיהוי מתייאש מלקבל אותו בחזרה,[4] משום שיקשה עליו לאתר אותו. בכך הוא מוותר על החפץ ולכן המוצא זוכה בו מן ההפקר, ויכול לקחת אותו לעצמו, ולא חלה עליו חובת השבתו.[5][6]
ייאוש שלא מדעת מתאר מצב שבו ניתן להניח כי החפץ נמצא עוד לפני שהבעלים גילה על אבדתו, ולכן הוא גם לא התייאש ממנה. עם זאת, יש להניח שכאשר הוא יגלה על האבדה הוא יתייאש ממציאתה.
ייאוש קונה - הגדרות והסברים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ייאוש (משפט עברי)
ההגדרה המילונית למילה "ייאוש" היא אובדן תקווה.[7] בהלכה, המושג מופיע בעיקר בנושאים הקשורים לממונו של אדם,[8] בהם בהקשר שלנו: אם אדם מתייאש מחפץ שאבד לו – המוצא יכול לזכות בו ולקחת אותו לרשותו.[9] יש מהראשונים שהסבירו שכשאדם מתייאש מהחפץ הוא יוצא מרשותו והופך להפקר.[10] לפי הסבר אחר, במקרה של ייאוש בדרך כלל החפץ אינו עשוי לחזור לבעלים, ולכן התורה התירה לכל אדם לזכות בו. מתוך כך אנו מתייחסים לחפץ כאילו הוא אבוד מהבעלים ומצוי אצל שאר בני האדם, ולכן הוא נעשה הפקר גמור.[11]
לפי הסבר נוסף, בעלות על חפץ תלויה בכך שהחפץ נמצא בשליטת בעליו ובדעתו להשתמש בו.[12] ויתור מודע של הבעלים על החפץ, גורר אובדן שליטה והעדר שימוש, וכך ייאוש משמעו אובדן בעלות בחפץ.
קניין מכוח ייאוש - המקור[עריכת קוד מקור | עריכה]
המקור לקניין האבדה על ידי המוצא משום ייאוש הבעלים שנוי במחלוקת התלמודים. בתלמוד הירושלמי הקניין מבוסס על דרשת הכתוב: "אשר תאבד ממנו ומצאתה".[13] חובת ההשבה חלה על ה"אבוד לבעלים" ('תאבד ממנו') ומצוי לאחרים. במקרה של ייאוש, הבעלים מניחים שאינו מצוי גם לאחרים ("שאבוד ממנו ומכל אדם"), ולכן הם מוותרים על בעלותם באבדה.[14]
יש ראשונים שסוברים שגם התלמוד הבבלי לומד את הקניין בייאוש מ"אבדה האבודה לכל אדם".[15] עם זאת, יש הטוענים שלפי הבבלי קניין בייאוש נובע מהיעדר סימני זיהוי באבדה. לפי אותם ראשונים, העובדה שיש לאבדה סימנים יוצרת חזקה שהבעלים לא מתייאשים ממנה ויש לה תובעים. מנגד, אם הבעלים התייאשו - אין תובעים, ועל כן המוצא לא חייב להחזיר את האבדה.[16]
לפי דעה אחרת, הסיבה לזכיית המוצא באבדה שבעליה התייאשו ממנה היא כאמור משום הפקר.[17]
ייאוש שלא מדעת - מחלוקת האמוראים[עריכת קוד מקור | עריכה]
| ” | איתמר: יאוש שלא מדעת. אביי אמר: לא הוי יאוש, ורבא אמר: הוי יאוש.
בדבר שיש בו סימן - כולי עלמא לא פליגי, דלא הוי יאוש. ואף על גב דשמעיניה דמיאש לסוף - לא הוי יאוש, דכי אתא לידיה - באיסורא הוא דאתא לידיה. דלכי ידע דנפל מיניה לא מיאש, מימר אמר: סימנא אית לי בגויה, יהבנא סימנא, ושקילנא ליה. ... כי פליגי - בדבר שאין בו סימן. אביי אמר: לא הוי יאוש, דהא לא ידע דנפל מיניה. רבא אמר: הוי יאוש, דלכי ידע דנפל מיניה - מיאש. מימר אמר: סימנא לית לי בגויה, מהשתא הוא דמיאש. |
“ |
הלכת ייאוש שלא מדעת שנויה במחלוקת אביי ורבא. התלמוד קובע, שהמחלוקת מתייחסת למקרה בו לאבדה אין סימני זיהוי.
דעת אביי[עריכת קוד מקור | עריכה]
לדעת אביי, ייאוש שלא מדעת אינו ייאוש, ומי שמצא אבדה לא יכול לקחת אותה לעצמו. הסיבה לכך היא שהמאבד אינו יודע שהחפץ אבד ממנו, ובפועל הוא לא התייאש ממציאתו.[18] בין הראשונים יש המסבירים את עמדת אביי כך, שגם כאשר האבדה היא ללא סימן לא ניתן לדעת בוודאות אם הבעלים התייאשו ולא מחפשים את האבדה. לכן לא ניתן לקבוע שהיה ייאוש וכי החפץ שייך למוצא.[19] בנסיבות אלו, מוצא האבדה חייב להשיב אותה לבעליה.[20] אכן, אם ניתן לדעת בוודאות שהבעלים התייאשו – המוצא אינו חייב להשיב את האבדה.
דעת רבא[עריכת קוד מקור | עריכה]
לדעת רבא, ייאוש שלא מדעת נחשב ייאוש מכיוון שכאשר אותו אדם ידע שהחפץ אבד לו הוא עתיד לוותר עליו.[21] חלק מהראשונים סבור שהייאוש תקף רק כשקיימת וודאות בדבר ייאוש הבעלים בעתיד. כשצפוי שהבעלים לא יידעו על האבדה, גם בעתיד, מסתבר שרבא יודה שלא מדובר בייאוש,[22] ואפילו אם ניתן לדעת שהבעלים יתייאשו אם יגלו את דבר האבדה.[23]
לדעת אחרונים, לרבא לא נדרש ייאוש בפועל. די בייאוש קונסטרוקטיבי. לכן, גם אם הבעלים לא התייאש מן האבדה, נחשב הדבר כאילו הוא התייאש, על בסיס ההנחה שאם ייוודע דבר האבדה לבעלים הם מן הסתם יתייאשו.[24]
לפי כמה אחרונים, גם אם הבעלים הודיע שאינו מתייאש מהאבדה לאחר שגילה את האובדן – נחשב הדבר כאילו התייאש, מפני שהולכים אחר דרך בני אדם, שדרכם להתייאש.[25] דעה דומה מופיעה גם בקרב ראשונים שסברו כי הסיבה לכך שייאוש שלא מדעת נחשב ייאוש לדעת רבא היא כי סופו מעיד על תחילתו. לפי דעה זו, אבדה ללא סימן נחשבת כ"אבדה האבודה ממנו ומכל אדם", ולכן המצב מוגדר כייאוש, אף על פי שאין ייאוש בפועל.[26]
השלכות המחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהמשך הדיון התלמודי דנים אביי ורבא בעניין זה, ומובאות ראיות לכאן ולכאן. מהדיון משתמע שלמעשה זו מחלוקת עקרונית בשאלה, האם אפשר לפעול על פי דעתו של האדם (בעניינים המחייבים זאת) כאשר האדם טרם נתן דעתו על הנידון, על סמך ידיעתנו הוודאית מה תהיה דעתו. בדומה, האם זה שעתה נודעה לנו דעתו החיובית על נושא כלשהו, מכשירה פעולות שנעשו לפני כן.
לדוגמה: אדם הפריש תרומות ומעשרות מפירות חברו, שלא ברשותו, ובחר לשם כך בפירות משובחים במיוחד. לאחר שבעל הפירות הסכים למפרע לפעולה זו, לדעת רבא הפרשת התרומות והמעשרות שרירה וקיימת, ולדעת אביי, לא עשה כלום ועל בעלי הפירות לשוב ולהפריש מהם את התרומות והמעשרות.
פסיקת ההלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
התלמוד פוסק כדעת אביי, שייאוש שלא מדעת אינו ייאוש.[27]
כך גם פוסק הרמב"ם, בעקבות התלמוד: "ייאוש שלא מדעת אפילו בדבר שאין בו סימן אינו ייאוש. כיצד? נפל ממנו דינר ולא ידע בו שנפל, אף על פי שכשידע בו שנפל יתייאש - הרי זה אינו ייאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפל; אבל אם עדיין הבעלים אומרים: 'שמא נתתיו לפלוני או שמא במגדל הוא מונח או שמא טעיתי בחשבון', וכיוצא בדברים אלו - אין זה ייאוש".[28]
נחלקו הראשונים אם יכול להשתמש בחפץ שמצא,[29] או ש'יהא מונח עד שיבא אליהו' ואינו יכול להשתמש בו כלל.[30] הסוברים שכל עוד הוא לא יודע של מי האבדה, הוא זוכה בה ויכול לעשות בה כרצונו, מסבירים כי הסיבה לכך היא שהפסיקה שייאוש שלא מדעת אינו ייאוש רלוונטית רק במצב שבו יודעים מי הבעלים.[31] להלכה פסק הרב בן ציון אבא שאול[32] שיכול להשתמש.
במקרה שלקח חפץ מבעלים וידוע לו בבירור שהבעלים מסכים שייקח, אף שלא נטל ממנו רשות, במקרה כזה לדעת הבית יוסף אף אביי מודה לדברי רבא.
מקרים שלא במחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]
אבדה שיש בה סימן[עריכת קוד מקור | עריכה]
במצב שבו יש סימן באבדה, גם רבא יודה שייאוש שלא מדעת לא נחשב ייאוש, מכיוון שברגע שהבעלים יגלה על האבדה הוא יחפש אותה בטענה שיש לו סימן, ולכן יש סיכוי שיקבלה חזרה. גם אם הוא יתייאש לאחר מכן, לא ניתן לומר שהייאוש היה מלכתחילה, אלא רק מהרגע שבו התייאש בפועל, והמוצא אינו יכול ליטול את האבדה לעצמו לפני הייאוש.[33]
אם המוצא ראה מי הבעלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אם אדם ראה מטבע נופלת מכיס של חברו ונטלה קודם שהבעלים ידע על האבדה, יש מהראשונים שכתב שהוא חייב להחזיר אותה גם לדעת רבא. הסיבה לכך היא שייאוש מקנה את האבדה למוצא רק אם הוא לא יודע מי הבעלים. לעומת זאת, כשהמוצא ראה מי הבעלים, הוא חייב להשיב להם את האבדה.[34] זאת משום שלוּ הבעלים היה יודע שחברו מצא את המטבע ומכיר את הבעלים, הוא לא היה מתייאש.[35]
אם האבדה נמצאת במקום שאי אפשר להגיע אליו
כגון הצפות או גאות ושפל, המוצא לא צריך להחזיר בגלל שהתורה התירה אבדה כזאת (עיין בבא מציעא דף כ"א עמוד ב').
ייאוש שלא מדעת במקרים שונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
פירות מפוזרים שנפלו[עריכת קוד מקור | עריכה]
אדם שמצא פירות מפוזרים, ונראה מתוך הנסיבות שלא הונחו שם, אלא נפלו מהעץ או ממקום אחר, פטור מהשבתם לבעלים.[36] הסיבה לכך היא שאבדה בעלת חשיבות, בעליה צפויים לבדוק אם היא ברשותם, ולכן יש להניח שהבחינו באבדה, וכבר התייאשו.[37] עם זאת, יש שטענו כי כל עוד לא ידוע בוודאות שהבעלים התייאש, אין להניח שהתייאש, ולכן המוצא חייב להשיב את האבדה לבעליה.[38]
אבדה ששטפה נהר[עריכת קוד מקור | עריכה]
"אבידה ששטפה נהר" הוא מושג המתאר מצב שבו הבעלים אינו יכול לשים ידו על האבדה ולכן הוא מנוּעַ מלהשיבה לבעליה.[39] המקור להלכה זו הוא מדרשת הכתוב: "וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה"[13] - "מי שאבודה הימנו (מן הבעלים) ומצויה אצל כל אדם (שיכול להשיבה). יצאתה זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם".[39] לכן אם יש קושי להגיע אל האבדה ולהצילה, היא יוצאת מרשות הבעלים והמוצא יכול לקחתה. על בסיס דרשה זו נטען, שבנסיבות המתוארות גם בעלים שזועק שאינו מתייאש – דבריו בטלים, משום שהאבדה אינה בת-השבה.[40]
למעשה, אבדה ששטפה נהר היא בגדר ייאוש מדעת. כשאדם יודע שלא ניתן להציל את אבדתו הוא מתייאש, ולכן המוצא זכאי לקחת את האבדה לעצמו.[41] לפי דעות אחרות ההיתר ההלכתי לאי השבת האבדה מקורו בסיבות אחרות, כמו החלת דין הפקר.[42]
ההלכה המודרנית נזקקה לסוגיית "אבדה ששטפה נהר" בדיון בשאלת היתר הורדת קבצים באופן לא חוקי מהאינטרנט או צריבת דיסקים ללא קבלת רשות מן הבעלים. לפי אחת הדעות, יוצרי התוכן שבקבצים או בדיסקים מתייחסים אליו כנכס שלהם, שאבד ונשטף בְּים הנתונים הדיגיטליים, ואינם יכולים להצילו, ועל כן הם מתייאשים ממנו.[43]
השארת/שכחת חפץ במקום ציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
אדם שהניח חפץ במקום מסוים וניכר שהחפץ הונח ולא אבד - אסור למוצא לקחת את החפץ.[44] בספרות האחרונים, ובמקביל בפסיקה הישראלית, עלתה השאלה מה דינו של חפץ שנשכח באתר ציבורי – האם בעלי האתר יכולים להשתמש בחפץ ולקחתו.[45]
על פניו נראה כי בעלי המקום הציבורי אינם יכולים לקחת את החפץ ולהשתמש בו. עם זאת, יש מהאחרונים שפסקו, שאין בחפץ דין אבדה ולא חלה חובה להשיבו, מפני שהוא בא בהיתר לידי בעלי האתר הציבורי.[46] יש שהתנו זאת בכך שקיימת וודאות בכך שבעל החפץ לא יבוא ויבקש אותו בחזרה.[47] לפי דעה אחרת, חפץ שהושאר במקום ציבורי הוא "אבדה מדעת",[48] שנחשבת להפקר וכל הקודם זוכה בה.[49] מנגד, יש מהאחרונים שטענו שאין מדובר באבדה אלא בפיקדון שהושאר במקום הציבורי, ולכן דיני הייאוש אינם חלים, כך שלבעלי המקום אין זכות בפיקדון.[50]
החקיקה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוק השבת אבידה שנחקק במדינת ישראל לא תואם את פסיקת ההלכה בנושא ייאוש שלא מדעת. לפי החוק, אדם צריך להשיב את האבדה לבעליה "זולת אם בנסיבות העניין יש להניח שבעל האבדה התייאש ממנה מחמת מיעוט שוויה".[51] כלומר, החוק דורש מהאדם להפעיל שיקול דעת סביר, ולבחון אם הבעלים יחפשו אחר האבדה או לא, כשהמשקל העיקרי הוא שווי האבדה.
זאת בניגוד לדעת אביי (שנפסקה להלכה), ולפיה רק במקרה שהמוצא יודע בוודאות שהבעלים התייאשו אין חובה להשיב את האבדה, גם במקרה של אבדה ללא סימנים או שאינה יקרה.
נראה שהחוק מאמץ חלקית את דעת רבא בכך שהוא קובע פרק זמן של ארבעה חודשים שלאחריו נחשב שהבעלים התייאשו.[52]
נוסח החוק תואם את העמדה שלפיה גם בעלים שהכריז שהוא לא מתייאש מהאבדה, בנסיבות שאינה בת-השבה, רואים זאת כייאוש מכיוון שהולכים אחר דרך בני אדם, שדרכם להתייאש בנסיבות אלו.[25]
דרך נוספת להבין את החוק היא שהוא כלל אינו מתייחס לייאוש הבעלים.[53] לפי הסבר זה, הגורם להפקעת הבעלות על האבדה הוא שיקולי מדיניות של המחוקק שאין קשר בינם לבין מושג הייאוש המקורי. כך יוצא שלמרות שהחוק מתייחס למושג "ייאוש", בפועל לא נשאר מהמונח התלמודי דבר, למעט השם.[54] לפי הבנה זו אין כל התייחסות בחוק לשאלה אם ייאוש שלא מדעת נחשב ייאוש, מכיוון שההגדרה החוקית של ייאוש קשורה לפרק הזמן שעבר מאז שהוכרזה האבדה במשטרה וללא כל קשר לשאלה אם הבעלים יודעים שאבד להם חפץ או התייאשו ממציאתו.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- זלמן ברוך מלמד, יאוש שלא מדעת, באתר "ישיבה"
- ייאוש שלא מדעת, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- יאוש שלא מדעת, אתר נתיבות הש"ס.
- הערך "יאוש שלא מדעת", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של הרב אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)
- יאוש שלא מדעת (אורכב 07.10.2013 בארכיון Wayback Machine) סדרת שיעורים ומאמרים באתר 'שפע'
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ החל מתלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף כ"א, עמוד ב'.
- ^ ספר דברים פרק כ"ב פסוקים א'-ג'
- ^ בבא מציעא, כ"ח א'.
- ^ בבא מציעא, כ"ג א'
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רנ"ט, סעיף ב' וחושן משפט, סימן ר"ס, סעיף ג'
- ^ דוגמה לכך היא מציאת כסף, מטבעות או שטרות, וזאת משום שההלכה קובעת כי אדם שיש בכיסו כסף, רגיל לבדוק בכל זמן קצר האם הכסף בידו. מסיבה זו, כאשר מוצאים כסף, ישנה סבירות גבוהה מאוד שהמאבד כבר גילה את עובדת איבוד הכסף, והתייאש מלקבלו בחזרה, מפאת חוסר סימנים.
- ^ "ייאוש" אברהם אבן-שושן מלון אבן-שושן מחודש ומעדכן לשנות האלפים 672 (עורך ראשי: משה אזר), 2003
- ^ אנציקלופדיה התלמודית, כרך כא, "ייאוש", עמ' קלז.
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ר"ס, סעיף א'
- ^ חידושי הרמב"ן, בבא מציעא י' א', סוף ד"ה "ואמר".
- ^ חידושי רבי שמעון יהודה הכהן שקופ, בבא מציעא סי' כב אות א'. ראו גם: ירושלמי, בבא מציעא ב, א.
- ^ חזון איש, מסכת כלים סי' לא ס"ק ג. ראו גם: חזון איש, חושן משפט, בבא קמא, סימן ג'.
- ^ 1 2 דברים כב, ג.
- ^ ירושלמי, בבא מציעא ב, א; דף ח ע"ב. מובא גם בתוספות בבא מציעא כז א, ד"ה "מה".
- ^ רש"י בבא קמא סו א, ד"ה "מוצא".
- ^ תוספות בבא קמא סו א, ד"ה "מוצא".
- ^ חידושי הרמב"ן, בבא מציעא י' א', סוף ד"ה "ואמר". להרחבת הדיון בנוגע למקור הייאוש מדין הפקר ראה בחלק "הגדרת הייאוש" לעיל.
- ^ תוספות בבא מציעא כא ב, ד"ה "וכמה".
- ^ נחלת דוד בבא מציעא כב א, ד"ה "שוב". על דברי הריטב"א.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות גזלה ואבדה, פ"ה ה"א. מגיד משנה על אתר.
- ^ רש"י בבא מציעא כא ב ד"ה "דמיאש לבסוף".
- ^ תוספות, בבא מציעא כו ב ד"ה "שנפל".
- ^ קהילות יעקב (קנייבסקי), בבא מציעא, סימן כג (בסופו).
- ^ ברכת משה, בבא מציעא סימן כג (בסופו).
- ^ 1 2 מהר"ץ חיות, בבא מציעא כא ב
- ^ שיטה מקובצת, בבא מציעא כב א, ד"ה "ורבא", בשם הריטב"א.
- ^ בבא מציעא כב ב. זו אחת משש מחלוקות שבין אביי לרבא שבהן פוסקים, באופן חריג, לפי אביי. ראו יע"ל קג"ם
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות גזלה ואבידה, פי"ד ה"ה. הרמב"ם נוקט עמדה דומה ופוסק (שם, פ"ה ה"א) כי כל עוד לא יודעים בוודאות שהבעלים התייאשו חייב המוצא להחזיר את האבידה, לרבות מקרה של עצים ואבנים שנשטפו בנהר, הנחשבים לפי ההלכה כ"אבידה האבודה ממנו ומכל אדם". אמנם לפי ביאורו של המגיד משנה, מדובר במקרה שבו יש אפשרות להציל את העצים והאבנים מן השיטפון, ולכן עדיין אין ייאוש של הבעלים. אכן, במקרה שלא ניתן להצילם, מסתבר, שגם הרמב"ם יודה שאינו חייב להשיבם. ראה מגיד משנה, הלכות גזלה ואבידה, פ"ה ה"א.
- ^ דעת הרמב"ם לפי הבנת הבית יוסף והש"ך.
- ^ ראב"ד רשב"א ורמב"ן
- ^ ש"ך, חושן משפט, סי' רס, ס"ק כו (מתוך דבריו על דעת הרמב"ם).
- ^ אור לציון חושן משפט, ט.
- ^ מהר"ם שי"ף בבא מציעא כא ב ראה עוד: רמב"ן, בבא מציעא כא ב; ר"ן, בבא מציעא כא ב.
- ^ ריטב"א בבא מציעא כו ב ד"ה "אמר רבא".
- ^ מעיני החכמה, בבא מציעא כו ב.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות גזלה ואבדה, פרק טו, הלכה ח; שולחן ערוך, חושן משפט רסב, ז.
- ^ כסף משנה הלכות גזלה ואבדה, פרק טו, הלכה ח.
- ^ טור, חושן משפט, רסב ט.
- ^ 1 2 בבא מציעא כב ב.
- ^ מגיד משנה, הלכות גזלה ואבדה, פ"ה ה"א.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות גזלה ואבדה יא, י.
- ^ נתיבות המשפט רסב ג.
- ^ הרב דב ליאור בעניין הורדת שירים מהאינטרנט אתר ישיבה (י"ח טבת תשס"ד).
- ^ שולחן ערוך חושן משפט רס ט.
- ^ עא 238/16 האפוטרופוס הכללי נ' קו אופ הריבוע הכחול אגודה לשירותים בע"מ (בפירוק) 26 (פורסם בנבו: 10.9.2017). לאחרונים – ראה בהמשך.
- ^ שו"ת מנחת יצחק, חלק ח, סימן קמו.
- ^ שו"ת אגרות משה, חושן משפט, חלק שני, סימן מח (ב).
- ^ חפץ שבעליו הניחו במקום שבו הוא עלול ללכת לאיבוד.
- ^ רמ"א, חושן משפט רסא ד.
- ^ הרב שמואל דוד "חפצים שנשכחו באוטובוס" תחומין, כ"ב 377 (תשס"ב).
- ^ ס'2(א) לחוק השבת אבדה, תשל"ג-1973.
- ^ ס'4 (א) לחוק השבת אבדה, תשל"ג-1973.
- ^ הרב מיכאל ויגודה, השבת אבדה, עמ' 75 בתוך סדרת חוק לישראל, הוצאת משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, ירושלים תשנ"ב.
- ^ כך, למשל, בדברי ההסבר לחוק וכן בדיונים על החוק לא נעשה השימוש במילה "ייאוש". ראה דברי ח"כ מרדכי ביבי, דברי הכנסת, כרך 67, עמ' 3597; והשווה לנוסח סעיף 4 בהצעת החוק, הצעות חוק התשל"א, עמ' 165.