יוונית מודרנית
| מדינות | יוון, קפריסין, אלבניה, ארמניה, בולגריה, רומניה, טורקיה |
|---|---|
| אזורים | חבל הבלקן, אסיה הקטנה, קווקז |
| דוברים | 13,000,0000 |
| שפת אם | 12,000,0000 |
| כתב | אלפבית יווני |
| משפחה | |
| לאום |
 יוון קפריסין |
| ארגון |
 האיחוד האירופי |
| קוד שפה |
el  |
| קוד ISO 639-1 |
el |
| קוד ISO 639-2 |
gre |
| קוד ISO 639-3 |
ell |
| ראו גם | שפה • כתב • רשימת שפות |
  | |
| היסטוריה של היוונית אלפבית יווני - כתב ליניארי ב' |
| פרוטו-יוונית (בערך 2000 לפנה"ס) |
| יוונית מיקנית (בערך 1600 לפנה"ס–1100 לפנה"ס) |
| יוונית עתיקה (בערך 800 לפנה"ס–300 לפנה"ס) דיאלקטים יווניים: איולית, ארקדו-קיפריוטית, אטית-איונית, דורית; יוונית הומרית דיאלקט אפשרי: מקדונית |
| יוונית קוינה (מ-300 לפנה"ס) |
| יוונית ביזנטית (בערך 330 אחרי-הספירה–1453) |
| יוונית מודרנית (מ-1453) צאקונית, יווניטיקה, קאתארבוסה, דימוטיקי, יוונית פונטית, יוונית מודרנית סטנדרטית, קפריסאית יוונית, יוונית כרתאית |
יוונית מודרנית (Νέα Ελληνικά או Νεοελληνική, כלומר נאו-הלנית; ידועה גם כ-Ρωμαίικα,[דרוש מקור] כלומר רומאית) היא מונח לניבי השפה היוונית המדוברים כיום. יוונית מדוברת כיום בפי 17 מיליוני אנשים, בעיקר ביוון ובקפריסין, אך גם בפי מיעוטים רבים ברחבי העולם. בפרספקטיבה היסטורית, מייצג המונח "יוונית מודרנית" את כל סוגי היוונית שדוברו בתקופה שבין נפילת האימפריה הביזנטית (1453) ועד ימינו. זאת, בניגוד לממצאי מחקרים שונים, הגורסים כי תקופה זו החלה כבר בשנת 1204 (נפילת קונסטנטינופול בידי הצלבנים, במסגרת מסע הצלב הרביעי). במהלך רוב הזמן הזה, השפה התקיימה במצב של דיגלוסיה, כאשר הניבים האזוריים התקיימו זה לצד זה. בייחוד, במהלך רוב המאות ה-19 וה-20, היא נודעה בסוגיה השונים של ניביה, כמו גם ב"קאתארבוסה" הנלמדת. כיום, יוונית מודרנית סטנדרטית, המבוססת בעיקר על ניביה העממיים, היא השפה הרשמית ביוון ובקפריסין.
סיווג[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – יוונית
המונח "יוונית" יוצר ענף עצמאי של השפות ההודו-אירופיות. בתוך היוונית, כל הצורות של יוונית מודרניות שקיימות עד היום (מלבד יוונית צאקונית), הן "צאצאיות" של הקוינה הנפוצה של סוף התקופה הקלאסית. לכן, יש הגורסים כי ניתן לסווגן כ"צאצאיות" של יוונית אטית, הניב שדוּבר בתוך וליד אתונה בתקופה הקלאסית. צאקונית, ניב מבודד שמדובר כיום בפי אוכלוסייה הולכת ופוחתת בפלופונסוס, היא צאצאית של הניב הדורי. מספר ניבים מודרניים אחרים משמרים אלמנטים של ניבים עתיקים שונים של היוונית; עם זאת, שפת קוינה אטית מהווה את השורש הלשוני של כל הניבים היווניים המודרניים.
חלוקה גאוגרפית[עריכת קוד מקור | עריכה]
יוונית מודרנית מדוברת כיום על ידי 17 מיליון אנשים, בעיקר ביוון ובקפריסין. בנוסף, ישנן אוכלוסיות דוברות-יוונית בגאורגיה, בולגריה, אוקראינה, רוסיה, מצרים, טורקיה, הרשות הפלסטינית, אלבניה, מקדוניה ודרום איטליה. השפה מדוברת גם בארצות רבות שבהן התיישבו היוונים, ביניהן ארגנטינה, ארמניה, אוסטרליה, אוסטריה, בלגיה, ברזיל, קנדה, דנמרק, צרפת, גרמניה, הולנד, דרום אפריקה, שוודיה, נורווגיה, ארצות הברית ובריטניה.
סטטוס רשמי[עריכת קוד מקור | עריכה]
יוונית היא השפה הרשמית של יוון, שבה היא מדוברת על ידי בערך 99.5% מהתושבים. יוונית היא גם השפה הרשמית בקפריסין, יחד עם אנגלית וטורקית. בשל חברותן של יוון ושל קפריסין באיחוד האירופי, יוונית היא אחת מ־20 השפות הרשמיות של האיחוד האירופי.
ניבים יווניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הניבים העיקריים של יוונית מודרנית הם:
- יוונית עממית (דמוטית - Δημοτική): במהלך ימי הביניים, עוד לפני המאה ה-13, השפה המקומית של ביזנטיון, בעיקר ביוון, אסיה הקטנה וקונסטנטינופול. יוונית עממית היא כיום השפה הרשמית של הרפובליקה ההלנית (יוון) ושל קפריסין, ונקראת גם יוונית קוינה מודרנית, כלומר יוונית מודרנית נפוצה. ליוונית דמוטית יש מספר צורות אזוריות, השונות אחת מן השנייה במעט. הצורות מחולקות לשתי קטגוריות ראשיות: צפונית ודרומית.
דוגמאות לניבים צפוניים הם רומלית, אפירית, תסלית, מקדונית ותראקית.
הקטגוריה של הניבים הדרומיים מחולקת אף היא לשלוש קבוצות, הכוללות ניבים מ:
- מגארה, אגינה, אתונה העתיקה, קימי ומאינה.
- הפלופונסוס (מלבד מאינה), האיים הקיקלדים, האיים האיוניים ואפירוס הצפוני.
- האיים הדודקאנסיים וקפריסין.
- קאתארבוסה (Καθαρεύουσα): סוציולקט חצי-מלאכותי שנוצר במאה ה-19 בזמן הקמתה של המדינה היוונית המודרנית, כמיזוג בין יוונית עתיקה ליוונית עממית מודרנית. הקתארבוסה הייתה השפה הרשמית של יוון עד 1976. ניב זה נכתב בכתב יווני פוליטוני. זאת ועוד, בזמן שביוונית עממית ישנן מילים שאולות מטורקית, לטינית, איטלקית ועוד שפות אחרות, בקתארבוסה רוב מילים אלו טוהרו מן השפה.
- צאקונית: מדוברת כיום רק בעשרה כפרים מסביב לעיר ספרטה במחוז לאקוניה בדרום הפלופונסוס. צאקונית התפתחה ישירות מהניב הלאקוני (ספרטנית עתיקה), ולכן נחשב "צאצא" של הענף הדורי של השפה היוונית. לניב זה אין ירושה משפת הקוינה, והוא שונה באופן מובהק משאר צאצאי הדורית (כמו דמוטית ופונטית).
- פונטית (Ποντιακά): דוברה במקורה באזור פונטוס של אסיה הקטנה, עד שרוב דובריה הועברו ליוון, במהלך חילוף אוכלוסין גדול בין טורקיה ויוון שבא בעקבות הריסתה של העיר סמירנה. מקורה ביוונית הלניסטית ומדיבלית, אבל הפונטית שימרה מאפיינים של יונית מאז התיישבויות עתיקות.
- קפדוקית: ניב קרוב לפונטית, ובעל אותו גורל כמוה. מקורה גם בלשונות ההלניסטיות (קוינה) והביזנטית של ימי הביניים, ודובריה התיישבו במרכז יוון במהלך חילוף האוכלוסין הגדול.
- איטלקית דרומית (גריקו): מדוברת על ידי בערך 15 כפרים במחוזות קלבריה ופוליה באיטליה. הניב הדרום-איטלקי הזה הוא הסימן האחרון ששרד של אלמנטים הלניסטים בדרום איטליה. מקורה הישיר הוא המתיישבים הדורים שיישבו את אזור זה, והגיעו מספרטה וקורינתוס ב-700 לפנה"ס, ולכן מקורה הוא בענף הדורי של יוונית עתיקה. ניב זה התפתח בעצמאיות משפת הקוינה, אבל הושפעה מאוד על ידי יוונית מימי הביניים, שהיא עצמה מקורה ביוונית אטית.
- יוואנית: ניב של יהודים רומניוטים שלא מזמן נכחד. השפה כבר הייתה בשקיעה למשך מאות שנים, עד שרוב דובריה נהרגו בשואה. אחר-כך, השפה נשמרה על ידי מהגרים רומניוטים לישראל, שם היא הוחלפה בטבעיות לעברית.
כתב[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – אלפבית יווני
 | |
| אלפבית יווני | |
| Α α אלפא | Β β בטא |
| Γ γ גמא | Δ δ דלתא |
| Ε ε אפסילון | Ζ ζ זטא |
| Η η אטא | Θ θ תטא |
| Ι ι יוטא | Κ κ קפא |
| Λ λ למדא | Μ μ מו |
| Ν ν נו | Ξ ξ קסי |
| Ο ο אומיקרון | Π π פאי |
| Ρ ρ רו | Σ σ ς סיגמא |
| Τ τ טאו | Υ υ אופסילון |
| Φ φ פי | Χ χ כי |
| Ψ ψ פסי | Ω ω אומגה |
| אותיות או ליגטורות שאינן בשימוש | |
 דיגמא
|
 סטיגמא
|
 הטא
|
 סאן
|
 קופא
|
 סאמפי
|
 שו
|
|
יוונית מודרנית נכתבת בצורה האיונית המאוחרת של האלפבית היווני. האלפבית הזה נחשב לאלפבית הראשון שבו יש ייצוג מלא לתנועות בערך שווה עם עיצורים, בניגוד לקודמו, האלפבית הפיניקי. הכתבים העתיקים ביותר שהתגלו של האפלבית היווני, מקורם במאות ה-8 וה-9 לפנה"ס. הוא קיבל את צורתו האחרונה באתונה ב-403 לפנה"ס, והחליף סוגים אזוריים אחרים של אלפבית, בגלל שימושו בכתיבת הניב היווני אטי הנפוץ בזמן תקופת יוון ההלניסטית.
האלפבית היווני כולל 24 אותיות, לכל אחת שתי צורות: אות גדולה ואות קטנה (מלבד האות סיגמא שלה יש גם צורה של אות סופית):
אַלְפָא - Α α, וִיטָא - Β β (נהגית כמו בי"ת רפויה, או וי"ו בעברית מודרנית[1]), גַֿמַּא - Γ γ (נהגית בדומה לע'ין בערבית), דֶֿלְתָּא - Δ δ (נהגית כ-Th במלה האנגלית They), אֶפְּסִילוֹן - Ε ε, זִיטַא - Ζ ζ, אִיטַא - Η η, תִֿיטַא - Θ θ (נהגית כ-Th במילה האנגלית Think), יוֹטַא - Ι ι, קַפָּא - Κ κ, לַמְבְֿדַֿא - Λ λ, מִי - Μ μ, נִי - Ν ν, קְסִי - Ξ ξ, אוֹמִיקְרוֹן - Ο ο, פִּי - Π π, רוֹ - Ρ ρ, סִיגְֿמַא - Σ σ ς, טַף - Τ τ, אִיפְּסִילוֹן - Υ υ, פִֿי - Φ φ, כִֿי - Χ χ (נהגית כעיצור וילוני או חכי בהתאם לתנועה שלאחריה), פְּסִי - Ψ ψ, אוֹמֶגַֿה - Ω ω.
- הצירוף μπ נהגה כבּי"ת דגושה בעברית.
- הצירוף ντ נהגה כדל"ת בעברית.
- הצירוף γκ נהגה כגימ"ל בעברית.
- הצירוף γι נהגה כ-Y באנגלית.
- הצירוף τσ נהגה כצד"י בעברית.
- הצירוף τζ נהגה כמו "דְּזְ".
- הצירוף ευ נהגה כ-אֶב לפני עיצורים קוליים ו-אֶף לפני עיצורים אטומים.
- הצירוף αυ נהגה כ-אַב לפני עיצורים קוליים ו-אַף לפני עיצורים אטומים.
- הצירוף ου נהגה כשורוק בעברית.
בנוסף לאותיות האלפבית, ליוונית יש מספר סימנים דיאקריטיים, שרובם הוצאו משימוש רשמי ביוון ב-1982, מכיוון שלא היו נחוצים לציון ההגייה העכשווית של השפה.
דקדוק[עריכת קוד מקור | עריכה]
הדקדוק של היוונית המודרנית משמר מאפיינים סינתטיים חזקים מהיוונית העתיקה, כלומר שפה שבה היחסים התחביריים והמשמעות של המשפט נעשים תוך שימוש בהטיות של מילים וחיבור מורפמות. עם זאת, השפה עברה שינויים כחלק מתהליך שעברו שפות הודו-אירופיות אחרות ממבנים יותר סינתטיים – ליותר אנליטיים.
היוונית המודרנית איבדה לחלוטין את ההדיגאמה. אין התאחדות עם עיצורים אחרים. נפילה יכולה להיות בסביבה מוגדרת – באותם מקומות יכול להיות פיצוי. בניגוד לכך, ביוונית עתיקה יש כללים נוקשים מאוד על עיצורים שיכולים לבוא בסוף מילה: רק בעלי סונוריות גבוהה. יש גם הגבלות על צרורות.
הדקדוק של היוונית המודרנית כולל מערכת של 8 זמנים:
- הווה (Ενεστώτας)
- לא מושלם (Παρατατικός) – מעין עבר מתמשך. משמש לתאר פעולה ממושכת שנעשתה בעבר.
- עבר פשוט (Αόριστος) – משמש לתיאור פעולה לא ממושכת בעבר.
- עתיד עוקב (Εξακολουθητικός Μέλλοντας) – משמש לתיאור פעולה עתידית ממושכת. מבנה המשפט בזמן זה יכלול פה θα + פועל בהווה.
- עתיד קבוע (Στιγμιαίος/Συνοπτικός Μέλλοντας) – משמש לתיאור פעולה עתידית לא ממושכת. גם כאן, מבנה משפט יכלול פה θα + פועל בהווה, אך בהטיה "מושלמת" שאינה עומדת לבדה.
- הווה מושלם פשוט (Παρακείμενος) – משמש לתיאור פעולה שנעשתה בעבר ויש לה השפעה על הווה. בזמן זה משתמשים בפועל העזר έχω ("יש לי") על הטיותיו, בהתאם לגוף[2], לפני שם הפועל[3] (כמו have באנגלית).
- עבר מושלם פשוט (Υπερσυντέλικος) – משמש לתיאור פעולה שנעשתה בעבר והסתיימה. בזמן זה משתמשים בפועל העזר είχα ("היה לי") על הטיותיו, בהתאם לגוף[4], לפני שם הפועל (כמו had באנגלית).
- עתיד מושלם (Συντελεσμένος Μέλλοντας) – משמש לתיאור פעולה שתיעשה בעתיד ותסתיים לפני זמן נתון, או לפני פעולה אחרת. מבנה משפט בזמן זה יכלול θα + הטיית έχω + שם הפועל (מקביל ל־will have באנגלית). לדוגמה: "אסיים את שיעורי הבית עד השעה 18:00" – ביוונית: Θα έχω τελειώσει τις ασκήσεις μου μέχρι τις 6, ובתעתיק לעברית – תָ'ה אֶכוֹ טֶלִיאוֹסִי טִיס אָסְקִיסִיס מוּ מֶכְרִי טִיס אֶקְסִי.
הוספת המילית θα לפועלי עבר יוצרת מבנה תנאי.
הוספת המילית να במקום θα יוצרת מודוס "תילוי" (subjunctive).
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
שפה יוונית מודרנית, דף שער בספרייה הלאומית
