יוסף אל-ח'אלידי
 | |
| יוסף אל-ח'אלידי | |
| לידה |
1842 ירושלים |
|---|---|
| פטירה |
1906 (או 1907) ירושלים |
| מדינה | האימפריה העות'מאנית |
| מעסיק |
אוניברסיטת וינה  |
| תפקיד |
ראש עיריית ירושלים |
  | |
יוסף ד'יא א-דין אל-ח'אלידי (בערבית: يوسف ضياء الدين الخالدي) (1842–1906[1]) היה פוליטיקאי ערבי-עות'מאני, איש רוח, בלשן וראש עיר של ירושלים.
אל-ח'אלידי נחשב על ידי חוקרים ערבים בני זמננו כדמות בעלת חשיבות אך ככלל מדובר באדם ששמו לא יצא לפניו בנרטיב הפלסטיני העכשווי. ייתכן כי הסיבה לכך היא היותו בן למשפחת ח'אלידי ולא למשפחת חוסייני הגדולה והעשירה יותר, וייתכן והסיבה לכך היא העובדה כי לא ראה עצמו כחלק מהזרם הערבי אלא כפטריוט עות'מאני. ואכן חלק גדול מפעילותו הפוליטית התרכז מחוץ לנפה העות'מאנית ולעירו ירושלים.
חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
אל-ח'אלידי הוא בן למשפחת ח'אלידי שהחזיקה משרות רמות בבתי המשפט הדתיים שריעה בירושלים. אביו, מוחמד עלי אל-ח'אלידי שימש כמנהל בית המשפט המקומי במשך שישים שנה.
לימודים והשכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אל-ח'אלידי התחנך במספר בתי ספר. על פי המסופר הוא ברח מביתו לאחר שאביו סירב לבקשתו לצאת ללמוד באירופה והגיע לאי מלטה שם למד במיסיון מקומי במשך שנתיים. לאחר מכן עבר ללמוד בבית הספר לרפואה בקונסטנטינופול ומשם עבר ללמוד ב-Robert College. הוא חזר לירושלים בהגיע הידיעה על מות אביו.
מסע חינוכי יוצא דופן זה הביא את אל-ח'אליד להכרה כי אומות אירופה מאיימות על תרבות האסלאם, וכי הסיבה לאי היכולת של הלבנט "להתגונן" הוא היתרון האירופאי כתרבות מודרנית בעלת עליונות בתחומי המדע. הוא ראה בעיניו את אירופה כאיום על משאבי הלבנט הרוחניים והכלכליים גם יחד.
קדנציה ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם חזרתו הוא יזם פתיחת בית ספר לבנות בירושלים. זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1868, הוא מונה לראש עיריית ירושלים, תפקיד בו שימש תשע שנים. תקופה זו הייתה תקופת תמורות באימפריה העות'מאנית בכלל, ובירושלים בפרט. גידול האוכלוסייה, הצפיפות, המחסור בדיור, דמי השכירות הגבוהים, תנאי המגורים הירודים ותנאי הבריאות הקשים הובילו להקמת שכונות חדשות מחוץ לחומת העיר העתיקה, ובאמצע שנות ה-70 של המאה התשע עשרה הפסיקו לנעול את שערי חומות העיר עם שקיעת השמש, ראיה לשיפור במצב הסדר והביטחון הציבורי.
בתקופת כהונתו של אל-ח'אלידי שופרה הדרך בין ירושלים ליפו (לנסיעת כרכרות), וסלילתה הסתיימה ב-1869 בשנים אלו ראתה ירושלים תנופה של בניית שכונות יהודיות מחוץ לחומות העיר העתיקה.
דיפלומט עות'מאני[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת שנת 1874 פנה ראשיד פאשה שר החוץ הטורקי לאל-ח'אלידי ועל פי דרישתו החל האחרון לעבוד במשרד התרגום של הפורטה - הממשלה הטורקית. הוא עבד כמתרגם במשך 6 חודשים ואז מונה כקונסול עות'מאני בעיר בפותי שברוסיה שעל חוף הים השחור. משעזב את המשרה הוא תייר באירופה והגיע לווינה שם שימש כמרצה באוניברסיטת וינה.
בשנת 1875 תוך כדי שהותו בווינה כתב אל-ח'אלידי מכתב אל משה מונטיפיורי אשר פורסם בג'ואיש כרוניקל ותרגומו לעברית פורסם בשבועון "המגיד" . במכתב זה הביע את שמחתו בעניין פעולותיו של מונטיפיורי לקידום בני עמו היהודים בארץ ישראל, והמליץ למונטיפיורי לייסד בתי ספר אשר ילמדו את היהודים מסחר, מלאכה ולשונות אירופה על מנת ש"הדור החדש יוכל להתפרנס מיגיע כפו בכבוד ולא בחרפה ובוז".
קדנציה שנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1877 מינתה המועצה של עיריית ירושלים את אל-ח'אלידי למייצג המועצה בפרלמנט העות'מאני באיסטנבול שם היה חלק מהאופוזיציה לסולטאן עבדול חמיד השני ועם פיזור הפרלמנט גורש מאיסטנבול בחזרה לירושלים. ובשנת 1878 חזר ומונה להיות ראש העיר של ירושלים. שוב עברה האימפריה העות'מאנית זעזוע, הפעם המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) וקונגרס ברלין שבה בעקבותיה הותירה בידי נציגי המעצמות מידה רבה של אוטונומיה בירושלים. תקופת כהונתו של אל-ח'אלידי הייתה קצרה והוא הודח מתפקידו בגין אינטריגות פנימיות ואי נכונותם של הקונסולים הזרים לתמוך בכהונתו.
בשנת 1880 מונה אל-ח'אלידי למושל הפרובינציה הכורדית. הוא כתב את המילון הכורדי-ערבי הראשון, וב-1890 שימש כפקיד רשמי בעיירה חצביה שבלבנון.
מכתב להרצל[עריכת קוד מקור | עריכה]
אל-ח'אלידי היה מודאג מפעילות התנועה הציונית, וב-1 במרץ 1899 שלח מכתב לרב הראשי של צרפת הרב צדוק כהן. במכתב הביע הכרה בזכויות ההיסטוריות של היהודים ולכן הרעיון הציוני כשלעצמו הוא "טבעי, נאה וצודק":
- ”מי יוכל להכחיש את זכויותיהם של היהודים לגבי ארץ ישראל?... מבחינה היסטורית ודאי שהיא ארצכם. ואיזה מחזה מרהיב יהיה אם ישובו היהודים ויתכוננו כאומה עצמאית... כבימים עברו. אבל לדאבון-לבב נחרץ גורלן של אומות לא רק על ידי מושגים מופשטים... יש להתחשב במציאות ולכבד עובדות קיימות, את כוחן האכזרי של הנסיבות. והמציאות היא שארץ ישראל היא עכשיו בשר מבשרה של האימפריה העות'מאנית, ומה שחמור עוד יותר – יושבים בה אחרים, ולא בני-ישראל”.[2]
ח'אלידי הוסיף כי המוסלמים שולטים עתה במקומות הקדושים והם לעולם לא ימסרו אותם לידי היהודים. הוא הזהיר את כהן כי לא ניתן לקנות את הארץ בכסף וכי להגשמת הציונות בארץ ישראל דרושים "תותחים ושריונות" ותהה איזו מעצמה תיתן זאת. הוא טען כי הוא מכבד מאוד את הרצל כאדם, כסופר "וכיהודי פטריוטי", אולם זה "שגעון גמור" מצדו להעלות על דעתו שישיג את ארץ ישראל, אפילו בהסכמת הסולטאן: ”ימצאו להם ארץ במקום אחר לאומה היהודית האומללה... תבל גדולה היא למדי... אבל בשם אלוהים, הניחו לפלשתינה”.[2]
כהן היה סבור שמוטב שהרצל ישיב על המכתב ולכן העבירו אליו. ב-19 במרץ השיב לו הרצל.[2] הוא ענה באריכות ובטון הפונה לרציונל. בין היתר כתב: "כפי שאמרת אתה עצמך, אין מאחורי היהודים כוח צבאי. כאומה, איבדו מכבר את הנטייה למלחמה, והם יסוד שוחר-שלום... אין, איפוא, שום טעם לחשוש מפני הגירתם".[2] הוא ניסה לשכנע עת אל-ח'אלידי ובאמצעותו את תושביה הערבים של הארץ כי תועלת גדולה תצמח לתושבים המקומיים ולאימפריה העות'מאנית ממשלתם מהפעילות החלוצית של התנועה הציונית. את דבריו מסיים הרצל באמירה כי אם הסולטאן לא יקבל את דעתו "אז נחפש מקום אחר ולטורקיה תאבד הזדמנות בלתי חוזרת".
במבט לאחור, רואים היסטוריונים ישראלים וערבים כאחד את התכתובת כגילוי ראשון לסכסוך ההולך ומתלקח בין התושבים הערבים אזרחי האימפריה העות'מאנית ובין התנועה הציונית המתגבשת.
מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
את שנותיו האחרונות בילה אל-ח'אלדי בירושלים עיר מולדתו ובה נפטר ב־25 בינואר 1906. לאחר מותו פורסמה ידיעה אודות הלווייתו בעיתון "השקפה" של אליעזר בן יהודה, ובה תואר כ"אוהב השכלה ואיש חכם ונבון, מלומד בלשונות אחדות ומצוין במידות טובות".[3]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מכתבו של אל ח'אלידי למונטיפיורי, המגיד 1875
- יוסף אל-ח'אלידי באתר PASSIA (באנגלית)
- An Ottoman Bismarck from Jerusalem: Yusuf Diya’ al-Khalidi 1842-1906(הקישור אינו פעיל)
- מאמר על תקופתו ושורשי הסכסוך בארץ הקודש
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
 ראשי עיריית ירושלים (החל מ-1878)
| ||
|---|---|---|
 האימפריה העות'מאנית
|
יוסף אל-ח'אלידי (1878–1879) • סלים אל-חוסייני (1882–1897) • פיידי אל-עלמי (1906–1909) • חוסיין אל-חוסייני (1909–1917) | |
 המנדט הבריטי
|
עארף א-דג'אני (1917–1918) • מוסא כאזם אל-חוסייני (1918–1920) • ראע'ב נשאשיבי (1920–1934) • חוסיין אל-ח'אלידי (1934–1937) • דניאל אוסטר (1937–1938) • מוסטפא אל-ח'אלידי (1938–1944) • דניאל אוסטר (1944–1945) • ועדה מנדטורית (1945–1949) | |
 ראשי העיר המזרחית
|
אנוור אל-ח'טיב (1948–1950) • עארף אל-עארף (1950–1951) • חנא עטאללה (1951–1952) • עומר וואעארי (1952–1955) • ועדה עירונית (1955–1957) • רוחי אל-ח'טיב (1957–1967) • אמין אל-מג'ג' (1967–1999) | |
 ראשי העיר המערבית
|
דניאל אוסטר (1949–1950) • שלמה זלמן שרגאי (1951–1952) • יצחק קריב (1952–1955) • גרשון אגרון (1955–1959) • מרדכי איש-שלום (1959–1965) • טדי קולק (1965–1967) | |
| ראשי עיריית ירושלים המאוחדת
|
טדי קולק (1967–1993) • אהוד אולמרט (1993–2003) • אורי לופוליאנסקי (2003–2008) • ניר ברקת (2008–2018) • משה ליאון (2018 ואילך) | |