יוסף ולק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יוסף ולק
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 27 בינואר 1914
א' בשבט תרע"ד
ברסלאו, גרמניה
פטירה 26 במאי 2005 (בגיל 91)
י"ז באייר תשס"ה
מדינה גרמניה, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מעסיק אוניברסיטת בר-אילן עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה מדליית בובר-רוזנצווייג (1996) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

יוסף וַלְקגרמנית: Joseph Walk;‏ א' בשבט תרע"ד, 27 בינואר 1914י"ז באייר תשס"ה, 26 במאי 2005) היה מחנך והיסטוריון ישראלי יליד גרמניה.

שימש כמורה וכמפקח מחוז ירושלים, פרופסור לחינוך באוניברסיטת בר-אילן וראש מכון ליאו בק ירושלים.

היה איש הציונות הדתית, אידאולוג בולט של השמאל הציוני-דתי עד שנות ה-70 וממייסדי עמותת "עוז ושלום".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף נולד בעיר ברסלאו שבגרמניה למקס (מתתיהו) ומרגרט ולק. סבו, יהודה ולק, היה יהודי ליטאי שהיגר לגרמניה עם ילדיו. אביו הצטרף לתנועה הציונית בגיל 20, וחינך את בנו לערכי הציונות הדתית. ולק התחנך ברוח תורה עם דרך ארץ, ולמד בבית הספר התיכון היהודי בעיר, שאביו היה ממייסדיו. בין מוריו שם היה אריך קליבנסקי.[1] בהשקפת עולמו הלך ולק בדרכו של עקיבא ארנסט סימון (ולימים הכירו והיה לידידו). בעת שלמד בכיתה י' היה ממארגני סניף של "ברית הנוער של צעירי המזרחי" בברסלאו. עם סיום לימודיו בתיכון היהודי (שהיה בית ספר שש-שנתי, עד כיתה י') למד בגימנסיה ריאלית גרמנית בעיר, ובמהלך לימודיו בחר במקצוע ההוראה וקיווה לעלות לארץ ישראל ולהיות בה למחנך.[2] בשנת 1932 סיים את בחינות הבגרות ונסע ללמוד בסמינר היהודי למורים בקלן. בסמינר הכיר את רבקה (פרידה) וייל (1913–1958) מדיסלדורף, בתם הרביעית של רוזֶה לבית הורוויץ והרב ד"ר חיים יהודה אריה וייל. ב-1933 שב לעיר הולדתו ולימד בבית ספר עממי ותיכון יהודיים ציבוריים. בשנת תרצ"ו נישא לרבקה. בני הזוג רצו להינשא בארץ, אך מתוך התחשבות במשפחותיהם, נישאו בברלין בינואר 1936. לאחר כשבוע עלו השניים לארץ ישראל באונייה מטריאסט, שבה השגיחו על קבוצה של עליית הנוער הדתי.

בארץ התיישבו במושב הדתי שדה יעקב שבעמק יזרעאל. במשך חמש שנים עבד ולק כמדריך בקבוצות של עליית הנוער. לאחר מכן היה מורה בשדה יעקב ובעפולה. במלחמת העצמאות התגייס לחיל המשמר של "ההגנה", ולקח חלק בכיבוש בית לחם הגלילית וולדהיים וגירוש תושביהם הטמפלרים מהארץ.[3] בעקבות חוויותיו מהגירוש החל לכתוב מדור קבוע ב"הצופה לילדים", שאותו כתב במשך שנים (בתחילה נקרא "מה דעתך", ואחר-כך "לדעת").

בשנים 19471948 כיהן כמנהל בית הילדים במארקין, בלגיה, ליתומים ניצולי השואה. עם שובו לארץ הוסיף להורות, ומ-1952 ועד 1954 כיהן כמפקח מחוז ירושלים במשרד החינוך. בשנת תשי"ד פרסם בהוצאת המדור הדתי במחלקה לענייני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית ספר לימוד השפה העברית בשם "צא ולמד". לאחר מכן למד חינוך ותולדות עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. במקביל ללימודי התואר הראשון (1956), השני (1964) והשלישי (1971), משנת תשט"ו עד תשט"ז מילא את מקומו של יהודה מוריאל כמנהל הסמינר הדתי למורות "תלפיות" בתל אביב. לאחר מכן ניהל את הסמינר למורות "אפרתה" בירושלים במשך כשש שנים.

בשנת תשל"א קיבל תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית, על הדיסרטציה: "חינוכו של הילד היהודי בגרמניה הנאצית: החוק וביצועו". עוד לפני כן, בתש"ל, ראה אור חלק מהמחקר במאמרו 'התחיקה הנאצית בתחום חינוכו של הילד היהודי בגרמניה', בשנתון "בר-אילן". בהמשך עיבד את עבודתו לספר, שראה אור בירושלים בשנת תשל"ו בהוצאת יד ושם, וב-1991 בפרנקפורט בתרגום לגרמנית.

מחקריו של ולק התמקדו בשואה ובפרט בחינוך היהודי בשנותיה. בנוסף פרסם מאמרים בנושאי חינוך והוראה.

ולק לימד חינוך ותולדות עם ישראל באוניברסיטת בר-אילן, עד פרישתו 1981 כפרופסור אמריטוס. במקביל לכהונתו בבית הספר לחינוך כיהן כראש המכון לחקר יהדות הגולה. לאחר פטירתו של מרק (מאיר) דְבוֹרְזֶ'צְקי בשנת 1975 החליפו לתקופה קצרה כמופקד הקתדרה להוראת השואה. משנת 1978 החליף את יוחנן גינת כראש מכון ליאו בק.

ולק היה מהקולות הבולטים בשמאל הציוני-דתי, היה ממייסדי עמותת "עוז ושלום".

בשנת 1996 זכה במדליית בובר-רוזנצווייג, המוענקת לאישים שהרימו תרומה משמעותית לדיאלוג היהודי-נוצרי.

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כעבור שנה מנישואיו לרבקה נולדו התאומים זאב ולק ושושנה – לימים שושנה שטאל, אשתו של המחנך והסופר אברהם שטאל. בשנת 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נולדה בתם השלישית, שולמית – לימים שולמית מלמד, מחנכת, תושבת בית אל, ממייסדי ערוץ 7 וראשיו, ואשתו של הרב זלמן מלמד, מחנך ואיש ציבור, רב היישוב בית אל ב' לשעבר וראש הישיבה הגבוהה ישיבת בית אל. בנם הרב אליעזר מלמד הוא רב היישוב הר ברכה וראש ישיבת הר ברכה.

בשנת 1958, כשהיה ולק בן 44, נפטרה אשתו רבקה. כעבור שנתיים נישא לעדה, ולזוג נולדה בת נוספת. לעדה היו שלושה ילדים מנישואיה הקודמים, הגדול שבהם היה לימים הרב איתן איזמן, ראש רשת החינוך הציונית-דתית נעם-צביה.

יוסף ולק היה סב לעשרות נכדים ונינים.

ולק נפטר בישראל בסוף מאי 2005 בשיבה טובה, בן 91 במותו. בניסן תש"ע (מרץ 2010) נפטרה אלמנתו עדה.[4]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חינוכו של הילד היהודי בגרמניה הנאצית: החוק וביצועו, ירושלים: יד ושם, תשל"ו. (ראה אור בתרגום לגרמנית)
  • Kurzbiographien zur Geschichte der Juden, 1918-1945; herausgegeben vom Leo Baeck Institute, Jerusalem, Munich: K.G.Saur, 1988.
  • Jüdische Schule und Erziehung im Dritten Reich, Frankfurt am Main: A. Hain, 1991.
  • Die "Jüdische Zeitung für Ostdeutschland" 1924-1937. Zeitgeschichte im Spiegel einer regionalen Zeitung, Hildesheim: G. Olms (Haskala), 1993.

בעריכתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גיאורג קרשנשטיינר, נפש המחנך ובעיית הכשרת המורים; תרגם יהושע עמיר; בעריכת יוסף ולק; עורך כללי ברוך שראל, ירושלים: בית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית ושל משרד החינוך והתרבות, תשכ"ה.
  • שאול אש, עיונים בחקר השואה ויהדות זמננו; ערך יוסף ולק; הביא לדפוס מאיר חובב, ירושלים: המכון ליהדות זמננו – האוניברסיטה העברית, יד ושם, מכון ליאו בק, תשל"ג.
  • יוסף ולק (עורך), גרמניה, כרך ב: וירטמברג, הוהנצולרן, באדן (חלק 2 של פנקס הקהילות), ירושלים: יד ושם, תשמ"ה.
  • Als Jude in Breslau – 1941. Aus den Tagebüchern von Dr. Willy Israel Cohn; Herausgegeben von Joseph Walk, Jerusalem: Verband ehemaliger Breslauer und Schlesier in Israel; Ramat-Gan: Bar-Ilan University, Institute for the Research of Diaspora Jewry, 1975.
    • Als Jude in Breslau, 1941. Aus den Tagebuechern von Studienrat A. D. Dr. Willy Israel Cohn; herausgegeben von Joseph Walk; 2. Aufl., Gerlingen: Bleicher Verlag, 1984.
  • Joseph Walk (Hrsg.), unter Mitarbeit von Daniel Cil Brecher [et al.]; mit Beitraegen von Robert M.W. Kempner un d Adalbert Rueckerl, Das Sonderrecht für die Juden im NS-Staat. Eine Sammlung der gesetzlichen Massnahmen und Rechtlinien. Inhalt und Bedeutung, Heidelberg: C. F. Müller Juristischer Verlag, 1981. (2. Aufl.: 1996.)

מסות, מאמרים, זיכרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כיום אתמול: מסות, מאמרים וזכרונות, ירושלים: ששר, 1997.
  • Joseph Walk, Wider das Vergessen: Aufsätze und Erinnerungen aus sechs Jahrzehnten; herausgegeben von Paul Sauer, Gerlingen: Bleicher Verlag, 1996.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ולק שמר עמו על קשר גם לאחר מכן (ראו: Dieter Corbach, Die Jawne zu Köln. Zur Geschichte des ersten jüdischen Gymnasiums im Rheinland und zum Gedächtnis an Erich Klibansky, 1900–1942. Gedenkbuch zur Ausstellung im Historischen Rathaus der Stadt Köln vom 12.-26. November 1990, Cologne: Scriba Verlag, 1990), ולימים הקדיש לזכרו ("לזכר מורי ד"ר א. קליבנסקי הי"ד, מראשי החינוך התיכון היהודי בגרמניה") את מאמרו האקדמי הראשון: 'התחיקה הנאצית בתחום חינוכו של הילד היהודי בגרמניה' (בר-אילן ז–ח (תש"ל), 369–396).
  2. ^ כך על פי זיכרונותיו; יוסף ולק, כציוני דתי בגולה, באתר מכללת ליפשיץ.
  3. ^ אורי דרומי, "כמו כפר גרמני בימי ילדותי": אריה דרסלר, משמר זכר הטמפלרים בבית לחם הגלילית, 1923-2005, באתר הארץ, 27 בדצמבר 2005.
  4. ^ מודעת אבל, ערוץ 7.