יוהנס רויכלין
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. | |
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: כתוב בצורה לא אנציקלופדית.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: כתוב בצורה לא אנציקלופדית. | |
 | |
| רויכלין בתקריב מתוך תחריט עץ משנת 1516 | |
| לידה |
29 בינואר 1455 פפורצהיים, באדן |
|---|---|
| פטירה |
30 ביוני 1522 (בגיל 67) שטוטגרט, וירטמברג |
| ענף מדעי | בלשנות |
| מקום מגורים | גרמניה |
| מקום קבורה |
Leonhardskirche  |
| מקום לימודים |
|
| מנחה לדוקטורט |
John Argyropoulos |
| מוסדות |
|
| תלמידי דוקטורט |
פיליפ מלנכתון, Simon Grynaeus |
| תרומות עיקריות | |
| חקר העברית, רשם בתווים שירים מבתי הכנסת בגרמניה | |
  | |
יוהנס רויכלין (בגרמנית: Johannes Reuchlin; 29 בינואר 1455 פפורצהיים – 30 ביוני 1522 שטוטגרט, נודע גם בתור יוהאן רויכלין ובכינויו היווני קפניון) היה פילוסוף והומניסט גרמני, מראשי ההבראיזם, החקר הנוצרי של העברית והיהדות.
רויכלין, ממנהיגי ההומניסטים הגרמניים, הנהיג במערב אירופה את לימודי היוונית העתיקה ובעיקר את לימודי העברית, ויחד עם מרטין לותר, ופיליפ מלנכתון היה ממקדמיה של הרפורמציה, אף שבשנת 1520 הכריז שהוא מתנגד לה. רויכלין היה מראשוני ההבראיסטים של העת החדשה המוקדמת, והיה ממייסדי תורת הקבלה הנוצרית. הוא היה ממקדמי לימודי העברית באוניברסיטאות השונות באירופה. הוא שימש כיועץ לדוכס אברהרד מווירטמברג, כאשר את ידיעותיו בעברית רכש ממספר מורים יהודים. ביניהם קלמן, ולאחר מכן יעקב לואנס - רופאו של הקיסר פרידריך השלישי, שבחצרו שהה רוכלין פרק זמן. בהמשך למד רוכלין אצל המלומד רבי עובדיה ספורנו ואף הושפע מגישתו הקבלית של פיקו דלה מירנדולה.[1]
רויכלין ידוע גם בשל הטקסט שכתב "המלצות האם להחרים להשמיד ולשרוף את כל ספרי היהודים",[2] בשנת 1510, לבקשת הקיסר הרומי הקדוש. היה זה בעיצומו של קרב פנים נוצרי שניטש סביב השאלה - האם לשרוף את כל הספרים היהודיים. טקסט זה מהווה ציון דרך בהיסטוריה של יחסי יהודים נוצרים, במסגרתו הגן המלומד הנוצרי על זכות היהודים לשמור על ספריהם ולגור בקרבת נוצרים. באותה העת מצוי היה רויכלין עצמו, בשל הגנתו על היהודים, בעיצומה של מערכה אישית וציבורית. זאת במסגרת מה שמכונה "מלחמת הספרים", שהתנהלה מול המלומד יוהנס פפרקורן, במהלכה רויכלין אף עמד למשפט אינקווזיטורי.
נעורים ולימודים[עריכת קוד מקור | עריכה]
רויכלין נולד בפפורצהיים, בצפון היער השחור (כיום במדינת המחוז באדן-וירטמברג) כבנו של מנהלן במנזר. בגיל 15 נרשם לאוניברסיטת פרייבורג, לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר של המנזר הדומיניקני בפפורצהיים. בפרייבורג למד דקדוק, פילוסופיה ורטוריקה.
בשנת 1477, לאחר שהוענק לו תואר מגיסטר ארטיום, התחיל בפעילותו האקדמית.
בעיר אורליאן אשר בחבל הלואר בצרפת למד את השפה היוונית על בוריה, התחיל בלימודי משפטים והוענקה לו "ליצנציאט" - תעודת הוראה במוסדות ההשכלה של הכנסייה הקתולית. בשנת 1481 מונה ליועץ ומרצה בחצרו של אברהרד הראשון דוכס וירטמברג, בשטוטגרט.
בחודשים פברואר עד אפריל 1482 ליווה את הדוכס בנסיעתו לרומא. שם נשא ונתן עם האפיפיור סיקסטוס הרביעי על הקמתה של אוניברסיטת טיבינגן, שאותה הקים הדוכס כבר בשנת 1477.
בשנת 1484 זכה לתואר "דוקטור למשפט הקיסרי". בשנים 1496–1499 היה יועצו של הדוכס של באדן. בשנת 1499 שב לווירטמברג, ומונה לשופט בטיבינגן, משרה שבה החזיק עד 1513. רויכלין נאלץ לעזוב את דוכסות וירטמברג פעמים רבות בגלל מלחמות שפרצו, ותחת זאת בחר ללמד בשנים 1519–1521 יוונית עתיקה ועברית באוניברסיטה של העיר אינגולשטאדט. לאוניברסיטת טיבינגן שב רק שנה לפני מותו.
בשנת 1513 הוא הועמד למשפט של אינקוויזיציה במיינץ. בהמשך המשפט הועבר לרומא. במאבק משפטי זה הוא נעזר ביעקב פרובנציאלי שהיה מקורב לאפיפיור. המשפט הסתיים בשנת 1516 בניצחון של יוהנס רויכלין.
לימודי העברית - ההבראיזם בגישתו של רויכלין[עריכת קוד מקור | עריכה]
יוהנס רויכלין היה ממייסדי ומקדמי ההבראיזם בעת החדשה המודרנית. כמלומד הוא חקר והעמיק בלימודי העברית בשני אופנים. הראשון - מחקר פילולוגי ובלשנות עברית תוך ביסוס "כלי עבודה" ראשונים ללימוד עברית.[1] השני - לימודי מדעי היהדות ועמם לימוד פרשנות יהודית, בדגש על לימוד הקבלה.[3] היסטוריונים שונים, רואים באופן השני (ובו לימוד הקבלה ומדעי היהדות) כאחד הדברים שהובילו את רויכלין לגבש דעה חיובית על היהדות, זו שבהמשך תשחק מרכיב חשוב בהגנתו על ספרי הקודש היהודיים.
רויכלין היה נוצרי אדוק ולימוד העברית על ידו נבע מרצון לחזק את האמונה הנוצרית. הוא, בדומה לתאולוגים נוצרים אחרים שקדמו לו, האמין בחשיבותה של "האמת העברית", שהייתה כאמור מרכיב חשוב בתפיסה הנוצרית. במסגרת תפיסתו ההבראיסטית של רויכלין, הוא האמין בחזרה אל “האמת העברית” בעבור התאולוגיה הנוצרית. הוא החל לפקפק בתרגום התנ"ך של הירונימוס - הוולגטה (שהנצרות האירופית השתמשה בו בצורה אינטנסיבית ובלעדית). הוא טען שאין כמו קריאה בתנ"ך, בטקסט היהודי עצמו. גישה זו, כאמור, לא הייתה חפה ממאפיינים הומניסטים, שקראו להסתמכות על מקורות בשפת המקור (ad fontes) וביזו הסתמכות תרגומים מאוחרים.[4]
לעברית וללימודי היהדות נחשף במסעו השני לרומא בשנת 1490 הכיר רויכלין בפירנצה את פיקו דלה מירנדולה, אשר חשף בפניו את עולם הקבלה, ועורר את עניינו בשפה העברית. רק בשנת 1492 עלה בידו של רויכלין למצוא מורה לשפה, יעקב בן יחיאל לואנס, רופאו האישי של פרידריך השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. מאותה העת הפך לתלמיד חרוץ של השפה העברית, ובמהלך שהותו השלישית ברומא בשנים 1497–1499 בשליחות הדוכס מבאדן, למד עברית מפי רבי עובדיה ספורנו, פרשן המקרא החשוב. לימודי העברית הביאוהו להתעניין בתלמוד ובקבלה.
רויכלין היה מומחה ליוונית ולעברית, שאותה רכש בסיועו של רבי עובדיה ספורנו. מחקריו הדקדוקיים והפילולוגיים היוו בסיס למלומדים אחרים. בין השאר, הוא רשם בתווים שירים מבתי הכנסת בגרמניה (מתוך אמונה שמוצאה של מוזיקת בתי-הכנסת בשירת הלוויים בבית המקדש), וכתביו הם המקור היחיד שבידינו כיום למוזיקה יהודית מאותה תקופה.
ספרו “Rudiments of Hebrew” היה בבחינת פריצת דרך במספר מובנים. ראשית, היה זה ספר העברית הראשון שנכתב עבור נוצרים, שנית הוא היה פורץ דרך ככתב הומניסטי (שנכתב עשור לפני הברית החדשה בתרגומו של ארסמוס), שאיתגר את סמכותה של הוולגטה. בספר זה, לראשונה, מבסס רויכלין את לימוד העברית המקראית כשפה נוצרית, ועל כן הספר מבלבל באשר ליחסו כלפי יהודים. יש בו מצד אחד מחיקה של היהדות ומצד שני האדרתה. למשל, רויכלין מסכם את הלקסיקון כאשר הוא מודה לרוח הקודש שבזכותה התאפשר לו לכתוב את החיבור, כאשר הוא לא נותן כלל קרדיט לרד"ק, שעל בסיס ספרו "ספר השורשים", הוא כתב את הלקסיקון. כך הוא מייחס את הספר לעצמו: “I made the Hebrew dictionary by myself through great and hard effort.”.[5] החוקר פרייס בספרו על רויכלין, סבור שהסיבה שהוא בחר לעשות זאת היא כדי לייצר שיח נוצרי עם כותב נוצרי.[6] בנוסף, רויכלין מציין במיוחד את מקומו של מומר יהודי, כדי להדגיש את החשיבות שבהתנצרות. הוא אף מדגיש את חשיבות ההוראה של השפה העברית על ידי מורים נוצרים ולא יהודים. עם זאת, ועל אף הניסיון של רויכלין למחוק את תרומתו של הרד"ק לספר, הוא כן ציין את המקורות היהודיים, בנקודות ספציפיות. הוא נתן קרדיט לחוקרים יהודים כמו רד"ק ואף מכיר בסמכותם של חכמי תלמוד. אין זה דבר של מה בכך, ישנה חשיבות שרויכלין מבסס את סמכותה של המסורת הרבנית והמחקר היהודי עבור חוקרים נוצרים.[8] לא הייתה זו פעם יחידה בא רויכלין בחר לבסס לגיטימיות בכתביו ללמידת עברית על בסיס כתבים יהודיים, בשנת 1518 הוציא לאור את הספר על הפילולוגיה העברית " Accents and Orthography of the Hebrew Language". בספר הזה הנחיל רויכלין משמעות נסתרת שאישרה את השימוש השימוש הנוצרי במקורות יהודיים.[9] “I have written all of this according to the teaching of the Jews in the way in which they have analyzed this material in their grammatical and musical books.”
הקבלה אצל רויכלין אופן שני בו בחן רויכלין, כאמור, את העברית ככלי לחיזוק הנצרות, היה מדעי היהדות. רויכלין, ראה בעברית כלי חשוב לתקשורת בין האדם לאלוהים: “The language of the Hebrews, is simple, pure, uncorrupted, holy, brief, and consistent. It is the language in which God spoke with man, and men with angels face to face rather than through an interpreter.”[10]
הקבלה לפי רויכלין, הייתה הכלי המדעי באמצעותו האדם יכול היה להבחין באל ולתקשר עם רוחו.[11] עניינו של רויכלין בקבלה נבע מהמלומד פיקו דלה מירנדולה, אותו פגש באיטליה ב-1490 וכן ממורהו היהודי יעקב בן יחיאל לואנס, כשהקבלה ליוותה את רויכלין לאורך כל חייו. התופעה של הקבלה הנוצרית והתעניינותם של מלומדים נוצרים בקבלה היהודית היא תופעה נדירה, יחידה במינה, בה זרם דתי מרכזי אחד הכריז על כתבי קודש של דת אחרת כמשמעותיים בעבור דתו שלו. הקבלה הנוצרית הציגה הכרה נוצרית בקדושתה (הנוצרית) של התורה שבעל פה, היהודית. פיקו, כמייסד תנועה זו בעת החדשה המוקדמת, לצד רויכלין וממשיכיהם, קבעו כי לא ניתן להיות נוצרי אדוק, מאמין ורוחני, ללא הכתבים הדתיים היהודים - הפוסט מקראיים. [12]
פיקו הוסיף מוטיב חדשני וייחודי בשימת דגש על הקבלה, אך לא הייתה זו תופעה זרה לנצרות. השימוש במקורות יהודיים לא מקראיים, גם מתורת הסוד, לשם ביסוס עקרונות נוצריים שהם המשך לפרשנות המקרא התקיים לפני המאה ה-15. התופעה בולטת בעיקר על רקע הניסיון של יהודים מומרים בימי הביניים, לנצל מקורות יהודיים לשם ניגוח היהדות והוכחת אמיתות הנצרות. החידוש בתופעת הקבלה הנוצרית של העת החדשה המוקדמת, חיזוק הדוגמות הנוצריות באמצעות התבססות על גופי ידע עתיקים, וכך חידוש פניה של הנצרות.[13] במובן זה פיקו ורויכלין, ממייסדי הקבלה הנוצרית, ראו חשיבות משנית ואף פחותה, בתפקיד לימוד העברית והכתבים היהודיים ככלי ניגוח ביהודים. התיזות של פיקו ורויכלין לא נועדו להגיע לידיהם של היהודים אלא לנוצרים. כך – יצירת העניין המחודש בלשון העברית משולב בתהליכים רוחניים שלא היו קשורים ישירות לפולמוס האנטי יהודי, המלומדים הנוצרים ראו בקבלה היהודית כלי להוכיח את האמיתות של הנצרות. רויכלין כתב שני כתבים מרכזיים בנוגע לקבלה הנוצרית: הראשון - Miracle making word - "על השם מפורש וכוחותיו המופלאים", אשר נכתב בשנת 1494. והשני - "על חכמת הקבלה"Art of the Kabbalah, אשר נכתב ב-1517. הוא ראה בצורת פרשנות זו תרומה לא פחותה מה - “Rudiments of Hebrew” - הלקסיקון הדקדוקי שכתב. כך, הוא הקדיש את ספרו הקבלי - "על חכמת הקבלה" לאפיפיור לאו העשירי, כתרומה הומניסטית ללימודי תאולוגיה. רויכלין האמין בלב שלם כי משנתו הגלומה בספר זה, משרתת את הנצרות, מבססת ומחזקת אותה וראויה לברכתו של האפיפיור.[12][14]
ספרו "על השם מפורש וכוחותיו המופלאים", היה הראשון בלטינית המוקדש לקבלה, כאשר הוא גדוש בכשלים רבים בהבנת הקבלה. הוא הורכב משלוש שיחות בין המחבר ( Capinion), פילוסוף אפיקורסי (Sidonius) ויהודי (Baruchias). המשותף להן היא האמונה שכל הדתות מביעות, בצורות שונות, גילוי של האמת המקורית. לשיחות ישנה הטיה אנטי-יהודית חזקה. דמות המחבר חושפת בפני דמות היהודי את המסתורין האמיתי של מילת הניסים, שמו האמיתי של האל, בניגוד לשם - יהוה, שנאמר כי הוא מייצג את שם אלוהים בתקופת משה רבנו. לפי רויכלין, השם המופלא בתקופת המשיח מורכב מחמש אותיות - יהשוה, המייצגות, על פי רויכלין, את שמו של ישו. החידוש הזה הוא בבחינת התרומה העיקרית של רויכלין לפיתוח הקבלה הנוצרית.[15]
רויכלין מסביר שהקדושה של שם השם נפגמה בגלל שהיהודים לא קיבלו את המשיח, אך עדיין רואה בעברית כשפת התקשורת עם האל.[16] ספר זה היה נעוץ במסורות ימי ביינימיות, שבאו לבקש אישור לאמיתות הנצרות בצירופי האותיות של השם הקדוש, מסורת שראשיתה עוד בכתבי אבות הכנסייה. עם זאת, יש בספר ביטוי מלא להגדרה החדשה באשר למציאת מסורות אמת קדומות בספרות היהודית הלא-מקראית, הגדרה שאפיינה את חוגו של פיקו, תוך הדגשה מובהקת של קדושתה של הלשון העברית. העיסוק בקבלה כחכמה עתיקה מאפיינת את תקופת ההומניזם, עם זאת הן רויכלין והן פיקו חיפשו מעבר לכך, הם ביקשו פילוסופיה שתקנה להם עוצמה ויכולת פעולה, לא רק בהירות ואסתטיקה. במקביל לשימת דגש תמידית אצל רויכלין לניהול חיים אדוקים נוצרים כחלק מתורת הקבלה.[17]
בספרו השני על אמנות הקבלה, מתייחס רויכלין לתורת הקבלה לעומקה ומספק הסבר לעקרונות קבליים בסיסיים רבים, המותאמים לנצרות. רויכלין טוען שהקבלה היא המקור של פיתגוריזם יווני. ואף חשוב מכך - אמנות הקבלה מציעה היכרות עם מערך של מושגים קבליים שמקורם במקורות יהודיים, ספרדיים ואיטלקיים. הוא מבטא בספר זה את ההבדל אותו הוא רואה בין התלמוד לקבלה. הוא טוען שהתלמוד מציע מדריך לחיים בעולם הזה, בעוד הקבלה מדריכה להשגת ישועה ובגאולת האנושות הקורסת. בביטוי זה רויכלין גורם לקבלה להישמע מוכרת יותר לאוזן נוצרית. עם זאת, אין אצלו כל ביטוי לעוינות כלפי התלמוד, כאשר התלמוד מצוטט לעיתים קרובות כאוצר עשיר של מחשבה דתית.[18]
יחסו כלפי היהדות והיהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאמור, בלימוד העברית ומדעי היהדות היו לרויכלין מספר מורים יהודים. דומה שמעבר לעצם הלימוד, המגע עם מוריו תרם לגישה החיובית של רויכלין כלפי היהדות וכן כלפי מוריו - היהודים. כך, ניתן למצוא דברי הערכה משמעותים שהביע רויכלין כלפי מוריו, ללא כל הסתייגות מכך שהם יהודים.[19] מעבר לכך, נראה שהלימוד השפיע על היבטים שונים של גישת רויכלין. למשל, ברומא למד רויכלין אצל רבי עובדיה ספורנו. ספורנו, ככל הנראה, לימד את רויכלין פרקים ביהדות באופן שהותיר חותם והתרשמות עמוקה על יחסו של רויכלין כלפי היהדות. בהתרשמות עמוקה, ציטט רויכלין את האימרה הרבנית, לפיה צדיקים מחוץ לברית ישראל יגלו את הגאולה, כשהוא רואה בכך טענה עוצמתית נגד ההנחה שהיהודים עוינים את הדת הנוצרית. סביר להניח שרויכלין יכול היה להכיר קביעה זו גם ללא ספורנו, אך נראה שמורהו הדגיש אותה בעבורו.[20]
הן החוקרים דן והן פרייס כותבים כי ההבראיזם גרם לרויכלין לגבש גישה חיובית יותר לא רק על כלפי היהדות אלא גם על כלפי היהודים. דן מאמין שהקבלה יצרה זאת[21] ופרייס מוסיף כי גם הגותו התאולוגית והפילולוגית של רויכלין תרמה לכך. נראה שיחסו האוהד של רויכלין כלפי מדעי היהדות היה נחלתו מלכתחילה, בעוד שיחס אוהד ליהודים הלך והתפתח עם השנים, עם העמקתו בתחומי הידע ההברהיסטי.[22]
על אף שמצא עניין רב בתלמוד, קשה לתאר את יחסו אליו ואל היהדות כאהדה חד משמעית. אחד מנימוקיו להגנה על התלמוד היה:
- "מועיל וטוב בשבילנו שהתלמוד יתקיים ויישאר. ככל שהתלמוד חסר הגיון, הוא מאפשר לנו הנוצרים לגנותו יותר"
כבר ב-1505 כתב חיבור שלפיו צרותיהם של היהודים נובעות מכפירתם בישו.
אף על פי כן, הוא תמך במתן שוויון זכויות אזרחי ליהודים.
מלחמת הספרים על שריפת כתבי היהודים, ומשפט האינקוויזיציה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1509 התפרסם רויכלין כשנאבק עם המומר יוהנס פפרקורן שניסה להביא להשמדת ספרי התלמוד. בשנת 1509 התקיים מאמץ חסר תקדים לשים קץ לעצם קיום היהדות באימפריה הרומית הקדושה, וכאן נקשר רויכלין ללב הסערה. מטרת הרדיפה ב-1509 הייתה להחליש את היהדות בכל מקום בו היא נשארת על ידי החרמת והשמדת כל כתבי היהדות, למעט התנ"ך העברי. זאת כשלב הראשון לשם ניצור היהודים. אסטרטגיה אגרסיבית זו גובשה בקפידה ע"ייוהנס פפרקורן, שהיה תאולוג, מיסיונר נוצרי ויהודי מומר.[23]
מהלכו של פפרקורן קיבל את אישורו של קיסר האימפריה הרומית הקדושה דאז - מקסימיליאן הראשון וייושם בהצלחה בעיר פרנקפורט בספטמבר 1509. במקביל, לאור תלונות נרחבות, פנה הקיסר להתייעצות לגבי השמדת הספרים לארבע אוניברסיטאות ושלושה חוקרי תאולוגיה פרטיים. ביניהם פנה ליוהנס רויכלין בהמלצתו של פפרקורן, שקיווה שאדם בעל שם עולמי בלימודי דת והבראיסט יתמוך בו.[24] רויכלין הביע דעת מיעוט ויצא כנגד שריפת התלמוד, וכך נפתחה פרשה ארוכת שנים המכונה "מלחמת הספרים". על אף המלצת הוועדה, לאור לחצים, בחר הקיסר שלא ליישם מדיניות זו וספרי היהודים ניצלו. פפרקורן, שהשמדת התלמוד נמנעה ממנו, פתח במהלך פולמוסי כנגד רויכלין על כך שהוא מנע את השמדת התלמוד. רויכלין, בתגובה, השיב בכתיבת החיבור "ראי העיניים", בשנת 1511,[25][26] התגובה לכתביו של רויכלין לא איחרה להגיע, וגרמה לחילוקי דעות נרחבים בתחום המחקר התאולוגי באימפריה הרומית הקדושה כולה. האינקוויזיטור הכללי יעקב הוגשטרטן מאוניברסיטת קלן, תבע את רויכלין בעקבות פרסומו של הספר באשמת כפירה. הוא ניסה להביאו למשפט על החרמת הספר (ולא החרמת רויכלין עצמו) בפני האינקוויזיציה של העיר מיינץ, כשהאינקוויזיטור מהווה תובע ושופט כאחד. הודות להיותו פרופסור, נשפט רויכלין בבית משפט אפיפיורי אצל הארכיבישוף משפייר, שבו הרכב השופטים היה לטובת רויכלין וכלל הומניסטים. פסק הדין היה לטובת רויכלין, דחה את טענותיו של האינקוויזיטור ואף חייב אותו בהוצאות משפטיות.[27] הוגשטרטן לא ויתר והגיש ערעור לאפיפיור ליאו העשירי, שהקים ועדה לחקר הנושא, כאשר מרבית חבריה זיכו את רויכלין אך חיכו לפסיקתו של האפיפיור. לצד המאבק המשפטי, התקיים כאמור מאבק פולמוסי משמעותי כאשר רבים התגייסו לצידו של פפרקורן ומאידך הומניסטים רבים התגייסו לצידו של רויכלין, במה שהפך להיות מאבק תפיסות פנים נוצרי, עליו יפורט בהמשך. בבית המשפט התנהל מפנה. כידוע, מרטין לותר פרסם את 95 התזות שלו בשנת 1517, על המשמעות המהפכנית שלהן. על הרקע הזה בשנת 1520, בעקבות כתביו של רויכלין איים עליו האפיפיור בנידוי כיוון שראה קשר בין כתבי לותר אליו. מספר ימים לאחר מכן בוטל זיכויו של רויכלין וספרו "ראי העיניים" גונה. עם זאת מעמדו של רויכלין לא נפגע בקרב נוצרים הומניסטים, נהפוך הוא. הוא הפך למיתוס וגיבור בעיני הומניסטים ורפורמטורים רבים.[28]
למה הגן רויכלין על כתבי היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מה הוביל את רויכלין להיכנס למאבק מר שכזה, לא ברור להיסטוריונים עד היום ועדיין מתנהל ויכוח היסטוריוגרפי שוקק.
ויכוח פנים נוצרי
ראשית, רבים מפרשים את המאבק כוויכוח פנים נוצרי בין הומניזם לסכולסטיקה[29]במאה ה-15 החל להתעורר ויכוח בין הומניסטים לסכולסטיקנים באיטליה בגדר פולמוס ספרותי, שקיבל אופי אחר בגרמניה בתחילת המאה ה-16, כעימות בין תפיסות עולם. עוד לפני כן, הדיון נסב על שאלות היתרונות של הפילוסופיה והרטוריקה, כל אחת כלפי השנייה, וכן סביב השאלה - האם כתבים פגאניים מתאימים למחקר הנוצרי. בדיון שהתנהל בגרמניה עברה המחלוקת לשאלה - האם להומניסטים יש זכות להגיב או להפעיל ביקורת טקסט על כתבי הקודש. ההומניסטים זלזלו בבורותם של הסכולטיקנים בעברית ובכתבי הקודש והתמקדותם רק בלוגיקה ותאולוגיה.[30] ואכן שיח כזה ניתן למצוא בכתביו של רויכלין בוויכוח על ספרי היהודים. גם שם הוא מצביע על בורותם של הסכולסטיקנים. כפי שציינתי מקודם, רויכלין היה הומניסט שידע לטינית, עברית ויוונית. תרומתו לידיעת היוונית ולהתעמקות בטקסטים עתיקים שאינם יהודים, הייתה גדולה בפני עצמה. יתר על כן, סביר שעצם העובדה שהפרשה הלכה והסתעפה כאשר החליט הקיסר שלא להשמיד את ספרי היהודים, למרות הצעת הוועדה הראשונה, מחזקת את הטענה כי מדובר במאבק תאולוגי פנים נוצרי.[31] דומה שבתקופתו של רויכלין ראו הניצים את הפרשה בפריזמה של ויכוח בין גישות נוצריות. לצד רויכלין ניצבה קבוצה הומניסטית, שפעלה למען רויכלין החל מתחילת הפרשה ופרסמה כתבים רבים כנגד הסכולסטיקנים.[32] רבים מתומכיו של רויכלין כלל לא ייחסו חשיבות לגישתו של רויכלין כלפי הקהילה היהודית באירופה, אלא שמו את הדגש על עבודתו של רויכלין ככלי למאבק של ההומניזם בסכולסטיקה. לטענתם, חשף רויכלין את החולשה האינטלקטואלית (ואף המוסרית) של הכנסייה וחוקרי התאולוגיה מטעמה. המהלך האפקטיבי ביותר למענו של רויכלין היה אוסף מכתבים, שפורסם באופן אנונימי, והכיל ארבעים ואחד מכתבים שאוגדו תחת הכותרת "מכתבים של אנשים מפוקפקים"- Epistolæ Obscurorum Virorum, Hagenau, 1515, ". אסופת המכתבים תיארה התכתבויות פיקטיביות בין אנשי כנסייה, פרנציסקנים, דומיניקנים, ודמויות מתוך האינקוויזיציה. במכתבים אלו הופיעו בהרחבה השמות של פפרקורן, הוגשטרטן ודמויות נוספות. מטרתם של המכתבים הייתה להציג את כל המוסדות הללו באופן סאטירי, הומוריסטי ומגוחך.[33]
גישתו של רויכלין כלפי היהודים יצרה גם תופעה הפוכה. היא הובילה דווקא להטלת הגבלות רבות כנגד היהודים ותאולוגים התחילו לפקפק בהומניזם, בטענה שזה מוביל לסובלנות יתר כלפי היהודים או אפילו להתייהדות. מצד שני, רבים מתומכיו של רויכלין העריכו את עבודתו, בעיקר זו הפילולוגית, או שהתעלמו מתמיכתו ביהודים, תוך שימת דגש על היותו הומניסט. יש לציין כי לא מעט מעמיתיו של רויכלין התקשו לקבל את ההומניזם הקבליסטי שלו, וכן את הגנתו על היהודים.[34] הגנה על יהודים מתוקף הגישה ההבראיסטית
כאמור, ההבראיזם של רויכלין היה שאוב מתוך פרקטיקות הומניסטיות. מכאן, גם החלוקה בין הומניזם, הבראיזם ותאולוגיות נוספות עלולה להיות מלאכותית. עם זאת, תפיסתו ההבראיסטית של רויכלין הייתה ייחודית ועל כן חשוב להסתכל על פרשת הגנת הספרים היהודיים מתוך פריזמה זאת. ניתן להבחין כיצד רויכלין מסביר להומניסטים מדוע גם חקר התלמוד נחשב לחלק מקריאת מקורות עתיקים ולמדוע אין להיכנע לבורות של מי שאינו מבין את חשיבות הכתבים העתיקים.”And since such a narrow-minded sot is not capable of grasping the least little inkling of the secrets of science, and is not even worthy of such knowledge, he will inevitably misinterpret what he reads-would His Majesty conclude that such books ought to be burned, just because an uneducated reader might not be able to grasp their true meaning? I am quite convinced, your answer would be: No. Have not the books of the ancient poets been pre - served, though they contain much more scandalous things than are to be found in the Talmud, and stand in much greater contrast to our Christian Faith than does the Talmud”. ![35]
רויכלין גם טוען בתוקף בעד הקבלה, וטוען שאף היא חשובה גם היא להבנת הנצרות וכתבי הקודש. טענותיו של רויכלין מתכתבות באופן ישיר עם הגותו ההבראיסטית, המקנה חשיבות קריטית לספרי היהודים, דווקא בעבור הנצרות. רויכלין טוען שכדי להבין את המשמעות חייבים להבין את המילים.[36]
ומסביר בנוסף, כי הטקסטים הנוצריים מלאים בפירושים לא נכונים. לכן, אבדן המקור יפגע בהבנת דברי האל ובתאולוגיה. הנה כי כן ניתן להבחין כי רויכלין היה קונסיסטנטי בתפיסתו, לפיה על הנוצרים לשמר את כתבי היהודים למטרות תאולוגיות נוצריות. עוד לפני הפרשה כתב רויכלין שהוא קורא להכניס לימודי עברית בצורה נרחבת באוניברסיטאות מפני שהוא חושש בשל הגירושים הנרחבים באירופה של יהודים שהעברית תעלם מאירופה ואיתה אובדן גדול של הכתבים הקדושים. כך הוא כתב בהקדמתו לספר הדקדוק העברי הראשון שלו:“Therefore we can expect that the Hebrew language, along with a great loss of Holy Scriptures, will disappear and vanish from our midst. For this reason, in order to bring knowledge of the Hebrew language to Christians…”[37]
טיעונים משפטיים מלכתחילה התמקדה פרשת שריפת הספרים היהודיים בשני נושאים: החשיבות של לימודי הכתבים היהודיים על ידי נוצרים והחוקיות של החרמת ספרים יהודיים[38] חשיבות לימודי היהדות דנו, באשר לחוקיות ההחרמה - רויכלין מסביר כי הן החוק האזרחי-אימפריאלי, והן החוק הקאנוני, אינם מאפשרים זאת. בהקשר זה מזכיר רויכלין כי היהודים הם נתינים של הקיסר ולכן הם אזרחים כמוהם – “The Jew is as much a creature of God as I”.[39]
האם הגן על כתבי היהודים מתוקף אהדתו ליהודים?
ויכוחיו עם מתנגדיו הדומיניקנים הועלו על ידיו בספר, שבו הציג את עמדתם בלעג אירוני חריף.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יוסף דן, תורת הקבלה של יוהנס רויכלין ומשמעותה ההיסטורית, בתוך: אביעזר רביצקי (עורך), "מרומי לירושלים", ספר זיכרון ליוסף ברוך סרמוניטה, ירושלים, תשנ"ח 1998, עמ' 455–485
- Godfrey Edmond Silverman, Gershom Scholem, "Reuchlin, Johannes", Encyclopedia Judaica,) Detroit, 2007) Second Edition, Volume 17, 247
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יוהנס רויכלין, באתר פרויקט הגנאלוגיה במתמטיקה
- יוהנס רויכלין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
יוהנס רויכלין (1455-1522), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Godfrey Edmond Silverman, Gershom Scholem, "Reuchlin, Johannes", Encyclopedia Judaica,) Detroit, 2007) Second Edition, Volume 17, 247
- ^ "Recommendation Whether to Confiscate, destroy and Burn all Jewish Books", by Johannes Reuchlin
- ^ Godfrey Edmond Silverman, Gershom Scholem, "Reuchlin, Johannes", Encyclopedia Judaica,) Detroit, 2007) Second Edition, Volume 17, 248
- ^ Erika Rummel, "Humanists, Jews, and Judaism", 3
- ^ Reuchlin 1506, De rudimentis hebraicis; and Reuchlin, Briefwechsel 2:37, l. 88 (no. 138, 7 March 1506): “Dictionarium enim Hebraicum multo et acri studio solus confeci.” In Price, chapter 4, 13.
- ^ Price, “Johannes Reuchlin and the campaign to destroy Jewish books”, chapter 4, 13.
- ^ rice, “Johannes Reuchlin and the campaign to destroy Jewish books”, chapter 4,
- ^ P[7] 14-15
- ^ rice, “Johannes Reuchlin and the campaign to destroy Jewish books”, chapter 4,17
- ^ “Simplex autem sermo purus, incorruptus, sanctus, brevis et constans Hebraeorum est, quo Deus cum homine et homines cum angelis locuti perhibentur coram et non per interpretem facie ad faciem” (De verbo mirifico in RSW I, part 1:162). In Erika Rummel, “Humanists, Jews, and Judaism”, 12.
- ^ Erika Rummel, “Humanists, Jews, and Judaism”, 12.
- ^ 1 2 Price, “Johannes Reuchlin and the campaign to destroy Jewish books”, chapter 4, 19.
- ^ יוסף דן, "תורת הקבלה של יוהנס רויכלין ומשמעותה ההיסטורית", מחקרי ירושלים במחשבת ישראל (1998): -, 460-461.
- ^ דן, "תורת הקבלה של יוהנס רויכלין ומשמעותה ההיסטורית", 475.
- ^ Godfrey Edmond Silverman, Gershom Scholem,” Reuchlin, Johannes”, 248-249.
- ^ Price, “Johannes Reuchlin and the campaign to destroy Jewish books”, chapter 4, 24.
- ^ דן, "תורת הקבלה של יוהנס רויכלין ומשמעותה ההיסטורית, 472.
- ^ Price, “Johannes Reuchlin and the campaign to destroy Jewish books”, chapter 4, 29.
- ^ Price, “Johannes Reuchlin and the campaign to destroy Jewish books”, chapter 4, 4.
- ^ Price, “Johannes Reuchlin and the campaign to destroy Jewish books”, chapter 4ת9.
- ^ דן, "תורת הקבלה של יוהנס רויכלין ומשמעותה ההיסטורית, 484.
- ^ Price, “Johannes Reuchlin and the campaign to destroy Jewish books”, chapter 4,1.
- ^ Erika Rummel, “The case against Johann Reuchlin", Part A, Chapter1, 3-6.
- ^ Daniel O'Callaghan, “The Preservation of Jewish Religious Books in Sixteenth-Century Germany: Johannes Reuchlin's Augenspiegel”, BRILL, 2013 Chapter 4, 53.
- ^ Erika Rummel, “The case against Johann Reuchlin", Part A, Chapter1,11-12
- ^ Johannes Reuchlin, Augenspiegel (Doctor Johannsen Reuchlins der K. M. als Ertzhertzogen zu Osterreich auch Churfürsten vnd fürsten gemainen bundtrichters inn Schwaben warhafftige entschuldigung gegen vnd wider ains getaufften Juden genant Pfefferkorn vormals getruckt ußgangen unwarhaftigs schmachbüchlin Augenspiegel), Tübingen 1511
- ^ Erika Rummel, “The case against Johann Reuchlin", Part A, Chapter2, 21.
- ^ Erika Rummel, “The case against Johann Reuchlin", Part A, Chapter2, 24-25.
- ^ סכולסטיקה היא שיטת למידה ופילוסופיה או מערך אמונות מוגדר. בסכולסטיקה שמים דגש על ההגיון לוגיקה ככלי למתן תשובות לשאלות תאולוגיות ופילוסופיות. מטרתה העיקרית של הסכולסטיקה היא למצוא תשובות לשאלות או להתיר סתירות. מתוך: Josef Pieper. "Scholasticism". Encyclopedia Britannica, 13 May. 2020,
- ^ Erika Rummel, “The case against Johann Reuchlin", Part A, Chapter2, 18-19.
- ^ ואכן שיח כזה ניתן למצוא בכתביו של רויכלין בוויכוח על ספרי היהודים. גם שם הוא מצביע על בורותם של הסכולסטיקנים. כפי שציינתי מקודם, רויכלין היה הומניסט שידע לטינית, עברית ויוונית. תרומתו לידיעת היוונית ולהתעמקות בטקסטים עתיקים שאינם יהודים, הייתה גדולה בפני עצמה. יתר על כן, סביר שעצם העובדה שהפרשה הלכה והסתעפה כאשר החליט הקיסר שלא להשמיד את ספרי היהודים, למרות הצעת הוועדה הראשונה, מחזקת את הטענה כי מדובר במאבק תאולוגי פנים נוצרי.
- ^ Erika Rummel, “Humanists, Jews, and Judaism”,23.
- ^ Erika Rummel, “The case against Johann Reuchlin", Part A, Chapter2,23.
- ^ Erika Rummel, “Humanists, Jews, and Judaism”, 22
- ^ Peter Wortsman, trans, “Recommendation Whether to Confiscate, destroy and Burn all Jewish Books”, by Johannes Reuchlin, New Jersey: Paulist PRESS, (2000), 61.
- ^ Erika Rummel, “Humanists, Jews, and Judaism”, 22.
- ^ Price, “Johannes Reuchlin and the campaign to destroy Jewish books”, chapter 4, 2-3.
- ^ Erika Rummel, “Humanists, Jews, and Judaism”, 20.
- ^ Peter Wortsman, trans, “Recommendation Whether to Confiscate, destroy and Burn all Jewish Books”, by Johannes Reuchlin, New Jersey: Paulist PRESS, (2000), 80.