יוסף פריצקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יוסף פריצקי
יוסף פריצקי, 2013
יוסף פריצקי, 2013
לידה 14 בספטמבר 1955
ישראלישראל ירושלים, ישראל
פטירה 5 באוקטובר 2021 (בגיל 66)
מדינה ישראלישראל ישראל
השכלה האוניברסיטה העברית בירושלים
מפלגה מפלגת שינוי, צל"ש עריכת הנתון בוויקינתונים
סיעה שינוי, צל"ש
שר התשתיות הלאומיות ה־16
28 בפברואר 200313 ביולי 2004
(שנה ו־19 שבועות)
תחת ראש הממשלה אריאל שרון
חבר הכנסת
7 ביוני 199917 באפריל 2006
(6 שנים ו־45 שבועות)
כנסות 15 - 16
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

יוסף יצחק פריצקי (14 בספטמבר 19555 באוקטובר 2021) היה עורך דין ופוליטיקאי ישראלי. כיהן כחבר הכנסת וכשר התשתיות הלאומיות בממשלת ישראל מטעם מפלגת שינוי, ובהמשך אותה קדנציה פעל בכנסת כסיעת יחיד בשם "צל"ש – ציונות ליברליות שוויון".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פריצקי נולד, גדל והתחנך בשכונת בית הכרם בירושלים. בנעוריו למד בתיכון ליד האוניברסיטה (סיים ב-1973). עם גיוסו לצה"ל שובץ ככתב צבאי בגלי צה"ל ולאחר מכן כמש"ק חינוך בפיקוד המרכז. משנת 1979, בה בעת עם לימודי משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, עבד כמפיק ועורך מוזיקלי בקול ישראל. בשנת 1983 החל לעבוד כעורך דין. שלוש שנים מאוחר יותר עבר לעבוד בניו יורק.

פעילות ציבורית לפני כניסתו לכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1996 ייסד עם ארנן יקותיאלי את עמותת "עם חופשי", ועמד בראש הנהלתה. במסגרת זו ניהל מאבקים כנגד מה שכינה "כפייה דתית", ובהם המאבק נגד הקמת בית כנסת ברמת אביב, המאבק לקיום מופע להקת המחול בת שבע באירועי חגיגות ה־50 למדינת ישראל ("פעמוני היובל") ומאבקים מתמשכים נגד הימנעות חרדים משירות בצה"ל. העמותה גם ערכה סמינרים וחוגי בית לפעילים, ובשיאה מנתה כעשרת אלפים חברים. במכתב למערכת שפורסם בעיתון "הארץ" ב־30 ביוני 2002 טען כי אין למנות אנשים דתיים לתפקידי שופטים מכיוון שהם אינם יכולים להפריד בין אמונתם לעבודתם.[1]

כעורך דין ייצג פריצקי בעלי דין במשפטים בנושאי דת ומדינה: בעלי עסקים שנקנסו בגין פתיחת עסקיהם בשבת והורים של קטין שהוחזר בתשובה על ידי מטיף חרדי[דרושה הבהרה], בתביעה לצו מניעה נגד המטיף ולפיצויים נגד ארגון ההחזרה בתשובה.

פריצקי היה פעיל במפלגת רצ מגיל צעיר. הוא אף התמודד בפריימריז של המפלגה לקראת הבחירות לכנסת ה־14 במסגרת מרצ, אך הגיע למקום הלפני־אחרון עם 32 קולות בלבד, ולא שובץ במקום ריאלי ברשימת מרצ כנציג רצ לכנסת.

באפריל 1999 הוא עתר לבג"ץ נגד ממשלת ישראל בדרישה לקבוע לקביעת "תוכנית יסוד" (תוכנית ליבה) שתיושם בחינוך החרדי. המדינה הסכימה לעתירה, ועקב כך הכינה תוכנית ליבה בפעם הראשונה בישראל.

פעילות פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקב פעולותיו הציבוריות של פריצקי ביקשו ממנו אברהם פורז ויוסף ("טומי") לפיד להצטרף לרשימת "שינוי" לקראת הבחירות לכנסת ה-15, אף על פי שלא היה אז חבר במפלגה זו. ראשי המפלגה, שהחליטה לחרוט על דגלה את המלחמה בכפייה הדתית, חיפשו פעיל ציבורי המזוהה עם מאבק זה ופנו לפריצקי. הוא הוצב במקום הרביעי ברשימה ונבחר לכנסת ה-15. פריצקי כיהן כחבר בוועדת הכספים ופעל נגד הקצאת כספים ייחודיים למפלגות החרדיות ולמוסדות דת. בכנסת זו אף יזם פריצקי את חוק נציב תלונות הציבור על שופטים, במטרה להגביר את אמון הציבור במערכת המשפט. החוק נחקק על אף היותו של פריצקי חבר כנסת מן האופוזיציה ועל אף התנגדותה של מערכת המשפט לחקיקתו.

בשנת 2003, לאחר הבחירות לכנסת ה-16, מונה פריצקי לשר התשתיות הלאומיות בממשלתו של אריאל שרון. שרון סירב להפקיד בידיו תיק שבו אפשר להביא לשינויים משמעותיים בתחומי הדת והמדינה בישראל. לפיד (שמונה לשר המשפטים) ופורז (שמונה לשר הפנים) הבטיחו לפריצקי, כמו ליתר חברי "שינוי", כי בתפקידיהם אלה הם יחלו בביצוע הרפורמות הדרושות ביחסי הדת והמדינה בישראל. בפועל לא הצליחה "שינוי" לקדם שינויים משמעותיים בתחום, מה שגרם למתח רב בשורותיה וליריבות קשה בין פריצקי ובין לפיד ופורז.

בתפקידו כשר התשתיות הלאומיות פעל פריצקי להחדרת הגז הטבעי למשק האנרגיה הישראלי ולשינויים מבניים בחברת החשמל ובחברת "מקורות". הוא התנגד לחתימת ההסכם בין חברת החשמל לחברת EMG לרכישת גז טבעי ממצרים; הוא העדיף את אפשרות רכישתו מחברת בריטיש גז, שהחזיקה ברישיון מהרשות הפלסטינית להפקת גז ממאגר ימי מול רצועת עזה. בשל עמדתו זו הפעיל נגדו יוסי מימן, מבעלי EMG, חוקר פרטי באמצעות חברת מרחב שבבעלותו. החוקר לא מצא כל קשר בין פריצקי לבריטיש גז, אך רכש הקלטה שבה נשמע פריצקי אומר לחוקר הפרטי יעקב אשל, אשר פנה אל פריצקי בחיפוש אחר חומר שלילי על עמיתו לסיעה אברהם פורז, שישמח אם יצליח במשימתו.[2][3][4] דבר ההקלטה ותוכנה פורסמו בתוכנית מבט לחדשות ולאחריה, על פי עצתו של טומי לפיד, הופיע פריצקי באולפני הטלוויזיה והתנצל לפני פורז.[5][6] חשיפת ההקלטה הביאה לפיטוריו מתפקידו בממשלה ב־13 ביולי 2004, לבקשת יושב־ראש מפלגתו טומי לפיד. מאוחר יותר נסגר תיק החקירה בעניינו מחוסר ראיות,[7] אך חבריו למפלגה לא סלחו לו והוא הורחק מכל פעילות במפלגת "שינוי". כיוון שכך הפך פריצקי לסיעת יחיד בכנסת, ושמה "צל"ש – ציונות ליברליות שוויון". הוא לא התמודד בבחירות לכנסת ה-17.

לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סיום כהונתו כחבר כנסת פנה פריצקי לעסקים ולעולם האקדמיה.

בתחום העסקי הוא פעל בענף האנרגיה והתשתיות בארצות הברית. הוא ייסד ביוסטון תאגיד בשם International Pipes המקשר בין גופים וחברות בתחום האנרגיה והמים באירופה ובטורקיה ללקוחות פוטנציאליים בארצות הברית. במסגרת זו הביא לחתימת הסכמים רחבי היקף בין יצרנים טורקים ללקוחות אמריקאים בתחומי צנרת הגז והנפט, טיוב מים והתפלתם, ועבודות תשתית. הוא הוזמן תדיר לכינוסים בתחומי האנרגיה והמים ברחבי העולם, ונשא הרצאות בנושא.

באקדמיה הוא היה דוקטורנט ומרצה, והתזה שלו עסקה במדיניות הממשלה במשק האנרגיה. בשנת 2016 החל ללמד קורסים בתחום כפרופסור אורח באוניברסיטת טקסס באוסטין.

במאי 2015, על רקע הרכבת הממשלה ה־34 ומינוי חברת הכנסת איילת שקד לשרת המשפטים, כתב בפייסבוק כי "בפעם הראשונה בישראל יכולה שרת משפטים לככב בלוח שנה של מוסכים".[8][9]

באוגוסט 2018 מכר את מפלגתו כמפלגת מדף לעו"ד עמיחי ויינברגר, נציגו של נפתלי בנט. בהמשך הקים ויינברגר על בסיס מפלגה זו את מפלגת הימין החדש.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פריצקי היה נשוי לפנינה, עורכת דין וחברה לשעבר במועצת שינוי, ואב לשלושה ילדים. הוא התגורר ברמת אביב ג' בתל אביב.

לאחר מאבק של שנים במחלת הסרטן נפטר פריצקי ב־5 באוקטובר 2021, בגיל 66. הוא נקבר בבית העלמין האזרחי מנוחה נכונה כפר סבא.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]